התחנה הראשונה שלנו בשוויץ הייתה בעיר לוצרן, בחנות השעונים BUCHERER, שהיא חנות למעוטי יכולת, שקונים שעון בעשרות אלפי פרנקים. כמובן שהצצנו מסביב, אבל היעד היה השירותים שנמצאים בקומה מתחת. נשאלת השאלה, מדוע האסטרטגים של החנות מרשים לכל הארחי-פרחי עם הטריקו ונעלי ההתעמלות לעבור דרך תיבת האוצר בדרכם לתרום את תרומתם לצנרת הביוב? האם כדי לשעשע את המוכרים, שרואים קונה אמיתי פעם ביובל? (הקונים האמיתיים הרי לא נכנסים במקרה) או שיש בלבם תקווה, כי בדרך נשים בעגלת הקניות שלנו איזה אומגה או רולקס או ראדו צנוע בחצי מיליון שקל, כמו שעושים קונים משועממים כשהם ממתינים בקופה של הסופרמרקט וקונים מסטיקים כלאחר יד.

בכל מקרה, קטן עלינו. את השעון שמצא חן בעיני מצאתי בחוברת הפרסומת של מטוס סוויסאייר, והוא עולה רק 502,200 פר"ש (כשני מיליון שקל בשפתנו הלבנטינית). רק העובדה שהמטוס כבר חימם מנועים מנעה ממני לקפוץ שוב לאינטרלאקן או ללוצרן כדי לרכוש אותו.

ואגב, בקבוצה שלנו הייתה אשה טרחנית, שטרחה להציג בפני כולם את שעון הראדו שלה, שעלה חמשת אלפים שקל לפני חמש עשרה שנה. השעון אמנם מדייק עד היום, אבל הוא כבר מזמן לא מודרני ונטול חן כמוצר מיושן, דהוי ומכוער. המסקנה, מוטב לקנות כל שנתיים שעון עדכני, יוקרתי פחות, בחמש מאות שקל. בחישוב פשוט נשארים עם עודף של אלף מאתיים וחמישים שקל.

את הטיול בשוויץ אפשר לסכם בכמה משפטים. בכל פעם ששמעתי את אנקות ההתפעלות מהמפל וההר והגיא והבתים המצועצעים עם הגרניום בחלונות ווילונות התחרה שיצאו אצלנו מהאופנה לפני ארבעים שנה, והגמדים בגינות והנחלים השוצפים ושרידי השלג המאכזבים על פסגת היונגפראו או הטיטליס, והאופנוענים שמתחרים על הפסגות, והזקנים השווייצים שהם יותר ספורטיביים מרובנו, ידעתי ששווייץ היא לא פסגת שאיפותי.

טוב, בואו נשים את זה על השולחן, שווייץ היא אחותה הבלונדית הלא מתוחכמת של אוסטריה המדהימה. הנוף אותו הנוף, הם חולקים את האלפים, עם אותה ציוריות גלוייתית, אבל בעוד חמש מאות שנות תרבות הפיקו משווייץ שוקולד משובח, שעוני יוקרה, חשבונות בנק עלומים ודייקנות, הרי אוסטריה היא פצצת תרבות מסחררת, שחוץ מאנטישמיות תרמה לעולם יצירות אומנות מונומנטליות, ארמונות מפוארים, פילוסופים, מוזיקאים, משוררים, סופרים, רופאים פסיכיאטרים והיסטוריה מרתקת. רבים מאנשי הרוח היו יהודים, אגב.

והיה חם. שלושים וכמה מעלות בערים, עשרים ושמונה מעלות בהרים. אז קראתי ספר צונן, שהשלג מככב בו בכל עמוד. נחמה דלה לשלג שנמס בפסגות ההרים.

הכי בעולם הוא הספר החמישי בסדרת הבלשית די-די וארן. את הספר השני בסדרה, מחבואים, סיקרתי לפני כחודש וחצי. ובכן, עלי לציין כי הסופרת בהחלט עשתה כברת דרך מסויימת מן הספר השני לחמישי.

המשטרה מוזעקת אל ביתה של טסה ליאוני, שוטרת סיור מסורה, ומוצאת את פניה חבולות, בעלה הרוג ובתה בת השש נעדרת. לכאורה, מקרה של אלימות במשפחה. הפרק הראשון הוא המפתח שתחזרו אליו כמה פעמים בהמשך, עד שתבינו מה אירע. הספר דומה לבצל. כל פרק יסיר גלד ויגלה פנים אחרות במקרה המצער וישנה את הארועים ויהפוך את דפי ההיסטוריה, עד שיסתחררו ויקבלו משמעות שונה.

גרדנר כותבת לחילופין פרק אחד מפיה של טסה ליאוני והבא אחריו מתאר את עבודת המשטרה. הקורא מקדים את המשטרה בהבנת המקרה, מפני שטסה מגלה בכל פרק פרטים נוספים.

הספר מתאר את עומק האהבה האימהית ואת התרגשותה של הבלשית די-די וארן שמגלה את הריונה. התעלומה מצויינת, והדמויות מתוארות באופן עגול ושלם. ובסוף בסוף, אפילו דמעתי, אירוע יוצא דופן בקריאת ספר מתח.

ואם היו לי ספקות כמה כוכבים להעניק לו ארבעה או חמישה, הבהיר לי הספר השני שקראתי בשווייץ, כי כל בחורה נאה צריכה ללכת עם חברה פחות יפה ממנה.

הספר "קטלני", של סנדרה בראון (מותג ששמו גדול משם הספר) דומה באופן מפתיע לספר "הכי בעולם". מיד הצצתי בשנת ההוצאה לאור כדי לברר מי הושפע ממי, ואם יש שם שמץ של פלאגיאט, אבל שניהם יצאו בשנת 2011.

גם ב"קטלני" מככבות אם וילדתה הקטנה, בריחה מהמשטרה, חברת ילדות מסורה, אשה שמגלה בעצמה כוחות גדולים ואפילו המילטון אחד, שוטר, ב"הכי בעולם" ואיש אף.בי.איי ב"קטלני".

אבל בעוד "קטלני" הוא רהוט, זורם, יעיל, כתוב היטב, מותח, אבל נשאר בגבולות הז'אנר בלי להתרומם ובלי לנכש את הקלישאות, האהבה ההוליוודית הצפויה, הקללות וזרימת הטקסט, חלקלקה ונגישה כמו פלג שזורם במורד, הרי ש"הכי בעולם" הוא ספר מצוין, עמוק, מפתיע, מרגש ונוגע, מבוסס בשלג ושוקע בבוץ וברבדים העמוקים ביותר של הרגשות האנושיים. ואף על פי שהם דומים דמיון מפתיע, הם שונים זה מזה כמו ששווייץ שונה מאוסטריה. "קטלני" הוא כמו שווייץ, מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל, ו"הכי בעולם" הוא כמו אוסטריה, חכם יותר, עמוק יותר והרבה יותר אומנותי.

(הייתי חייבת לערוך איזו אנלוגיה בין הספרים לבין הטיול שלי. ואם הקשר נראה לכם רדוד, מעושה או מאולץ, אתם תסלחו לי. את חוויות הטיול הייתי חייבת לחלוק וביקורת הייתי חייבת לכתוב).

"את מי את אוהבת"?

זו השאלה שפותחת את הספר מתח של ליסה גרדנר.

טסה לאוני, אמא לסופי בת השש, אלכוהוליסטית לשעבר, שוטרת סיור בהווה.
טסה, שעברה חיים לא פשוטים וקלים, נלחמת למען סופי, ולוקחת אחריות על חייה.

היא פוגשת בבריאן, מהנדס בצי הסוחר, שנאלץ להעדר לתקופות ארוכות מהבית, הם מתחתנים, ובריאן מאמץ את סופי כבתו.
טסה חוזרת הבייתה לאחר משמרת, ומכאן מתחילה עלילה מסובכת ומתפתלת.

בריאן נרצח, באקדח של טסה, סופי בת השש נעדרת, טסה חבולה, לסת סדוקה, לכאורה מקרה קלאסי של אלימות במשפחה.
טסה טוענת להגנה עצמית, תוך שימוש בכוח קטלני.

בלשית די-די וארן מופקדת על החקירה, ביחד עם שותפה לשעבר בובי, שניהם יחד מנסים להבין מה התרחש בבית, תוך כדי די – די מתמודדת עם חייה הפרטיים והשינוי הגדול שעומד להתחולל בהם.

אולם, מרגע שהבלשית די- די מגיעה טסה לאוני פשוט שותקת! מסרבת לדבר, מסרבת לשתף פעולה, למה?
די-די נאלצת לנהל מרוץ נגד השעון כדי לחשוף סודות משפחתיים, לפענח רצח ולמצוא ילדה נעדרת.

שאלות רבות עולות במהלך החקירה, אייך זה ייתכן שטסה לאוני נמצאת שתי צעדים קדימה מהמשטרה? (זה קצת היה בעיניי בדיוני ופגם טיפה בעלילה).
מה הקשר של איגוד השוטרים לחקירה, והשאלה הכי חשובה...מה אנו כהורים היינו עושים עבור ילדנו? האם הכל? מזה הכל? ובמחיר של מה?

השלג מתחיל לרדת, והשעות נוקפות, סופי אי שם בחוץ? או שנרצחה?

הספר מתחלק פרק אחד טסה, ובפרק שאחרי די-די וארן , יש דיאלוגים רבים אשר אינם פוגעים בטיב העלילה אלא רק מוסיפים לה.
העלילה מרתקת, סבוכה , ובעיקר מסקרנת.

אבל...

לכאורה, יש בו את כל המרכיבים להיות ספר מתח מעולה, יש עלילה, יש מתח, יש רצח, יש דם, יש גופה, יש זירה, תסבוכת ועוד
ובכל זאת, חסר בו משהו, חסר בו את החלק שיש בספרי מתח טובים:
"לא יכולתי להפסיק לקרוא".

זה מה שהיה חסר לי.

אני לא יכולה לסבול את הספרים האלה. מותחנים כאלה, עם תעלומות רצח, עם חשודים וסימני שאלה... אני מתעצבנת, אני לא ישנה בלילה, כל הלנחש מי הרוצח ולמה הוא עשה את זה, כי ברור שזה רק ספר שמישהי המציאה והרי בחיים האמיתיים אין את כל התחכומים האלה, גם תעלומות הרצח כמו של תאיר ראדה או אני לא יודעת מה, זה לא שהיה פה איזה מוח מבריק שישב וחשב איך בדיוק לעשות את זה, ולצאת עם מיליון דולר בבנק. במציאות זה הרבה יותר פשוט ומלוכלך ומפגר, זה לא הבלש ההוא והבלש הזה, אלא איזה רומן זדורוב (אפשר להתבדח ולהגיד שהוא בעצם רומן רוסי?) עם אייקיו גבולי שהתעצבן על ילדה וזרק את הסכין יפנית לזבל והחליף בגדים, ואז שפך את הסחורה אצל המדובב. לא יודעת. קראתי איזה שניים שלושה הרלן קובנים ואיזה בלדאצ'י או שניים ואיזה ג'ק ריצ'ר ואיזה יו נסבו ואיזה ג'פרי דיבר ועוד כמה סקנדינבים, ואני מתחילה לקרוא ובא לי פשוט לעבור לסוף ולקרוא מי הרוצח ולהמשיך הלאה בחיים שלי בלי כל הדרך המעצבנת הזאת באמצע. אז הפסקתי עם ההרלן קובנים. לא קוראת אותם יותר. ואת הספר הזה קראתי כי... כי... לא יודעת למה. וכל החצי הראשון שלו לא הפסקתי למלמל WTF ואוף ואוף, עד שאמא שלי אמרה לי, מה קורה לך, נסתרת, אם את כל כך סובלת יש ספרים אחרים, והיא לא אמרה "נסתרת" כמובן, וגם לא אמרה "ספרים אחרים" אלא "דברים לסדר בבית" ו"לשים כלים במדיח" אז שיקרתי ואמרתי לה שאני באמצע המתח ופתאום דווקא כן היה מתח, והחצי השני של הספר היה מ-מ-ש מותח וטוב, ולמרות זאת ולמרות שרק בשביל החלק הזה ובשביל המבנה המוצלח של הספר נתתי לו חמישה כוכבים אני חושבת שלא אקרא יותר מותחנים בחמש שנים הקרובות אין לי עצבים לזה יותר אבל תכלס זה ספר סבבה.

טסה ליאוני היתה סוג של זאב בודד רוב חייה. כשהגיעה לתחתית של התחתית, ונכנסה להיריון לאחר לילה כבד של שתייה, לילה אחד מני רבים, מה שהביא לה את התואר של אלכוהוליסטית,לקחה את עצמה בידיים, עברה גמילה, התגייסה למשטרה, והשאירה את ההיריון, שבסופו נולדה בתה- סופי. סופי הכניסה את ליאוני למסגרת והעניקה יציבות לחייה. ובתמורה סופי זכתה לשפע של אהבה, וטיפול מסור אוהב ודואג מצד אמה.

כשהיתה סופי בת שלוש פגשה ליאוני בבריאן. גבר מהחלומות, והם הפכו למשפחה.לכאורה הכי מאושרת,

עד ש...

ליסה גרדנר יודעת לכתוב מתח. יודעת לתת בראש, ועושה את זה הכי מדויק. לא מותחת את השיא כמו מסטיק, יודעת להביא את הטוויסט בטיימינג הנכון, הדמויות שלה טובות, והקריאה בספר רצה. קראתי את ספרה הראשון מחבואים שמאוד אהבתי, ולא התאכזבתי גם מזה.

תענוג!

ספר עוצר נשימה, מתח מתמיד וקצב מטורף, זו לי הספר הראשון שאני קוראת של ליסה גרדנר ובהחלט אקרא את השאר,

"את מי את אוהבת יותר" ???

טסה ליאוני, אמא לביאה, חד הורית לביתה סופי, שוטרת סיורים העובדת בלילות. סטה עושה הכל על מנת שיהיה לסופי טוב למרות זה לא קל, להיות לבד לעבוד במשרה תובענית, לבד לסייר בלילות ואז...כשסופי היתה בת 3 הכירה טסה במסיבה של חברה הטוב השוטר את בריאן, הכל טוב ויפה עד שהכל יוצא מכלל שליטה.

בריאן שעובד על אוניה כמהנדס חודשיים נוכח וחודשיים נעדר זה הסידור סופי וטסה לומדים לחיות עם המציאות החדשה עד ש....

ערב אחד נשמעות יריות בבית של טסה ובריאן, טסה חבולה כולה, בריאן ללא נשימה וסופי נעלמה.

אל הבית מגיעה דידי וארן הבלשית ולאט לאט צעד צעד דידי מתחילה בעבודת בלשות מבריקה להתחיל להבין מה קרה פה.

הספר בנוי כפרק המסופר ע"י טסה ובו היא חושפת כל פעם פרט נוסף.
בפרק הבא דידי מתארת את עבודתה.

ככל שהסודות נחשפים כך מקדימה טסה את המשטרה באיתור ביתה.
ככל שהשקרים נחשפים כך דידי מבינה איפה נמצאת סופי ומי אחראי להעלמה.

ספר מעולה מתח פסיכולוגי מושלם נהנתי מכל רגע

מי שמחפש ספר מתח טוב שיגרום לו לתהות עם כל עמוד ועמוד ולא לעצור את הקריאה עד הרגע שבו מעבירים את הדף האחרון בספר - הפסיקו לחפש, זה הספר בשבילכם!
טסה היא שוטרת סיור מזה 4 שנים, אלכוהוליסטית לשעבר, אם חד הורית שנשואה לבריאן.
בריאן נרצח, מהאקדח של טסה, במטבח של הבית שלהם, הבת הקטנה של טסה נעלמה וניכר כי לא הכל בדיוק כפי שאפשר לומר למראית עין ראשונה.
טסה חבולה מכף רגל ועד הלסת הסדוקה שלה והדבר הראשון שהיא טענה הוא הגנה עצמית ושימוש בכח קטלני - אך האם זה מה שקרה? ואם כן, היכן ביתה בת ה6 שנעלמה?

הסיפור מחולק לשני חלקים לסירוגין לכל אורכו - פרק אחד מנקודת מבטה של טסה והפרק הבא מנקודת מבטה של דידי וארן, הבלשית שחוקרת את המקרה.
מהצד של טסה אנו מגלים שלא הכל כלפי חוץ הוא בדיוק מה שהיא מנסה להציג ומהצד של דידי אנו נחשפים לחיים הפרטיים שלה וכיצד היא משלבת זאת במטרה לגלות מה קרה במטבח של טסה ובריאן ולנסות להציל את הבת של טסה, היכן שהיא לא תהיה.
החלוקה הזו היא גאונית! גם מכאן וגם מכאן הסופרת מותחת אותנו עד הרגעים האחרונים שבהם מגלים את האמת שאף אחד מאיתנו לא באמת ציפה לה - הכל נעשה בהדרגה, בחוכמה ובשליטה מעולה בסיפור, פשוט כך!

ממליצה בחום לאוהבי הז׳אנר, לא תתחרטו על כך.

הספר הזה ממש עומד על הגבול הדק של בין 3 ל 4 כוכבים לדעתי. יש הרבה ספרים שנמצאים במקום הזה לדעתי - המקום שמצד אחד אופן הכתיבה והרמה שהספר ריתק אותך היתה גבוהה ומצד שני משהו בעלילה ו/או בדמויות היה לוקה בחסר...

בספר מתח קשה לשפוט עד הרגע האחרון כי אולי יגיע משהו שיהפוך את הכל! ישנם ספרים שהעמודים האחרונים עושים את כל הספר וישנם ספרים שאתה רק מקווה שזה מה שיקרה וזה מגיע. הספר הנ"ל שייך לקבוצה השניה לצערי.
עדיין הספר "די טוב" (השם החדש שלי ל 3.5 כוכבים) אבל המשהו הקטן שהיה חסר לדעתי זה לתת טיפה יותר קרדיט לאינטליגנציה של הקוראים ואני אסביר:
יש כאן תעלומה אוקי? בכל ספר מתח יש. יש חוקרת משטרה שמנסה לפענח היעלמות של ילדה קטנה. לכל אורך הספר לא יכולתי להתנער מההרגשה שזאת פשוט חוקרת גרועה. היא מגיעה למסקנות כל כך לא הגיוניות וכמעט כל פיסת מידע שהיא מקבלת היא מפרשת לא נכון. נקודת מוצא שהיא מתעקשת עליה ללא כל סיבה או ממצא בשטח היתה פשוט הזויה לכל אורך הספר.
עכשיו אני מבינה שזאת כמובן דרכה של הסופרת להטות את דעת הקוראים מכיוון האמת ומהפיענוח האמיתי של התעלומה אבל היא לקחה את זה רחוק מידי ולכן בתור קוראת הרגשתי שמזלזלים באינטליגנציה שלי.
האופן שבו התעלומה נפתרה בסוף כמובן לא הרגישה לי בשום דרך שזה בזכות המוח החריף או הזריז של החוקרת אלא יותר צירוף מקרים של מזל ופגישת האנשים הנכונים על הדרך אם בכלל.
יחד עם זאת הספר הנ"ל בכל זאת די טוב בגלל האופן שבו הוא כתוב - הפרקים מחולקים לסירוגין מנקודות מבט שונות: פעם של החוקרת ופעם של הנחקרת . כל אחת בתורה משלימה בפנינו עוד חלק מהפאזל. באופן הזה הספר פשוט נקרא תוך ימים ספורים וקשה להניח אותו מהיד.

כי אין אהבה בעולם כמו אהבה של אמא,טסה ודי די שתי שוטרות, אמא במשרה מלאה ואמא לעתיד, שתי נשים חוברות לאירוע ירי וחטיפה בו מעורבים בעלה ובתה של טסה.
טסה נעצרת באשמת הריגתו של בעלה ואילו סופי הקטנה מוכרזת כנעדרת.
היא אינה משתפת פעולה, סופגת את כל האש אליה על מנת לצאת ולמצוא את בתה הקטנה.
הימים עוברים, השלג לא מפסיק לרדת מגלה ומסתיר עוזר ומקשה.
העבר והווה מתחברים ויוצרים מתח עד הסוף שלא מותיר עין יבשה ומביא עמו את הפתרון ואת התשובות.

הספר שהגיעה לשיא שלי
הספר מדהיםם ועם כל דף שמסתיים אי אפשר פשוט להפסיק ואי אפשר סתם להניח בצד
הספר מאוד מושך עם כל מילה וגורם להרגיש פחד ועוצר את הנשימה מרוב שבאלך לדעת מה יקרה במשך
ממליצה בחום