#
#
היא אשה פשוטה בת חמישים שעלתה מאשפתות, כל מה שהשיגה היה בזכות יכולתה חריצותה ושאפתנותה. בהווה הסיפור היא בעלת מסעדה מפורסמת ורכוש ניכר. היא יפה, נדיבה ומושכת, נועזת ואימפולסיבית, רגשנית, לא מתוכננת ואוהבת אנשים.
הוא גבר בן כ-60. נולד למשפחה אריסטוקרטית, לא עשירה. הוא דבק במסורת, מכיר רק דרך אחת לעשות דברים – הדרך שלו. הוא אגוצנטרי, נפוח מחשיבות עצמית, עקשן, לא לומד מנסיון. בטוח שעל העולם להצדיע למידותיו התרומיות, לצניעותו ולטוב טעמו.
היא התאהבה בו (רק מוכיח שכל נוד נפוח – זכר או נקבה - יכול למצוא בן זוג מסונוור מספיק שיאהב אותו...) וכיפנית - התאהבה גם בהבטחה של קבר(!) באחוזת הקבר של משפחה אריסטוקרטית. היא נישאה לו. ושלב החינוך מחדש שלה מתחיל. הוא מציג את מועמדותו לתפקיד פוליטי, והיא נרתמת בכל אמצעיה וכוחה לעזור לו להיבחר. הוא נהנה מפירות מאמציה אך משתדל בכל כוחו להעמיד אותה במקומה. ואם צריך לכרות את אפו כדי להעניש את פרצופו – זה מה שהוא יעשה.
הסיפור הזה מעמת את המסורת היפנית עם המציאות. הסופר מנסה להציב את הגיבור על כן מוסרי גבוה, אולם הגיבור נראה מעוקם, קטנוני ויהיר. מצד אחד הוא שואף לחיי צניעות וסולד מראוותנות התנהגותה של אשתו, ומצד שני הוא שואף כבוד, יוצא מכליו כשהוא חש שלא מכבדים אותו מספיק, ומנסה לכופף את העולם שיתאים למידותיו.
הביקורת המרתקת של סוריקטה כיוונה אותי לספר הזה (תודה), אני מסכימה עם מה שכתבה, על מערכות פוליטיות מסובכות המתוארות בסיפור. אבל כמו כל ספר יפני שקראתי, גם הספר הזה העמיד אותי במצב של חוסר אוריינטציה ובלבול לגבי ההתנהגות האנושית המתוארת בו.
יוקיו מישימה (שם העט של היראוקה קימיטקה) הוא סופר יפני מפורסם שהיה מועמד שלוש פעמים לפרס נובל לספרות. הוא היה שמרן, שהעריץ את המסורת היפנית (אולי כתב את עצמו בגיבור?) הוא אמנם לא כרת את אפו אך ביצע חראקירי ב 1970 במחאה על ניוונה של יפן המסורתית.
מה אני אגיד לכם – סופרים יפנים מתארים תרבות והתנהגויות שאין להן אח ורע. האנשים עשויים מבשר ודם, חווים רגשות שכולנו מכירים אבל איכשהו - מורכבים אחרת. הם פוערים פער בין מה שאני יודעת על התנהגות אנושית, לבין התנהגות זרה לי, שאני לא יודעת איך לבלוע.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
