שנת 1991 בספרים

ניגשתי לאותלו של שייקספיר כמעט ללא ידע מקדים ובציפיות רבות. לאחר הקריאה הובהר לי מדוע זהו אחד המחזות הידועים והמוערכים ביותר של שייקספיר.
היכולת המדהימה של שייקספיר לבחון תמות פילוסופיות ורגש אנושי במחזותיו היא מן הגדולות והמורכבות שיצא לי לראות.
הוא עושה זאת באופן חד ומזוקק, כך שנותר רק לקרוא ולהתפעל.

באותלו נבחנת אהבה אדירה בין אותלו ודסדמונה אל מול שנאה טהורה של יגו כלפי אותלו.
אצל שייקספיר יש מגוון רחב של סוגי רוע. באופן סכמטי וכללי מאוד, ישנם נבלים שפועלים "למען" מטרה מסוימת, ובשבילם כל האמצעים מקדשים את המטרה — כמו אדמונד או ריצ'רד השלישי.
הסוג הנוסף הוא רשעים שפועלים "בגלל"; הם יעשו הכול מתוך דחף פנימי של שנאה, קנאה או טינה, ויגו הוא הדוגמה הבולטת ביותר לסוג הזה של הנבלים.

יגו מתעב את אותלו. הוא חושד בו שבגד עם אשתו, שונא את מעמדו ואת העובדה שהוא כפוף לו, ונוטר לו טינה על כך שלא קידם אותו בדרגה. הוא חמוש באינטליגנציה חדה וביכולת מניפולטיבית אדירה, שאותן הוא מגייס כדי להתנקם ולהשמיד את אותלו.

יגו הוא החור השחור שמניע את העלילה, וכל הדמויות נעות סביבו.

אהבתם של אותלו ודסדמונה בנויה על כך שדסדמונה אוהבת את אותלו אהבה עיוורת. היא מקריבה למענו את הכול; היא התאהבה בו מתוך תחושת חמלה כלפי הסבל ותלאות החיים שעבר.
אותלו אוהב את דסדמונה אהבה עזה. לראשונה בחייו הוא מרגיש נאהב באמת לאחר חיים של מאבק ובדידות, והוא אף ערב בחייו למען האהבה הזאת.

יגו מוצא דרך לחדור אל תוך האהבה הזו באמצעות רגשות הקנאה. הוא מהנדס את המציאות כך שהמסקנה המתבקשת מכל ההתרחשויות תהיה שדסדמונה בוגדת באותלו.

עיוורונו של אותלו, למרות עוצמת אהבתו לדסדמונה נובעת מתחושת חוסר השייכות התמידית שהוא חי בה, זה מה שמאפשר ליגו לחדור אליו.
אותלו הוא שחור שחי בוונציה, מורי בעולם נוצרי; הוא חי תמיד בתחושת זרות וחוסר ערך מול סביבתו, ויגו יודע כיצד לנצל את הסדק הזה כדי לזרוע בו את הרגשות שמובילים אותו בהדרגה לעולם של טירוף וקנאה — ובסופו של דבר לרצח קר.

הרצח של דסדמונה הוא רצח בכמה רבדים.
כאשר אותלו אינו מאפשר לה אפילו את החסד של תפילה על נשמתה, הוא גוזר עליה לא רק מוות פיזי, אלא גם השמדה רוחנית.
יגו מוביל את אותלו להשמדה מוחלטת של אהבתם, ולבסוף פקיחת עיניו של אותלו על מה שהתרחש ועל בגידתו שלו באהבתו הופכת אותו לדמות טרגית באמת ומובילה אותו להתאבדות.

יגו, כמובן, אינו מביע חרטה. הוא הגשים את מטרתו.
אף נדמה שיגו נהנה מתהליך ההשחתה והשליטה באנשים, ושמה שמניע אותו יותר מכל הוא עצם היכולת להשתמש במניפולציות ולפרק בני אדם מבפנים.

שייקספיר מציג כאן מערכת תנאים שבה רגשות אנושיים טהורים מתנגשים זה בזה. הניסוי המחשבתי הזה מראה כיצד שנאה מובילה לחורבן, וכיצד אינטליגנציה חמושה במניפולציות מורכבות מסוגלת להשמיד כמעט הכול.

שייקספיר שוזר באפלה של המחזה הזה כל כך הרבה יופי פיוטי ומורכבות אנושית בתוך אווירה חשוכה של ערפל, שנאה וקנאה.

יצירת מופת של אדם חד־פעמי — פשוט מופלא.

טהור ויפהפה, חינוך לערכים שהיו ואינם עוד

הספר מורכב משני סיפורים נוגעים ללב מאת ג'יי.די. סלינג'ר. בכל סיפור מדובר על המושגים של דיכאון, בידוד, בדידות. שני הסיפורים סובבים סביב משפחת גלאס, תוך התמקדות בסימור- דמות שנותרת חמקמקה וחידתית ברובה לאורך כל הטקסטים. הקוראים פוגשים את באדי גלאס, אחיו של סימור, שמשלב הומור וצער. שתי הסיפורים מדברים על נושאים שמאפיינים את סלינג'ר- ניכור, קשר ומורכבות של מערכות יחסים אנושיות שלעתים קרובות מתפתחות בנסיבות מוזרות.
בסיפור הראשון, באדי משתתף בחתונתו של סימור עם מיוריאל בשנת 1942. עם זאת, היעדרותו של החתן יוצרת תחושה מיידית של בלבול ומתח. באדי, המתאושש ממחלה, נמצא ברכב מלא במשתתפי חתונה אחרים אשר מרכלים על סימור, מבלי להיות מודעים לקשר המשפחתי של באדי. סימור מצטייר ככזה שלמרות כישרונותיו, לעתים קרובות אינו מובן על ידי הסובבים אותו. באדי מתמודד עם הדעות הלא נוחות שחולקים במכונית, ובסופו של דבר מגן על אחיו. בעוד באדי מנסה לשפוך אור על התנהגותו של אחיו, הוא מסביר תובנות על המורכבויות של בסימור.
הסיפור השני מקבל תפנית, ומציע בחינה מופנמת של חייו ואישיותו של סימור דרך עיניו של באדי. באדי מנסה ליצור דיוקן של אחיו לאחר מותו תוך כדי התמודדות עם האובדן. הוא משתף קטעים משירתו של סימור, בדינמיקה המשפחתית שלהם ובהרהורים פילוסופיים. מחשבותיו של באדי מתנדנדות. הוא בוחן את מאבקיו של אחיו, וחושף קשר שהוא בין הערצה לייאוש,מערכות יחסים משפחתיות לא פתורות.
בשני הסיפורים, סלינג'ר מדגיש את ייחודיותה של משפחתו. סימור מתגלה כסתירה: מין גאון שאינו מסוגל להשתלב בחברה הקונבנציונלית (גם סלינג'ר הסתגר בביתו עד מותו). הקוראים מקבלים תובנות לגבי סופו הטרגי של סימור דרך ההרהורים של באדי. נוצרת מין אמפתיה לסימור. גאונותו של סלינג'ר טמונה ביכולתו לעורר תחושות של בדידות, הבנה וגילוי, וליצור קשר לדמויות אלו. מי שמכירים את יצירותיו האחרות של סלינג'ר יכולים למצוא הקבלות.
ציטוט שמראה את הייחודיות של המחבר : "אני סוג של פרנואיד הפוך. אני חושד שאנשים זוממים לשמח אותי."

הספר נחשב לטוב ביצירותיו של דיקנס או אחד מהטובים ביותר שלו, הוא זה שנוטה להופיע כמעט בכל רשימה של הספרים הכי טובים שנכתבו אי פעם.
הספר יצא לאור בהמשכים בעיתונות בשנים 1860-1861.

זהו סיפור חניכה של פיפ, נער צעיר שהתייתם מהוריו וגדל אצל אחותו השתלטנית והאכזרית, למזלו של פיפ בעלה של אחותו ג'ו הוא אדם טוב לב ועוזר לפיפ.
ה"תקוות הגדולות" של פיפ בחיים הם להפוך מפועל קשה יום לג'נטלמן משכיל שיכול להרשות לעצמו להתבטל כל היום.
פיפ מספר בגוף ראשון על שלל ארועים שמביאים אותו לבגרותו בסוף הסיפור.

דיקנס כתב את סיפור החניכה בדומה לסיפורי מסע שהיו מאוד נפוצים במאה ה-19, בהם הגיבור עובר שלל ערים ומדינות בדרכו אל הסוף הנכסף. גם בסיפור זה פיפ עובר מספר תחנות מרכזיות בחייו שמביאות אותו לפרק הסיום בו הוא נפגש שוב עם אסטלה, אהבתו הראשונה שסירבה לחיזוריו.

אישית הז'אנר של סיפורי חניכה פחות מעניין אותי מכיוון שזה סיפור שברובו ידוע מראש, ילד/נער שמתבגר ועובר שלל תלאות אדם בדרך לבגרותו. סיפורי מסע לעומת זאת לוקחים אותנו למקומות קסומים שאיננו מכירים ובכך הופכים את הסיפור למעניין יותר. לא יודע אם ההשוואה במקום, אבל זה מה שעבר לי בראש שקראתי את הסיפור.
רוב הסיפור היה ידוע לי מראש וגם את החלקים הפחות ידועים לא היה צריך לחשוב הרבה כדי לדעת אותם, הרגיש לי קצת נדוש ושהייתי בסרט הזה כבר הרבה פעמים. אם זה לא היה ספר מרכזי בספרות העולמית כנראה היה ננטש באמצע. הכתיבה מאוד קולחת ועניינית, יש עניין והתפתחויות ללא הרף. חוש ההומור של דיקנס פחות חד בספר הזה מאשר בספרים אחרים שלו, אין כמעט דמויות מצחיקות וההומור מאוד מעודן עד שכמעט איננו קיים.

ספר שמשך אותי בעטיפה שלו ובתקציר, ולכן אספתי מספריית רחוב.
העלילה מתרחשת בסוף שנות השמונים או תחילת התשעים. פיליפ הוא בחור צעיר, בן יחיד להוריו, שנולד וגדל בניו-יורק. הוא הומו, והאחרונים שלא יודעים הם הוריו. במקביל למעקב אחר מערכות היחסים שלו, אנחנו נחשפים להוריו של פיליפ - רוז ואוון. אוון, מסתבר, הוא גם הומו, עמוק בארון, עם כל הקשיים שיש להומואים בתקופה ההיא, בגיל המעבר כמוהו, עם החינוך שקיבל והמציאות אליה נולד. בערך בשליש השני של הספר, פיליפ יוצא מהארון בפני הוריו, וכמובן שזה מוסיף לקשיים של אביו, אך גם של אמו.
לקח לי הרבה זמן לסיים את הספר. הוא לא פשוט - תיאורים ארוכים לפעמים, אותיות קטנות, הרבה עצב בחלק מהמקומות. אך הוא טוב מאוד. הוא עמוק, חכם, יפה ופיוטי במידה, מכניס את הקורא לעולם מסוים מאוד בתקופה מסוימת מאוד. אני מניח שלא פשוט למצוא את הספר הזה כיום, אבל אם אתם מוצאים אותו, נסו לקרוא אותו.

בדרך כלל אני לא מציין מהיכן הספר הגיע אלי, אבל הפעם אציין שההקדשה על הספר גרמה לכך שאסתקרן ואצוד אותו מספריית רחוב.
פיליפ הוא בנם של אוון ורוז, כולם ממנהטן של שנות השמונים. ברקע ממש הבהלה מהאיידס. פיליפ מגלה להוריו שהוא גיי, אולי עניין גדול באותם ימים, עניין די תמים היום. אבל מה שמתגלה די מהר זה שגם אביו של פיליפ, אוון, מסתובב בשעותיו הפנויות בקולנוע ביז'ו, קולנוע המקרין סרטים פורנוגרפיים לגברים.
בין פיליפ לאליוט חברו כבר נוצר משבר והם נפרדים, אם כי באופן טבעי פיליפ מכיר חבר אחר. אלא שמא שעובר על פיליפ באופן חלק וטבעי, גורם למשבר בין הוריו. התחושות ההומוסקסואליות של אוון מתחזקות בעקבות הגילוי של הבן הגיי בעצמו.
אט אט בקיעים מתרחבים ואחרים נעלמים. ניכר שמחבר הספר, לוויט, יודע על מה הוא מדבר ובכל זאת הספר מרגיש די נפ"ל (נפ"ל – נטול פואנטה לחלוטין.)

הספר כתוב ביד אומן חכם ציני עצוב מצחיק וחושפני בעת ובעונה אחת נקרא בנשימה עצורה קשה להבין איך כשרון ענק כזה סיים בכזו עצבות חבל

סיימתי מחצית מספרי הסדרה הבלשית של בתיה גור, זמן טוב לעצור ולדבר רגע על הסדרה באופן כללי.
קראתי אותה לראשונה כנערה, לפי הסדר. בראש שלי יש הפרדה בין שלושת הספרים הראשונים שקראתי כספרים "ישנים" שכבר היו בבית, ספרים שאבא שלי המליץ לי עליהם, לבין שלושת הספרים הבאים, שיצאו לאור אחרי שכבר הכרתי את הסדרה, ושהיו חדשים גם לאבא שלי כמו שהיו חדשים לי בזמן שקראנו אותם.
יש פערים משמעותיים באופן בו אני זוכרת את הספרים: שלושת הראשונים השאירו אצלי זכרונות כמו תמונות שנחרטו אצלי, ועכשיו בקריאה החוזרת גיליתי שהיה מדובר בפרטים שוליים שהספר בקושי הקדיש להם כמה שורות. האם זהו הכשרון של גור כסופרת שהצליח לחקוק בי תחושה ורושם חזותי כמעט בכמה שורות בודדות? אולי, אבל משלושת הספרים הבאים אני לא זוכרת כמעט כלום, כך שאולי הרושם שחקקו בי שלושת הספרים הראשונים הוא רושם של נערה שעוד לא קראה הרבה ספרות מבוגרים, שנחשפת לראשונה לספרות איכותית יותר ממה שהיא רגילה.
מיכאל אוחיון הוא לא הרקול פוארו. הוא לא דמות קרטון שהסופרת משתמשת בה כדי לזרוק על הקורא הברקות והפתעות. הוא דמות אנושית מאוד, מלנכולית, עם חששות ותקוות, עם חיים מעט אפרוריים, שמסתובבת ברחבי ירושלים של שנות ה-90, זו שגם אני הסתובבתי בה לא מעט, בנוף שהיה מוכר לי היטב.

והספר הזה, השלישי, הוא היחיד שזכרתי ממנו יותר מאשר פרטים שוליים. זה הספר היחיד בסדרה שניגשתי אליו עם זיכרון ברור מאוד של פתרון התעלומה: זהות הרוצח והמניע לרצח.
למה? מה הפך את הספר הזה לזכור יותר מכל האחרים?
אולי משהו בקיבוץ שמהווה רקע לספר הזה, קיבוץ כמו זה שהיה רקע לאי אלו ספרי ילדות אהובים, שהופך פתאום לזירת רצח ומעמת את כל הנוגעים בדבר עם המיתוסים והאידאות של הקיבוץ הוא זה שהפך את חוויית הקריאה לחזקה במיוחד. אולי הפער בין ספרי הילדות לספרות המבוגרים היה חד בספר הזה יותר מבכל הספרים האחרים, בגלל הרקע הזה של הקיבוץ.

הספר הזה, כמו הספר הראשון, שוב הרגיש לי מיושן מאוד, אבל לא בגלל הטכנולוגיה והסיגריות שכבר התרגלתי אליהם בינתיים אלא בגלל שהוא מתרחש בקיבוץ של פעם, עם לינה משותפת (שעומדת במחלוקת ולקראת סיום תפקידה ההיסטורי בספר הזה, ועדיין), עם ניצולות שואה עם מספרים כחולים שהן אימת הקיבוץ, עם הנאום הרגשני על נזקי הלינה המשותפת לקראת סוף הספר.

העיסוק הזה בחווית הקיבוצית, במחיקת האינדיבידואל, בסגפנות, במחירים של החיים האלו והלינה המשותפת, במשבר של הדורות הבאים בקיבוץ, שמחפשים את הדרך להטביע חותם משלהם במפעל שהוריהם הקימו, כבר מוכר לקורא בן ימינו. מוכר כל כך שהדברים עלולים להיראות נדושים ולא מחדשים. זה כמובן לא הוגן, כשהספר נכתב הוא כנראה היה חדשני יחסית, או לפחות חדשני יותר מאיך שהוא נתפס כיום, אבל מה לעשות - הקורא בן ימינו לא יכול להתעלם מכל הידע שכבר הצטבר אצלו.

מיכאל אוחיון הוא אאוטסיידר, זה שלא שייך לשום חברה או מגזר מוגדר. זה היתרון שלו בחקירות שנערכות בתוך חברות סגורות, והקיבוץ הוא החברה הסגורה האולטימטיבית. האם גם כאן האאוטסיידריות שלו תשחק לטובתו? או שאולי בקיבוץ, שם כל מי שלא ייבש ביצות, נלחם בקדחת והקים קיבוץ מאפס, או לפחות נולד וגדל בבית הילדים, ישן מגיל יומיים עם חבריו לקבוצה והתקלח איתם במקלחות משותפות - הוא אאוטסיידר באותה המידה והיתרון של מיכאל אוחיון נעלם?
שניים מגיבורי הספר הם ילדי חוץ, האחד עזב את הקיבוץ והשניה עשתה הכל כדי להשתלב, להיות יותר קיבוצניקית מהקיבוצניקים. שניהם מבטאים את האאוטסיידריות הזאת, של כל מי שלעולם לא יצליח באמת להשתייך.

גור לא עוסקת רק בחוויה הקיבוצית אלא גם במיתוסים שקשורים לקיבוץ ובמקום שלו במפה החברתית בישראל. לא רק ילדי החוץ מרגישים שילוב של נחיתות קנאה ומרירות מול בני הקיבוץ, זאת תחושה שמשותפת לעוד מגזרים בחברה הישראלית אל מול הקיבוצים, וכאן שוב היתרון של מיכאל אוחיון קצת מתפוגג: אולי מול הקיבוץ הוא פתאום כן משתייך לקבוצה מסויימת, קבוצת ה"לא קיבוצניקים"?
וכן, גם העיסוק הזה, בשסעים החברתיים בישראל ובמקום של הקיבוץ בתוך השסע הזה, הוא לא חדש לקורא בן ימינו.

אז נהנתי מהספר הזה בסך הכל, אבל קשה לי לדמיין איך הייתי מרגישה אם זאת היתה הקריאה הראשונה שלי בו ולא חזרה למשהו שיש בו גם נוסטלגיה וגעגוע מבחינתי.

ובשולי הביקורת אני לא יכולה שלא לתהות מה היה לבתיה גור נגד ניצולי שואה. גם הוריה של נירה, גרושתו של מיכאל אוחיון וגם ניצולות השואה הקיבוצניקיות שופיעות בספר הזה - כולן דמויות מאוד לא נעימות, קשות, אפילו נצלניות באופן שבו הן רותמות את הסבל שלהן בעבר לדרישות תובעניות מהסביבה.
תעלומה שאותה מיכאל אוחיון כנראה לא יפתור.

רבי יהודה ליווא בן בצלאל, או כפי שכולם מכירים אותו בכינויו 'המהר"ל מפראג' היה דמות מרתקת. רב עיר, פוסק הלכה והוגה דעות. הוא אף התעניין באסטרונומיה וניהל תכתובת עם יוהנס קפלר. אך כיום כולם זוכרים אותו רק בזכות דבר אחד: הגולם. שמועה עיקשת הסתובבה ברחבי היבשת שהמהר"ל עסק בתורת הנסתר המעשית והקים גולם כדי להגן על הקהילה. ואין מי שתרם לאותה שמועה יותר מאשר מחבר ספר זה, ר' יהודה יודל רוזנברג. רב יודל, דמות מרתקת בפני עצמה, נולד כ-300 שנה לאחר המהר"ל וניהל במשך מספר שנים בית דפוס בפולין עד שעבר באחרית ימיו לקנדה. יום אחד (לטענתו) שלחו אליו 'כתב יד עתיק מהביבליאטקה הגדולה דעיר מיץ' המיוחס לחתנו של המהר"ל, ובו אוסף סיפורים מופלאים. מיהר ר' יודל לפרסם את אותו האוסף, וזה הפך במהרה להיות רב-מכר לוהט. בהמשך הצטרפו לאוסף עוד סיפורים 'אותנטיים' על הצדיק 'הסבא משפולי', אליהו הנביא ושלמה המלך. הקובץ מתחיל בסיפור הנודע על יצירת הגולם על ידי המהר"ל וקומץ ידידים. בניגוד לאגדה הרווחת המהר"ל לא שיסה אותו מייד בגויים אלא הפך אותו למעיין עוזר-שתקן בשם 'יוסלה גולם', כזה המוכן למלא כל משימה מסוכנת ככל שתהיה. בהמשך המהר"ל נתקל בשלל תסבוכות הנופלות על הקהילה, ובמרכזן עלילות-דם הנרקמות כנגדה על ידי אויבו הנצחי - הכומר טדיאוש שונא היהודים. פה אנו נכנסים לעלילות אקשן בהן המהר"ל משתמש בשילוב של חוש בילוש מפותח יחד עם עוזרו יוסלה גולם הבלתי-נלאה כדי להציל את הקהילה. במקרה הצורך, הוא לא יבחל לקרוא לעזרה גם לאמצעים על-טבעיים. אחרי שקראתי אני מסוגל להבין למה הספר נהיה כה פופולרי והשפיע על ספרות ענפה שבאה בעקבותיו. הסופר משלב בכישרון אלמנטים של מעשייה חסידית יחד עם קוי עלילה מודרניים וקטעי פנטסיה. למשל פייגה עקרת-הבית נחטפת על ידה שד (באשמת בעלה בכלל) ומוצאת את עצמה זרוקה על אי-בודד, שם היא חיה ברוב תושייה כמו רובינזון-קרוזו. או הסבא משפולי שמצליח להציל יהודי רק כאשר הוא לומד מאליהו הנביא כיצד לרקוד מזורקה. כל זאת בלשון עברית מודרנית שמנסה להשמע כמו אגדה עתיקה. בקיצור, מי שיפסיק להכנס לפרטי-פרטים של מה היה או לא-היה ופשוט יזרום עם העלילה, ייזכה להנאה מרובה של מספר סיפורים מוכשר.

יש ספרים שקוראים בנשימה עצורה, "בדרך אל החתולים" לעומת זאת מכריח אותך לנשום לאט, ממש בכוח. לטוב ולמוטב. קנז לוקח את "חווית" ההזדקנות, את הגסיסה האיטית של הגוף והנפש, ומנכיח אותה בצורה מוחשית כל כך עד שלעתים זה כמעט בלתי נסבל, ושוב- לטוב ולמוטב...
הספר מתרחש ברובו בתוך המרחב האפור והמעיק של בית-החולים ג' ומסופר מנקודת מבטה של יולנדה מוסקוביץ', קשישה ערירית שמגיעה לשיקום לאחר ניתוח ברגלה. מדובר ברומן נטול קו עלילה במובן הקלאסי, כלום לא "קורה", הרומן מוקדש כולו לקיום היומיומי בשנות הזקנה, קנז מתעקש לתאר את ה"כלום" בדיוק מוחלט ולא מתחנף ומכריח אותנו להסתכל ישר על מה שאנחנו עושים הכל כדי להדחיק- הזקנה כמו שהיא על כל הכרוך בה - הכאב, ההשפלה, התלות והבדידות.
בכנות אותי זה קצת ייגע, זה ממש הרגיש בחלקים מסויימים שקנז נהנה לאתגר את הקורא עם האטיות המכוונת, החזרה האובססיבית על מוטיבים של בדידות וריקנות הפכה לי את הקריאה להרגשה של מסע מפרך.
אמנם זה לא כיף גדול לקרוא את הספר -שלא לומר קצת מעיק, אבל יש בו יושרה יוצאת דופן שראויה להערכה, קנז לא מלטף, לא מייפה ולא מנחם. בשורה התחתונה אם אתם מחפשים אסקפיזם זה לא הספר שהייתי ממליץ עליו... אבל אין בכך בכדי להוריד ממעלת הספר וכמו שציינתי בהתחלה כל האמור לעיל הוא לטוב ולמוטב... אם אתם מעוניינים בספר שיוציא אתכם עם תחושה חזקה אני ממליץ בחום.

שמה נפשי בכפי ומתחילה לכתוב סקירה, בתקווה שלא יהיה גורלה כגורל הסקירה הקודמת, ולא תיבלע על ידי מפלצת הסקירות. זה ספר שיושב אצלי בארון הספרים והוא חלק מסדרת "לקרוא או למסור" כדי שלא יצטבר יותר מדי אבק על חפצים שאינם בשימוש. ממה שזכור לי קראתי את הספר הזה לראשונה בגיל מאוד מאוד צעיר, צעיר מדי כנראה, משום שרבתי עם הספרייה - לא הסכימו להשאיל לי ספרים שמותאמים לשתי כיתות מעל מה שהייתי, ולכן קראתי ספרי מבוגרים הארד קור ממה שהיה בבית, בהחלט עזר לספרניות הניסיון שלהן לחנך. אמנם על הספר מוזכרת זכייתו של בשביס זינגר בפרס נובל לספרות בשנת 1978, והוא יצא כנראה בשנות התשעים שבהם כבר הייתי בוגרת, אבל יש גירסה מוקדמת יותר של הספר, ואותה כנראה קראתי, להערכתי בגיל שתים עשרה או קצת יותר, שזה לחלוטין מוקדם מדי עבור הספר הזה.

בשביס -זינגר הכניס את שמה של אמו בת שבע לשם משפחתו, בתור כבוד והוקרה. הוא היה בן של דיין, כלומר שופט ומגשר קהילתי בפולין. הוא כתב בעיקר ביידיש ואת נאום הזכייה שלו בנובל הוא התחיל ביידיש והמשיך באנגלית. את הספר הזה תרגם חיים פלג, שאינו קרוב משפחה שלי על אף השם הזהה.

העלילה מתרחשת בפולין במאה השבע עשרה, לאחר הפרעות שנודעו בשם "פרעות ת"ח ות"ט", כלומר השנים הן 1648-1649. "העבד" הוא יעקב, שריד מפוגרום בכפר שנמכר לעבדות, או שמא נלקח בשבי, והוא עובד אצל גוי כפרי בהרים בשמירה על הרפת ועל הפרות. ואנדה ביתו של הכפרי, מתאהבת בו, ועל אף שיעקב מנסה לשמור תורה ומצוות, וגם את זזכר אשתו וילדיו ההרוגים, הוא בסוף נענה לה. הוא "מגייר" אותה, על אף האיסור החוקי, והם מתגלגלים יחד לקהילה יהודי, בה ואנדה מעמידה פנים ששמה שרה ושהיא אילמת. האילמות נדרשת משום שהיידיש של ואנדה-שרה עילגת ותסגיר את מוצאה הגויי, מה שיסכן אותה ואת כל הקהילה. מעבר לסיפור האהבה, יש כאן סיפור היסטורי שאני לא יודעת עד כמה הוא מבוסס עובדתית והאם בשביס זינגר עשה תחקיר, וכן ביקורת חברתית עזה על הקהילה היהודית שעסוקה עד מאוד בדיני שמיים לדקדוקיהם, אבל מזניחה את עניי אדם לחברו, בגניבה, גזל, לעג, זלזול בעניים ובחלשים ועוד ועוד.

הספר מתחבר לספרים נוספים על התקופה - ברקאי שכתבה נעמי פרנקל ונחמיה שכתב צבי בן מאיר, ובכולם מתחברת העליבות של חיי היהודים בפולין של חמלניצקי יחד עם הדהודי שבתאי בם צבי, הרצון לגאולה, למשיח ולתיקון העולם שיכול להתרחש רק בארץ ישראל. העברית המתורגמת מתנגנת יידישאית, תיאורי הטבע מפעימים ביופיים, ועומדים בניגוד לתיאורים האנושיים הפחות יפים. אני חושבת שהספר מומלץ, אבל לא בגיל 12.

ספר מעולה. בדרך כלל אני נמנע מלקחת לידיים ספרים של כמעט 700 עמוד. זה נראה לי מסע ארוך מדי, והשאלה היא אם זה ישתלם...
והפעם זו בהחלט הייתה החלטה נכונה.
חשבתי שזה יהיה עוד ספר אגדה על שושלת חזקה ודורסנית, משהו בסגנון "דאלאס". אבל לא אצל בשביס זינגר...
למעשה זהו רומן היסטורי שמזכיר בפעמים רבות את ספריו של קן פולט.
אלא שכאן מדובר על שטח שמוגדר כ"פולין" שהיה תחת כיבוש רוסי או אוסטרי או גרמני, שהיו בו עמים שונים וביניהם גם העם היהודי. והעם הזה הוא נושא הספר, דווקא העם הזה. ויותר מכל - הגיבור הוא ממש אנטי-גיבור. חלש, מיוסר, מבולבל, לא ממוקד.
והספר דן בתקופה היסטורית מרתקת- מתחילת המאה ה 20 ועד מחציתה. הרוחות המנשבות של ההשכלה, ההתחרדות וההתפלגות של הרחוב החרדי, היציאה למערב (ובעיקר לארצות הברית), הציונות... בקיצור - אם יש נושא שהיהודים יכולים לריב עליו ולהיות מפולגים בו - שם תהיה מחלוקת. והכל באיזכור האירועים ההיסטוריים והשפעתם על המציאות הפולנית.
ומעל לכל יש את הכישרון הסיפורי הנפלא של בשביס זינגר. היכולת שלו להפוך רצף אירועים היסטורי לעוגה עשירה שבה יש הרבה יהדות (ביטויים, תפילות, מנהגים), הרבה פילוסופיה (משפינוזה ועד מאלתוס), מעט לאומנות רוסית והרבה אנטישמיות לא הגיונית. הבליל הזה נותן תחושה של חלום, מציאות בלתי אפשרית. אבל דווקא הספר הזה מעיד שהמציאות הזו הייתה והיהודים חיו בתוכה.
מרתק, מקסים, מלמד ומעורר מחשבות.