חלק מהרומנים ההיסטוריים גורמים לי לשכוח שהם מבוססים על אנשים שחיו לפני מאות ואלפי שנים. נתקלתי בספרים היסטוריים מצויינים המצליחים לשכנע אותי שהסיפור אכן קרה - או יכול היה לקרות. אבל כמו שנדיר לפגוש ספר מעולה, שאתה מתחבר אליו בשלמות, כך נדיר למצוא רומן היסטורי מעולה, שאינו מעורר אצלך את שאלת "מאיפה הוא יודע את זה?" או ספקות לגבי הגישה ממנה הוא מסופר - האם זו גישה שרווחה אז, בתקופה עליה מסופר הסיפור, או שמדובר בפרשנות מודרנית למה שקרה אז.
רוברט האריס הוא סופר מוכשר ומגוון שחלק מספריו שקראתי אהבתי מאד. (ארץ אבות, קצין ומרגל, סופר צללים) חלק מהספרים השאירו אותי אדישה ו/או שיעממו אותי. ולצערי כמו אימפוריום (אותו נטשתי), גם הספר הזה שייך לאלה. יש פה ניסיון להלביש סיפור ולתת משמעות לעובדות היסטוריות הידועות על קיקרו - הנואם המוכשר שהיה קונסול בשנת 63 לפני הספירה, ועל רומא שהתנודדה בין התפתחות רוחנית גדולה לבין ניוון גדול לא פחות. רומא הדמוקרטית, שהיום אפילו טראמפ היה סומך ידיו על הקפיטליזם שהאריס מתאר בה. אין צורך לומר ששום ביטוח רפואי - או ביטחון סוציאלי כלשהו - לא עמד לרשותם של הפלבאים והעבדים המשוחררים שהרכיבו את רובו של "העם" ואין צורך לומר שאותו "עם" תמך בהתלהבות דווקא בשליטים שהבטיחו את חורבנו המוחלט - מוות במלחמות הבלתי נגמרות ומיסי עתק שמימנו אותן.
רוברט האריס יודע לספר סיפור. הוא נוטה לסיפורים מבוססי היסטוריה, תחקיריו נראים מעולים, כתיבתו דרמטית וסיפוריו מתקדמים לסוף מעניין. אבל לפעמים הגיבור שלו מחרב להאריס את העבודה. הפוליטיקה הרומית המסובכת שהיא "הגיבור" בספר הזה (זה עוד כלום לעומת התאורים הפוליטיים ב"אידי מארס" של תורנטון) יכולה לעניין בתחילה אבל אותי היא התישה ושיעממה אחרי זמן לא רב.
כדי לקצר - ספר כתוב היטב. תחקיר כנראה טוב. לעתים קרובות השתעממתי. אבל מה - התעודדתי כשהבנתי שזה כנראה מה שיחשבו אנשים כמה אלפי שנים מהיום על חיינו והפוליטיקה שלנו. נחמת עניים.


















