ספרים, סופרים וחברים

ספר ממש חמוד
זה הספר השני בסדרה, הסדרה זה על שלישיית אחים. (הם נולדו שלישייה)
הספר הראשון על האחות, פחות אהבתי.
את הספר הזה יותר אהבתי, מערכת היחסים ביניהם משעשעת וזורמת וממש כיף לקרוא על זה.
הם כביכול שונים באופי.
הוא מנהל חשבונות (או ווטאבר, באמת שלא הצלחתי להבין מה העבודה שם כי הכל מספרים ומשהו על חשבונות ומיסים) לחוץ ועמוס בעבודה.
היא יותר רוח חופשית עם פירסינגים ופס כחול בשיער.
אבל, כשמתחילים לקרוא ולהיכנס לזה יותר, רואים שהם הרבה יותר ממש שחשבנו בהתחלה.
כל אחד מהם מתמודד עם משהו אבל הם עוזרים אחד לשנייה, הם מבינים אחד את השנייה מהתחלה וזה היה ממש מקסים בעיניי.
ואין דרמה, אהבתי את זה מאוד.
אז מומלץ לקרוא, אפשר אפילו לקרוא אותו ישר בלי הראשון 🤭

אם אתן מחפשות רומן קליל, חמוד ומצחיק ממש, כדאי לכן לקרוא את הספר הזה.
ממש נהניתי בקריאה, אהבתי את הדמות של בוני ואיך שהיא מתפתחת בספר ומוצאת את עצמה.
אבל היה לי קצת מוזר שאין שם סגירת מעגל שלה עם ההורים שלה ושומעים עליהם קצת, אבל שיהיה.
רואן יצא ממש לא בסדר ואני לא חושבת שההתנצלות שלו הייתה טובה, אבל העיקר השלימו והם ביחד וחיים באושר ואושר עם בית הקפה והתיש חחח

מסקרן. כתוב קליל ונעים לקריאה.

מצאתי שהספר חביב מאד

האוטוביוגרפיה *"אנחנו"* שכתב הרמטכ"ל ושר ביטחון לשעבר בני גנץ (הוצאת כנרת־זמורה־דביר, 2026) היא בעיקר כתב תירוצים והתחמקויות. בהתייחס לספר כתב ב*"הארץ"* העיתונאי רביב דרוקר כי "אין הרבה אנשים שאמורים לכעוס על נתניהו יותר מגנץ. נתניהו ארגן נגדו התקפות אכזריות מעל לחגורה ומתחת לחגורה, רימה אותו וגזל ממנו את תפקיד ראש הממשלה. למרות זאת גנץ בספרו מגיב במתינות, יחסית; אולי מה שחווה לא חי בשלום עם החזון הנוכחי שלו לממשלת אחדות עם נתניהו ובלי קיצונים (נתניהו איננו קיצוני בעיניו)". הפרשן אמיר אורן כתב ב*"הארץ"* כי "כקצין בצה"ל, גנץ תמיד היה יותר ארוך מעמוק וחביב ממוערך. הוא לא היה שנוי בשום מחלוקת כי לא נקשר בשום מעלל מיוחד. נעים הליכות, לעולם לא שובר כלים. חנה בבלי, לא חנה סנש. לא חותר, צף. מפקדיו (גבי אשכנזי) ופקודיו (יאיר גולן) לא התלהבו ממנו. כרמטכ"ל וכפוליטיקאי, שומעיו בדיונים ולאחריהם נדהמו מהערצתו לנתניהו, המופת רב-השנים שלו שאותו עודנו שואף לחקות, ולא רק בטיפול בכרבולת. נתניהו, המבוגר מגנץ בעשור, הוא כמעט אחיו התאום. "בתוך תוכו הוא חושב בהרבה סוגיות כמוני", מפענח הבנימין הצעיר. "אם יכניסו אותנו לשני חדרים נפרדים ויציגו לנו שאלות זהות בסוגיות שונות – ואם יקרה הנס והוא יאמר אמת – התשובות שלנו יהיו זהות או לפחות דומות. ההבדל המשמעותי בינינו הוא שאצלו השלטון קודם לכל". הכל נכון ועם זאת יש בו כמה פרקים שמעניין לקרוא.  בטרם הגיוס, סיפר, "בשיחה על ערמת אספסת ליד הרפת, בשדה שעליו נטוע כיום כרם זיתים, המליץ לי אבי על מסלול בני משקים, מסלול פיקוד בנח"ל המוצנח לבני מושבים וקיבוצים. "אם אנחנו, בני ההתיישבות העובדת, לא נלך לקרבי– מי ילך?" אמר. דבריו נחקקו בי והיו לי כצוואה" (עמ׳ 159). ועוד סיפר, כי כשאחד מבניו היה צוער בקורס קצינים, הוטל עליו להציע נוסח חלופי "למוטו המוכר המתנוסס ברחבת בה"ד 1 – "ממני תראו וכן תעשו", דברי השופט גדעון ללוחמיו לפני הקרבות באזור עין חרוד. ניר התקשר להתייעץ איתי. הצעתי לו את המשפט ממשנה אבות: "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך". זו הייתה תמצית תפיסת עולמי כמפקד: תהיה הוגן, תישאר בן אדם. דרשתי מהמפקדים שהיו תחתיי מקצועיות חסרת פשרות. אחרי הכול, אנחנו לא בתנועת נוער. בצבא אנחנו עוסקים במלחמות ובחיי אדם. אתם לא יכולים ולא צריכים להבטיח שירות קל או נעים, אמרתי למפקדים, אבל אתם צריכים להבטיח שתמיד תהיו הוגנים, מקצועיים ומסורים למשימה ולאנשים, בסדר הזה. רק אז אנשים ילכו אחריכם באש ובמים" (עמ׳ 159). "את החודש הראשון בגדוד 50 עשינו באזור חרבת קאסן, דרומית ליישוב תקוע, באימון שטח מפרך שהיה מעין חזרה דחוסה של הטירונות. משם המשכנו לקורס צניחה. אחר כך הגיע מבצע ליטני" (עמ׳ 159). בגמר המבצע עברו גנץ וחבריו "לאימון משולב עם קורס מ"כים שסיים את המסלול" (עמ׳ 160). בהמשך, יצא לקורס קצינים "ולבסוף חזרתי לגדוד 50. במשך חצי שנה הייתי מ"מ דרגון, טיל הנ"ט אז, אחר כך חברתי לאורי ארליך המפקד שלי, הפעם כסמ"פ, ואז יצאתי לקורס מ"פ" (עמ׳ 160). 
בשנת 1980, והוא מ"מ, הוטל על חטיבת הצנחנים לצאת למבצע "איש דמים" בלבנון. "נערכנו לפשיטה מוסקת, ראשונה שלי, על מפקדת "חזית השחרור הערבית" מצפון לגשר קסאמיה. המפקדה הזו הייתה אחראית לפיגוע בפעוטון במשגב עם חודשיים קודם לכן, באפריל 1980, שבמהלכה נהרגו תינוק, אזרח וחייל. צורפתי לכוח של אורי ארליך. במסגרת ההכנות בניתי לעצמי פק"ל כבד משקל שנשאתי על גבי – מכשיר קשר, שני טילי לאו למקרה שאצטרך לירות לעבר מבנים, ומרגמה 52 מ"מ עם כמה פצצות לחיפוי בעת החילוץ לכיוון הים. באימונים במחנה שדמה הגעתי למיומנות גבוהה בתפעול הפק"ל הזה" (עמ׳ 192). בליל ה־29 ביוני 1980, כתב, "הנחיתו אותנו מסוקי יסעור בלבנון. כוח של שלדג, שהיה מצויד במכשירי ראיית לילה מתקדמים, הוביל אותנו. כשהתקרבנו לבתים התפצלנו לכוחות משנה והתקדמנו דרך מטע בננות אל היעד– בית מחבלים. התקדמתי עם כוח החיפוי, שהיה אמור לתת מכת אש, אותה ינצל אורי לריצה לכיוון הבית ולזריקת מטענים לתוכו" (עמ׳ 192). גנץ סיפר כיצד "התמקמנו על טרסה בקצה המטע ששלטה על הבית, וראינו מחבל יוצא ממנו. פתחנו באש והרגנו אותו. אורי נצמד לבית, שממנו עלו קולות נפץ. אמרתי לאורי בקשר: "זכור את שלכת, לך אחורה"– התכוונתי לשני המ"פים שנהרגו כשהבית קרס עליהם. פחדתי שהבית תכף יתפוצץ. החלטנו לנתק מגע ולא להשאיר את המטענים בפנים. נסוגונו, הבית עלה באש, ואיש מאיתנו לא נפגע. אפילו לא יריתי, והפק"ל הכבד עשה איתי את כל הדרך חזרה, יחד עם הידיעה שייתכן שהניסיון המבצעי שצברתי הציל את חיינו" (עמ׳ 192). לא פעם, כתב, בשומעו שרים שלא שירתו בצבא מייעצים בזלזול "לקצינים, גם לכאלה שנכשלו ב־7 באוקטובר, אני נזכר בלילה ההוא ובחשיבות הניסיון המבצעי. בסוף, אחרי הכול, להיות איש צבא – לוחם, טייס, טכנאי – זה מקצוע. אל לנו לשכוח זאת כדרג מדיני. אנחנו יכולים לקבוע משימות ויעדים, אבל אלו חייבים לפגוש את המציאות המקצועית בשטח, ולא פנטזיות של יחסי ציבור" (עמ׳ 193).
עוד כשהיה סגן מפקד פלוגה בגדוד 50, סיפר, "הצעתי למג"ד דורון אלמוג, לימים חבר טוב, לשנות את המסלול של בני המשקים שעד אז התפצל בין טירונות במחנה 80 לבין האימון המתקדם. המצב הזה הצריך להחליף סגל אחרי כמה חודשי טירונות, ופגע בתהליך ההכשרה. הוא קיבל את הצעתי וכשחזרתי כמ"פ, נשלחתי למחנה 80 במטרה להכין את הצוות לקליטת המחזור הראשון שיעשה את המסלול המלא, מחזור נובמבר 1981. בשיאן של ההכנות הגיעה שיחת הטלפון מחזי צפריר שפיקד בעבר על הפלוגה בבה"ד 1 שבה שירתי לצד חברי הטוב אומי. צפריר ביקש למנות אותי לתפקיד מ"פ מבצעי בשל הדחה של מ"פ אחר. כך הגעתי בהתראה של כמה שעות, התייצבתי בפלוגה ב־5 לפנות בוקר, הערתי אותם והודעתי להם שאני המ"פ החדש ויצאנו לדרך" (עמ׳ 160). בעת שפיקד על הפלוגה, כתב, "התכוננו למלחמה בלבנון, שנדחתה שוב ושוב. המח"ט יה־יה החליט שהיא כבר לא תקרה ושלח אותי לקורס של "הכומתות הירוקות", הכוחות המיוחדים של ארצות הברית, בצפון קרוליינה – כדי להפוך אותי לרמבו מוסמך. המלחמה פרצה כשהייתי בעיצומו של הקורס. רציתי לחזור לארץ מייד, אבל כפו עליי לסיים אותו. ביום הסיום תפסתי את הטיסה הראשונה לישראל, לקחתי כמה דברים מהבית והתייצבתי. הגעתי באיחור למלחמה" (עמ׳ 161). אבל אז גילה לתדהמתו שהציבו אותו במפקדת קצין חי"ר וצנחנים ראשי (מקצח"ר), בתפקיד ראש מדור תו"ל מצרים. "סירבתי להשלים עם הגזירה, ועליתי צפונה. התייצבתי נטול תפקיד בגדוד 50, במשרדו של קשל"ח החטיבה, יוסי שוורץ. אמרתי לו שאני מיועד להיות מ"פ יחידה חטיבתית, הסיכום המקורי שנעשה איתי לפני שיצאתי לקורס" (עמ׳ 161). קצין השלישות אמר ליה־יה, מח"ט הצנחנים, שישנו סרן גבוה שברח ממקחצ"ר שאמר שהוא לא הולך לשום מקום עד שלא יצרפו אותו חזרה לגדוד 50. "פתור את זה" (עמ׳ 161), השיב יה־יה. "כדי שלא אסתובב סתם בין הרגליים, בנה לי חזי צפריר פלוגה מאולתרת עם מחלקת חי"ר, מחלקת טנקים שהייתה מסופחת לגדוד, טרקטור לפילוס הדרך, שני תותחים וסוללת וולקן" (עמ׳ 161). לדבריו, "עם הפלוגה המאולתרת הזו נקלעתי לקרב במערב ביירות. במשך כל הלילה חטפנו אר־פי־ג'י. שם פגשתי לראשונה מאז שובי ארצה, את יה־יה, שפנה לחזי ואמר: "תשמור על בני, הוא רק עכשיו חזר ואין לו מושג מה עושים פה". כך השתתפנו בכיבוש מערב בירות" (עמ׳ 162).
גנץ העיד בספר שהפיקוד על גדוד הצנחנים 890, בין השנים 1989-1987 היה אחת הפסגות של הקריירה הצבאית שלו. "כשנכנסתי לעזה במלחמת חרבות ברזל, חיכתה לי כתובת על אחד מקירות בית החולים הטורקי: "בני, גדוד 890 אוהב אותך". גם אני אוהב את הגדוד הזה. לימים, עבר בננו הבכור נדב מיונים לגדוד, וכשנשאל למה הוא רוצה להגיע אליו, ענה: "כי אמא שלי הייתה בו מש"קית ת"ש". את אביו, המג"ד, הוא לא הזכיר" (עמ׳ 157). נדרשו, סיפר, "שבע שיחות נדרשו לי כדי להתמנות לסמג"ד 890. למדתי בפו"ם ונהניתי מחיי העיר הגדולה. רציתי להתמנות לקצין האג"ם של חטיבה 35, גם כדי להתנסות בעבודת מטה וגם משום שחשבתי שזה יקדם אותי לתפקיד מג"ד. אבל שאול מופז, מח"ט הצנחנים, שמר את התפקיד למאיר כליפי, ומדי יום שישי זימן אותי לריאיון כדי להחליט על המשך דרכי. עד שנמאס לי. שאלתי את מופז מי הגדוד הכי בעייתי שלו. "890", ענה מופז. "אז אלך לשם", אמרתי, "לפחות יהיה מאתגר"" (עמ׳ 157). ואכן, כפי שציין, "890 הייתה יחידת שדה מובהקת. היינו עסוקים מאוד בלבנון ובאינתיפאדה הראשונה שפרצה בדצמבר 1987. באותם ימים ידענו היתקלויות רבות, איבדתי לוחמים וקצינים, ובתוך כל אלו הכרתי את רויטל" (עמ׳ 157). לדבריו, התפקיד היה מיוחד בשל החיבור המוחלט " לאנשים ולמשימה לבין הראייה הרחבה של התמונה. גדוד הייחוס שלי היה גדוד 50 שממנו באתי, גדוד שחי במחזורים של חצי שנה. ב־890 נהניתי מהרציפות. כיוון ששימשתי ברצף סמג"ד ומג"ד, הייתי לא רק הוותיק ביותר, אלא גם המקצועי והבקי ביותר. אני הייתי הגדוד" (עמ׳ 158).
"לא במקרה אמרתי עם פרישתי מצה"ל, אחרי 38 שנות שירות, שמג"ד 890 היה תפקיד חיי. אהבתי את שלדג, שאיתה הגעתי למבצעים במדינות ערב ואל מטוס שהיה אמור לנחות בעיראק כדי להילחם בסדאם חוסיין, אבל השירות ב־890 היה שיא. לגדוד לא היו בתקופתי כמג"ד קרבות הרואיים. לא נלחמנו בחווה הסינית ולא בסמטאות עזה, כפי שנלחם גדוד 890 בחרבות ברזל. אפילו במבצע "חוק וסדר", הפשיטה הגדולה של כוחות צנחנים, הנדסה ושריון על בסיס מחבלי חיזבאללה בכפר מיידון בדרום לבנון במאי 1988, היה לנו תפקיד משני" (עמ׳ 158). אבל, כתב, היה לו "סגל מצוין וחבורת מ"פים מופלאה: יאיר גולן, אז סרן נמרץ ואמיץ, היה הסמג"ד שלי. על המ"פ אביב כוכבי, מהקצינים המובילים בגדוד– מקצוען ורציני בעל כושר מנהיגות והבעה, יסודי, אינטליגנטי ואנושי במידה רבה– אפשר היה לזהות כבר אז שהוא נועד לגדולות. הפלוגה שלו ישבה כפלוגת גדר בגזרת מטולה והוא אכל לי את הראש איך הצנחנים על הגדר ולא בתוך לבנון. מ״פ נוסף היה דרור וינברג ז״ל שעליו עוד אספר" (עמ׳ 158). עיקר הפעילות היה בלבנון, ובסיכול חדירת חוליות מחבלים לישראל, והמג"ד הצעיר מצא עצמו בלחימה מטווח קרוב ארבע פעמים.
ב־2010 כתב הפרשן הצבאי ולימים ח"כ, עפר שלח, מאמר ב*"מעריב"*, שבו סקר את המועמדים להחליף את הרמטכ"ל גבי אשכנזי (לימים שותפו הפוליטי של גנץ). סגן הרמטכ"ל גנץ היה מועמד של פשרה, ובסופה של סאגה פתלתלה גם נבחר לרמטכ"ל. שלח, שהכיר את גנץ עוד מהימים שבהם היו קצינים צעירים בצנחנים, כתב שבמסלולו הצבאי "מופיעים כל המרכיבים של רזומה מכובד: מיחידה חטיבתית בצנחנים (פלחה"ן) דרך יחידת שלדג, חטיבת הצנחנים, אוגדת מילואים, יחידת הקישור ללבנון ועד אוגדת איו"ש. דרכו לצמרת דומה מאוד לזו שעשו רמטכ"לים אדומי כומתה לפניו. איך מילא את תפקידיו זה כבר סיפור אחר. כשהיה מח"ט הצנחנים, כינו אותו קציניו מאחורי גבו "בני חותא"; אצל בני תמיד יש זמן, המשימה תחכה. הייתם מצפים שאדם עם סדרה כזו של תפקידים יותיר אחריו שובל של זיכרונות מאירועים שבהם נטל חלק; אצל גנץ, הזיכרון העיקרי הוא איך התקדם הלאה". בהתייחס לכך 890 הייתה תחנה בולטת ויוצאת דופן. השאר, וגם הרמטכ"לות התכתבו היטב עם תיאורו של שלח, וגם מהספר הם מצטיירות כך.
כמובן שהפרקים על אשתו שחולה באלצהיימר הם הנוגעים ללב והיפים בספר. ניכרת בהם אהבתו אותה וכאבו על שאירע לה. בסופו של דבר גנץ כתב ספר מעניין, אבל כפי שציין דרוקר, "מספר הפעמים שגנץ מכה על חטא: הוא טעה כשנשא את "נאום הכלניות" בסוף מבצע "צוק איתן"; הוא מתחרט על שיצא בקמפיין "ממשלת אחדות חילונית" ב־2019; הוא טעה כשיצא מממשלת נתניהו בזמן המלחמה, וטעה עוד יותר כשלא ניסה להיכנס לממשלה אחרי הבחירות האחרונות". בקיצור, לא בדיוק טעויות מאז׳וריות. ועדיין ספר מעניין.

"הפחד נורא מן העונש, כי העונש הוא דבר קבוע ומסוים, אם קל ואם כבד,
והוא תמיד טוב יותר מן המתח המחריד והבלתי נגמר שבחוסר הידיעה."

כך מצליח שטפן צווייג לתאר באופן מדויק את מהותו של הפחד.
כיצד חוסר הוודאות והציפייה לגרוע מכל עלולים להיות משתקים יותר מההתמודדות עצמה.
וזה בדיוק מה שעוברת הדמות הראשית, גברת אירנה.

לכאורה לא חסר לה דבר. היא חיה חיי נוחות ורווחה בורגניים, שבהם דבר אינו מפר את השלווה.
אך דווקא הביטחון והיציבות מעוררים בה כמיהה להרפתקה, השגרה והשעמום מציתים את סקרנותה ואת תשוקתה לריגוש.

ואז היא עוברת על הדיבר השביעי - "לא תנאף".
מרגע זה האימה חודרת אל ביתה, ומתברר לה לחלוטין חוסר התקווה שבמצבה.
פריץ, בעלה, הוא עורך דין מצליח ובטוח בעצמו, ואין לה מושג כיצד להתמודד מולו.
עם שני ילדיה הקטנים היא כמעט שאינה מתקשרת, והבית כולו מתנהל בידי המשרתים.

אירנה לכודה במלכודת פסיכולוגית ההולכת ומתהדקת סביבה, מעצימה את תחושת המחנק, הבדידות והחרדה.
הסופר מוביל את הקורא להזדהות עמה באמצעות התמקדות מוחלטת בסבלה, עד כדי תחושה כמעט פיזית של כאב.
הוא אינו שופט אותה מבחינה מוסרית, אלא מזמין אותנו לחוות יחד איתה את הפחד.

התובנה החזקה ביותר מהספר היא שהמחיר הפסיכולוגי של הבגידה פשוט אינו שווה את זה.
ספר עוצמתי, מרתק וגאוני.

יש ספרים שכנראה צריך לקרוא בזמן הנכון. את "רומן רוסי" של מאיר שלו קראתי רק עכשיו, באיחור אופנתי של 38 שנים לאחר שראה אור. בזמן שחלף הספקתי לקרוא ספרים אחרים שלו (יונה ונער, גינת בר והדבר היה ככה) ונהניתי מהם מאוד. אולי דווקא משום כך הגעתי אל רומן רוסי עם ציפיות גבוהות במיוחד. אולי גבוהות מדי.

אין ספק שכבר בספר הביכורים שלו ניכרים כל סימני ההיכר של מאיר שלו. העברית עשירה ומוסיקלית, ההומור נוכח כמעט בכל עמוד, והיכולת שלו לברוא עולם שלם של אנשים, זיכרונות ומקומות מעוררת התפעלות. יש משפטים שפשוט עוצרים כדי ליהנות מהם.

אבל הפעם, לפחות עבורי, זה לא הספיק. "רומן רוסי" הוא בראש ובראשונה רומן של דמויות. שלו בורא מושבה שלמה על אנשיה, אהבותיה, סכסוכיה, חלומותיה ואגדותיה. הוא מתעכב כמעט על כל דמות, מעניק לה עבר, הרגלים וסיפור משלה, ולעיתים נדמה שכל אחת מהן הייתה יכולה לשאת ספר שלם.

אלא שאני חיפשתי יותר עלילה. לא משום שחסרים אירועים, אלא משום שהרגשתי שהפעם מאיר שלו נהנה יותר מן הדרך מאשר מן היעד. הוא מספר נפלא, עד כדי כך שלעתים נדמה שהוא מתקשה לוותר על אף סיפור צדדי. כל דמות זוכה לרגע שלה, כל אנקדוטה מקבלת מקום, וכל זיכרון נפרש בהרחבה. אני, לעומת זאת, מצאתי את עצמי ממתין לרגע שבו כל אותם סיפורים יתכנסו לכדי עלילה הדוקה יותר.

אולי דווקא משום שכבר קראתי את יונה ונער, שם הרגשתי שכל פרט, גם אם בתחילה נראה שולי, מתחבר בסופו של דבר לתמונה אחת שלמה. כאן החיבור הזה היה עבורי רופף יותר.

אולי זו גם הבעיה ואולי דווקא הקסם של ספרי ביכורים מצליחים כל כך. כאשר חוזרים אליהם עשרות שנים לאחר מכן, הם אינם עומדים רק בפני עצמם, אלא גם מול היצירות שבאו בעקבותיהם. קשה שלא להשוות, ולעיתים דווקא ההיכרות עם פסגת יצירתו של הסופר משנה את האופן שבו אנו חווים את ראשית דרכו.

ובכל זאת, גם אם רומן רוסי פחות דיבר אליי מספריו האחרים של מאיר שלו, הוא לא הפחית כהוא זה מהערכתי אליו. להפך. הוא הזכיר לי עד כמה נדירה היכולת לברוא עולם שלם של אנשים, כזה שכל דמות בו נראית כאילו חיה באמת, גם אם לא כל אחת מקדמת את העלילה.

בסופו של דבר, לא כל ספר של סופר אהוב הופך גם לספר האהוב עלינו. במקרה שלי, רומן רוסי היה חוויית קריאה פחות מספקת מיצירותיו המאוחרות של מאיר שלו. אבל אולי הוא גם הזכיר לי אמת פשוטה: ספרים אינם משתנים, אנחנו משתנים. ולעיתים, העיתוי שבו אנחנו פוגשים ספר משפיע על הקריאה כמעט לא פחות מן הספר עצמו.

רילוקיישן זה משהו שדוד יצחק קרא למבצעים את הדבר הזה פעם נפולת של נמושות. צריך להעמיד דברים בקונטקסט.
המבצעת של הספר הזה, המורכב מכמה עלילות, היא איילת גונדר-גושן, להלן אג"ג. היא כנראה רצתה עולם ומלואו ולכן בחרה בחלק זעיר של העולם, פאלו אלטו, מקום בו אנשים חיים בלווה, מתים מסמים או מאבן בראשם, אם אתם כלבים. רגוע כזה. אתם בטח מקמטים את המצח ולא מבינים על מה אני מדבר. ואני אומר, שהספר הזה לא תמיד ממוקד, שזה מפוקס, שזה אותו הדבר, המילה השניה בעברית.
אבל במהלך הקריאה היתה גם תחושה של ספר עקר במידה מסויימת, סטרילי אם כבר מדברים, שזה אותו הדבר, המילה השניה בעברית. ומה בכל זאת, אם מתמקדים בכתוב ואפילו מתפקסים? אפילו שזה אותו דבר, צריך להבהיר היטב, כי חשיכה שוררת.
אדם, הנער, בן 16 הוא בנם של לילך ומיכאל, שהאמריקאים מכחכחים בגרונם כדי לבטא שמות אלה. הוא, אדם, ילד כאפות רגיל, קטן גוף ולומד בתיכון אמריקאי, בעיר אמריקאית שלווה, ליברלית, מתקדמת ורדומה, חוטף שם כהוגן מנער כהה עור שהצטרף לאומה האסלאמית, איך לא, גונב ליהודון בגדים מובחרים ונעליים יקרות כי אפשר וכי מוצדק, שהרי היהודון בן לסמנכ"ל חברת הייטק מובחרת והאסלאמיסט בן לחדרנית במלון. ואז יום אחד במסיבה כיתתית אליה אדם אינו מוזמן בדרך כלל, האסלמיסט בשם ג'מאל ג'ונס מוצא מותו, כנראה ממנת יתר של סם מתאדון. המשטרה באה לבקר בבית אדם, השם, לא היצור הביולוגי, ומחרימה את הלפטופ. רק פעם אחת ביקר יהודי במסיבה וכבר הוא חשוד ברצח אסלאמי. אופייני.
והנה קו עלילה נוסף בו מופיע אורי, שהוסלל לרמטכ"לות בישראל וגמר כגרוש מאשתו בסיליקון ואלי. היא חזרה לישראל עם הג'מעה והוא נשאר להסדיר את המשכנתא המפלצתית שלקחו בלי שכל. בעוד אורי "בין עבודות", הוא מחליט להמציא עצמו מחדש, יוצר חוג להגנה עצמית בו נמצאים בעיקר ילדי כאפות, רצוי כאלה שעברו ברית מילה, וסובלים מצ'אפחות לא ידידותיות מחבריהם כסימן לחברות אמיצה. מובן שהאקס רמטכ"ל וסמנכ"ל חברת ההייטק מתחברים והסוף לא טוב לאחד והאחר סובל מסינדרום ה"בין עבודות".
עכשיו משאתם מבולבלים כהוגן אומר לכם שהספר עמוס פחות ממה שנראה, מעניין יחסית, עוסק בדברים שכל יהודי עובר בשלב כזה או אחר בחייו וזה לא אפיית עוגות תפוחים. שמעתם על תפסת מרובה, לא תפסת?
אני רוצה להאמין שמאיה ערד היתה איכשהו מטפלת בחומרים שבספר טוב יותר, אולי אפילו גיל הראבן. אבל אג"ג עשתה זאת, ויצא מה שיצא, אכיל, טעים לעיתים, ראוי לטיפול מעמיק יותר ואולי בשניים-שלושה ספרים נפרדים.
והכלב? שם כבר זלגו הדמעות מעצמן מעצם הזעזוע.

צדקה מי שכתבה פה, בביקורת הקודמת על "6:29", שהספר הזה בעיקר מאגד מה שכבר הופיע בכלי התקשורת. ואחדד: במיוחד מה שהופיע בעיתון "הארץ", שנזכר 29 פעמים ואני סופר רק את המופעים בטקסט, כי יש עוד בהערות השוליים. (אבל אל תחשבו שכל מקורותיו "שמאלנים" כי "ערוץ 14" נזכר חמש פעמים ובמשתמע עוד יותר כי הכינוי "מכונת הרעל" מופיע שש פעמים.)

אבל בואו נהיה הוגנים. למרות 29 מופעי "הארץ", הספר מסתמך הרבה גם על תחקירים של זרועות הבטחון וראיונות עם מגוון רחב של שחקנים — מקורות ראשוניים, כראוי לספר רציני ומושקע. עמוס הראל הלא הוא איש רציני. כתב צבאי (או כמו שאומרים, כתב צבאי בכיר) של עיתון הארץ, ומחברם של כמה ספרים אחרים מושקעים גם הם. לכן כשהוא מזכיר 29 פעמים כתבות מ"הארץ", אלה לרוב כתבות שלו. מיחזור במידה סבירה, לדעתי.

אבל הוא מדברר לא מעט גם את הקו הפוליטי של "הארץ". יש מפלצת ששמה "מכונת הרעל", כנזכר לעיל. יש החקיקה שהסעירה את המדינה ונקראת בספר "ההפיכה המשטרית". יש ייחוס של האשְמה לשיבושים במערך המילואים להתעקשות הממשלה להתמיד בחקיקה שקודמה על פי החוק, ולא למעשי סרבנות שהיו בעליל לא על פי החוק.

עם זאת, לפנינו "הארץ לייט" ולא "הארץ" של גדעון לוי. הפגיעה באזרחים עזתיים נזכרת בצורה ביקורתית, אבל הראל מסתייג מכינוי יותר קיצוני: "עם כל הזעזוע מעוצמת הפגיעה באוכלוסייה אזרחית ומהשבר המוסרי, קשה להשתכנע שההגדרה ״רצח עם״ הולמת. שיעור ההרוגים מכלל האוכלוסייה אינו מעיד על לחימה חסרת אבחנה, ובוודאי לא על מאמץ מתוכנן לרצח אזרחים." — נקודת ה-70% מהספר. (בידיי הגירסה הדיגיטלית שאינה מציינת את עמודי הספר המודפס, סליחה.)

עוד סממן של הוגנות: ממשלת בנט-לפיד, כתוב, המשיכה את המדיניות של קניית שקט תמורת כסף קטארי, כמו כן המשיכה עם מדיניות של השלמה מול פרובוקציות מחיזבאללה. (אבל איזכור להתקפלות מול ביקור מזל"ט חיזבאללה באסדת גז שלנו, זה אין.) אולי המרשים ביותר לכתב "הארץ" הוא הכרה שמה שנקראה "הפסקת התנדבות" הייתה למעשה אקט של סרבנות. (הגם שסרבנות זו הייתה בעיני הראל מוצדקת.)

אפילו היחס לנתניהו אינו לגמרי שלילי. לצד פרקים שלמים המוקדשים לעוולותיו כביכול, יש פה ושם ציונים לשבח. למשל: "כאן רשם ראש הממשלה שני הישגים מדיניים־ביטחוניים גדולים, אולי הגדולים בקריירה שלו: טראמפ היה הנשיא הראשון שהסכים לתת לישראל אור ירוק מפורש לתקיפת אתרי הגרעין; בהמשך אף השתכנע לצאת למהלך המשלים." — נקודת ה-87%.

בחזרה למידת החידוש שבספר: הדבר תלוי, כמובן, בכמה אתם כבר ידעתם. לי בכל אופן הספר חידש הרבה. לא הבנתי קודם, עד כמה היה חמאס מאורגן כצבא מקצועי. קודם, תמיד התייחסתי בספקנות לידיעות כאילו השמדנו "גדוד" זה או אחר של חמאס. עכשיו אני מוכן להאמין שיש (או היו) לחמאס מסגרות בסדר גודל של גדוד. עוד דבר שלא הבנתי קודם: מספר הלוחמים המיומנים היטב שפלשו לשטחנו. חשבתי שהיה מדובר בכמאתיים בלבד (כשכל היתר אספסוף שידע רק לאנוס ולבזוז), אבל אני מבין עכשיו שמספר הלוחמים של ממש היה יותר מאלף. גם לא הבנתי עד כמה היו יעילים המארבים שחמאס הציב על כביש 232. גם לא הבנתי שהרצי הלוי, למרות התנגדותו לכיבוש רפיח ובכלל הארשת-של-כלב-מוכה שלו, נמצא בהרבה מחלוקות בצד התוקפני: הוא היה בעד הכנות לתקיפה באיראן עוד לפני ה-7.10; הוא תמך במתקפת מנע נגד חיזבאללה מייד אחרי ה-7.10; והוא רצה בתמרון קרקעי מייד בעקבות מבצע הביפרים כדי לבסס ולנצל את ההישג.

אבל מכל פרקי הספר, זה שחידש לי יותר מכל היה הפרק על מה היה בשעות הקטנות של בוקר ה-7.10. איזה סימני אזהרה היו בידי השב"כ ואלופי המטכ"ל, ולמה פירשו לא נכון את אותם סימנים? הסבר שלא שמעתי קודם היה "שלצד האיתותים המדאיגים נקלטה גם פעילות שהעידה על שגרה." — 2% מהספר. מעניין. וכמובן — ואת זה הבנתי עוד לפני שקראתי את הספר — היה חשש מ"שריפת מקורות". אבל לא מצאתי בשום מקום בספר תשובה לשאלה פשוטה והיא, למה לפחות לא נתנו פקודה שהחיילים יקומו מהמיטות, נניח ב-6:00, כך שיספיקו לעלות על המכנסיים והאפודים? היו חיילי גולני שמתו בתחתונים.

אז ספר שחידש לי הרבה. וגם בשאר, יש תועלת בהבאת כל החומר ההוא באופן מסודר. כי באמת מדהים כמה עבר עלינו בשלוש השנים האחרונות.

כואב אך מרפא.

ספרו החדש של אשכול נבו שרכשתי בשבוע הספר בשרונה לא אכזב אותי. ולמרות שלא תכננתי באופן אקטיבי לרכוש אותו, לא יכולתי להתעלם מהעמדה העמוסה של ההוצאה ומספרו של נבו שכפות ידיים לא הפסיקו לגעת בו.

אין ספק שאשכול נבו יודע לכתוב מצוין. היכולת האדירה שלו להצליח לכתוב למספר גדול של קהלים, להישען על פרטים קטנים וספציפיים ולגרום לקורא לראות גם את עצמו בסיטואציה שעל הדף, היא יכולת מופלאה. כתיבתו פשוטה אך מרגשת בעצם היותה נטולת מניירות או ניסיונות סחיטה רגשית. היא פשוט מה שהיא. ככה.

זהו קובץ של סיפורים שכולם קשורים לימים שלאחר המלחמה ולהתמודדות של הדמויות איתה. לכל דמות סיפור משלה שהוא עולם ומלואו וישנן נקודות משיקות או מפגשים אקראיים (פיזיים או רוחניים) של הדמויות השונות בכל סיפור.

קשה לספר על מה הספר מכיוון שעלילתו, או יותר נכון לומר- אמירתו, היא רחבה ונוגעת בפצע הכי עמוק שלנו כחברה. נבו כותב על פוסט טראומה ומביא אותה בצורה "אגבית" אך חדה כחלק מחיינו הבלתי נסבלים בעת המלחמה ובלתי נסבלים אף יותר בעתות שאחריה.

ספר מיוחד שנקרא במהירות ובנשימה עצורה. לפעמים לא מספק תשובות חד משמעיות ומשאיר את הקורא בתהיות. זה גם חלק מהקסם שלו.

התרגשתי והתעצבתי ובעיקר הרגשתי כמה לא פשוט לכתוב ספר על נושא ותקופה שעדיין לא החלמנו ממנה. כמה אומץ יש בעבודת תחקיר שכזו ובנגיעה בפצע המדמם.

תודה לאשכול נבו שנתן הרבה מעצמו ובכך הצליח לתת הרבה לכל אחד מקוראיו.

האם יש משמעות למשמעות?

הזעקה הלא נשמעת למשמעות הוא ספר שמנסה להחזיר את השאלה על משמעות החיים אל מרכז הבמה, אבל עושה זאת מתוך תחושה שהעולם כבר איבד את היכולת לשמוע את השאלה הזו בכלל. הספר מתנהל כמו ניסיון נואש להחזיר את הקורא אל עצמו, אבל לעיתים נדמה שהוא צועק לתוך חלל ריק — לא בגלל שהמסר חלש, אלא בגלל שהעולם שאליו הוא פונה כבר התרגל לרעש מסוג אחר.

המחבר מציג את המשמעות לא כמשהו שנמצא “שם בחוץ” אלא כמשהו שנולד מתוך מאבק פנימי, אבל לעיתים המאבק הזה מוצג בצורה דרמטית מדי, כאילו כל אדם חייב לעבור מסע קיומי אפי כדי להבין מה חשוב לו. יש בכך כוח, אבל גם יומרה: לא כל חיפוש משמעות הוא טרגדיה יוונית, ולעיתים הספר מתעקש להפוך כל שאלה פשוטה למערכה פילוסופית כבדה.

הספר מלא בניסוחים יפים — אולי יפים מדי. יש רגעים שבהם המשפטים מרגישים כמו ניסיון להרשים במקום לחדור. במקום לגעת באמת הפשוטה של החיים, הספר מתעקש לנסח אותה בשפה גבוהה, כמעט טקסית. זה מעניק לו נוכחות, אבל גם מרחיק אותו מהקורא שמחפש משהו אמיתי ולא רק מרשים.

ובכל זאת, יש בספר רגעים שבהם הוא מצליח לגעת בדיוק במקום שבו הכאב הופך לשאלה. כשהוא מדבר על בדידות, על אובדן, על תחושת ריקנות שמופיעה דווקא כשהכול “בסדר”, הוא מצליח לנסח אמת שאינה זקוקה לשום קישוט. ברגעים הללו הספר הופך חד, כמעט מסוכן, כי הוא נוגע במקומות שאנשים בדרך כלל מעדיפים לא לפתוח.

אבל הרגעים הללו אינם רבים. רוב הספר מתנהל מתוך רצון להציע מסגרת גדולה מדי, כמעט מערכתית, לשאלה שהיא בסופו של דבר אישית מאוד. הוא מנסה להציע תשובות כלליות לשאלות פרטיות, וזה יוצר תחושה שהספר מבקש להיות אוניברסלי אבל נופל למלכודת של הכללה יתרה. המשמעות אינה נוסחה — והספר לעיתים מתעקש להתייחס אליה כאילו היא כן.

עם זאת, אי אפשר להתעלם מהעוצמה של הספר. הוא מצליח להחזיר את השאלה על משמעות החיים אל מקום שבו היא שוב מרגישה דחופה. הוא מזכיר לקורא שהחיים אינם רק רשימת משימות אלא גם מרחב של בחירה, של כאב, של אחריות. הוא אינו מציע נחמה — הוא מציע התעוררות. וזה, בעולם שמעדיף הסחות דעת על פני מחשבה, כבר הישג.

הזעקה הלא נשמעת למשמעות הוא ספר שאינו מושלם — אבל הוא כן מצליח לעשות משהו שרבים נכשלו בו: לגרום לקורא לעצור. לחשוב. לשאול. לא תמיד לקבל תשובה. הוא חד, הוא שנון, הוא לעיתים מוגזם — אבל הוא חי.

ומי שמוכן לשמוע את הזעקה — יגלה שהיא לא רק לנשמעת, אלא גם בלתי נמנעת.

היחס העיקרי שלי לספר הזה היה חוסר חיבור, אבל לא מוחלט. כלומר לא הרגשתי איזה מועקה או עצלות ודחף של רק לסיים את הספר, אבל גם לא יכול להגיד שנהנתי בשטף הקריאה.
היו כמה עניינים שעצרו אותי מלהתרפק על הספר, כמו למשל הכתיבה בגוף שני שאני לא רגיל כל-כך שהרגיש לי מסורבל ומוזר, או הרוחק הענייני שלי לקונפליקט הרוסי - אוקראיני שנראה שתוכן הספר נוטה לשם מאוד (מאמין שמי שבאמת מעורב בעניין ימצא הנאה ברפרנסים).

הספר עוקב אחרי משורר אוקראיני במוסקבה למעשה, ומעבר לזה קשה לי להגיד מה באמת קורה אחר-כך. לא כי זה לא ברור, פשוט כי זה מאוד מוזר. יש שיאמרו למעליותא, הסגנון האולי תזזיתי הזה יכול להיות טוב אבל היה לי קשה למצוא את עצמי. סתם לדוגמה, העובדה שהגיבור בסיפור משום מה מצטט שירים של אחד בשם ''יורי אנדרחוביץ''. נשמע לכם מוכר? כן, זה השם של הסופר ולא יודע להסביר אבל זה סחט ממני מבט קצת תמה. אני לא איזה בררן גדול ואפילו אדרבה אני אוהב לאתגר את עצמי עם סגנונות חדשים, אבל פה פשוט לא הרגשתי חיבור. שלא כמו אצל וולבק שגם הרגשתי קצת מוזר, אבל לפחות המוזר של וולבק היה לי יחסית מובן.

אותה התחושה של לקרוא שירים של עלומי שם שאין לי שמץ מה הם רוצים ממני, או שאני יכול לנחש מה הם רוצים פשוט זה לא מעניין ואין לי אליהם טיפת חיבור, אבל אולי זה רק אני.

רציתי להאמין שיהיה מדובר בספר טוב, הראשון שתורגם מאוקראינית לעברית (סדרה של תשע נשמות ויש לי גם את השני שמחכה לי) והיה נראה שדווקא מישהו אחר אחראי על הפרויקט אז חשבתי שהפעם תהיה בחירה טובה ולא סתם כי זה אוקראינה וכי זה יושב על המשבצת המעיקה של העורך הרגיל, אבל… בסדר, גם 3 כוכבים זה קצת בסדר.