סיימתי איתו את הקשר, ואיחלנו בהצלחה.
בלי יותר מדי הסברים או מילים, פשוט אמרתי שקשה לי ושהקשר הזה נראה לי לא מתאים לי, משם הוא כבר לקח את זה לסיום.
אני כן עצובה.
אבל הקשר הזה פשוט הציף אצלי יותר מדי דברים, וזאת לא תקופה טובה עבורי, והקושי התגבר עד שכבר לא רציתי את זה יותר.
לא עכשיו בכל אופן.
גם קודם לא רציתי את זה, אבל נתתי לו צ'אנס, אולי הוא יהיה האדם שיגרום לי לרצות זוגיות ולהרגיש שזה הגיוני לי.
אבל לא.
אני בכנות חושבת שעדיף לי להישאר לבד כל החיים, אם ככה זה מרגיש לצאת עם מישהו.
זה לא כיף עבורי.
יותר מיד בעיות אמון, יותר מדי חוסר ביטחון, יותר מדי הגבלות מהצד שלי - זה פשוט לא בשבילי.
אפילו שהוא תיקשר איתי מצוין, בסופו של דבר, זה התחיל להעיק עליי, והעדפתי פשוט לסיים את זה וזהו.
הרבה יותר קל לשמור על המצב הקיים, מאשר לעשות שינוי.
ואני כן רציתי לעשות שינוי, כן רציתי להכניס מישהו לעולם שלי... זה פשוט הרגיש חרא.
אז הפסקתי לרצות את זה.
יש מצב שהדיכאון ניצח הפעם, כי אני כן חושבת שאני סובלת מאנהדוניה, שזאת אולי הסיבה לכך שהקשר איתו לא מסתדר לי, ושזה כנראה תסמין של הדיכאון שלי.
התחלתי לבכות כשחשבתי על כך שאני צריכה להכריח את עצמי לעשות משהו, שרוב האנשים נהנים לעשות, ואני פשוט לא רואה בו הנאה.
מבחינתי אם אני לא מסוגלת לעשות את הדבר הזה, שהבחור הגבוה אוהב לעשות, אז... זה פשוט לא הולך לעבוד.
וזה לא הדבר היחיד, גם הרגשתי אשמה, כי מבחינתי אני מבזבזת לו את הזמן.
אנשים יגידו שאני חושבת יותר מדי, אבל כשהמחשבות מזיזות את הרגש, וגורמות לי להרגיש שזה פשוט לא מתאים, ושאני לא רוצה לקחת כלום מהבן אדם - מבחינתי לא הייתה לי ברירה אלא לסיים את זה.
זה כן כואב.
עשיתי איקס על כל הבחורים שהיו לי בראש, עברתי על שלושתם בחודש וחצי האחרון.
והמסקנה שנשארתי איתה, זה שזוגיות זה פשוט לא מתאים לי, ושאין מצב שאני מתחילה לצאת עם אנשים, בלי מטפל צמוד.
אני פשוט בכנות לא יכולה להתמודד עם זה לבד.
האדם הזה היה מאוד מכיל, מאוד מבין שאני מתוסבכת, מאוד היה מוכן לבוא לקראתי - אבל אני לא הרגשתי שאני רוצה לתת לו לעשות את זה.
אז כן, הסוף.
אני חושבת הבחור ההוא שמע כבר כמה פעמים, שהוא "נחמד והכול", ו"זה לא אתה".
אז גם כואב לי שלא יכולתי להיות מה שהוא רוצה שאני אהיה, אבל הייתי כנה איתו מההתחלה, אז אני חושבת שזאת פשוט נטייה שלו לבחור מצבים חסרי סיכוי.
וואי זה כואב ברמות.
זה פשוט מטרגר אותי, כי היו לי רגשות מורכבים לגבי בילויים וקשרים עם אנשים, מאז שאני מתבגרת.
לראות שזה לא השתנה, שאני עדיין מרגישה לא בנוח, שאני עדיין לא מבינה מה מהנה במה שאחרים רוצים לעשות, ולא יכולה להביא אפילו הצעה משל עצמי למשהו לעשות - זה פשוט כואב.
כי אני לא הולכת לחיות חיים מלאי חוויות, החיים שלי ימשיכו להיות ככה, ואני לא יכולה לשנות את זה, כי אני לא יכולה להכריח את עצמי לרצות את מה שאני פשוט לא רוצה.
וזה לא סתם בראש שלי, אני פיזית בוכה כי אני לא רוצה ללכת לאכול עם בחור, ואני לא רוצה לשבת בבר, ואני לא רוצה להיכנס לים.
אני רק רוצה כסף.
אני רק רוצה לקנות מלא בגדים, לעשות מלא הליכות, לקנות מלא ספרים, ולהיות בבית משלי כל היום.
זה החלום שלי.
ואין שם גבר.
ואני שונאת כשיש אנשים שמעיזים לומר לי, כאילו אני לא יודעת הכי טוב על עצמי באיזה רמת בשלות אני נמצאת, שלדעתם אני אתחתן בשנתיים הקרובות או משהו.
כי זה כאילו, כל כך מטומטם, ואני שונאת שאנשים מזלזלים בי כשאני אומרת, שאני לא רואה את עצמי מתחתנת עד אמצע שנות השלושים שלי.
ועכשיו בכנות, אולי גם זה לא.
כאילו ברצינות, אלא אם כן אני פוגשת את האחד, אני לא רוצה לצאת לדייטים.
כאילו, מי שיקר שדייטים זה כיף?
זה חרא של דבר.
בעיקר עבור מישהי כמוני שלא הגשימה את עצמה בשום מובן, זה פשוט נוראי מה שזה עושה לי בגוף ובנפש.
כי כאילו כל הגוף שלי צורח, שזה לא מה שאני רוצה ולא מה שאני צריכה, אפילו כשאני מחבבת את הבחור שאני יוצאת איתו.
(12/7/26 23:33)
בלי יותר מדי הסברים או מילים, פשוט אמרתי שקשה לי ושהקשר הזה נראה לי לא מתאים לי, משם הוא כבר לקח את זה לסיום.
אני כן עצובה.
אבל הקשר הזה פשוט הציף אצלי יותר מדי דברים, וזאת לא תקופה טובה עבורי, והקושי התגבר עד שכבר לא רציתי את זה יותר.
לא עכשיו בכל אופן.
גם קודם לא רציתי את זה, אבל נתתי לו צ'אנס, אולי הוא יהיה האדם שיגרום לי לרצות זוגיות ולהרגיש שזה הגיוני לי.
אבל לא.
אני בכנות חושבת שעדיף לי להישאר לבד כל החיים, אם ככה זה מרגיש לצאת עם מישהו.
זה לא כיף עבורי.
יותר מיד בעיות אמון, יותר מדי חוסר ביטחון, יותר מדי הגבלות מהצד שלי - זה פשוט לא בשבילי.
אפילו שהוא תיקשר איתי מצוין, בסופו של דבר, זה התחיל להעיק עליי, והעדפתי פשוט לסיים את זה וזהו.
הרבה יותר קל לשמור על המצב הקיים, מאשר לעשות שינוי.
ואני כן רציתי לעשות שינוי, כן רציתי להכניס מישהו לעולם שלי... זה פשוט הרגיש חרא.
אז הפסקתי לרצות את זה.
יש מצב שהדיכאון ניצח הפעם, כי אני כן חושבת שאני סובלת מאנהדוניה, שזאת אולי הסיבה לכך שהקשר איתו לא מסתדר לי, ושזה כנראה תסמין של הדיכאון שלי.
התחלתי לבכות כשחשבתי על כך שאני צריכה להכריח את עצמי לעשות משהו, שרוב האנשים נהנים לעשות, ואני פשוט לא רואה בו הנאה.
מבחינתי אם אני לא מסוגלת לעשות את הדבר הזה, שהבחור הגבוה אוהב לעשות, אז... זה פשוט לא הולך לעבוד.
וזה לא הדבר היחיד, גם הרגשתי אשמה, כי מבחינתי אני מבזבזת לו את הזמן.
אנשים יגידו שאני חושבת יותר מדי, אבל כשהמחשבות מזיזות את הרגש, וגורמות לי להרגיש שזה פשוט לא מתאים, ושאני לא רוצה לקחת כלום מהבן אדם - מבחינתי לא הייתה לי ברירה אלא לסיים את זה.
זה כן כואב.
עשיתי איקס על כל הבחורים שהיו לי בראש, עברתי על שלושתם בחודש וחצי האחרון.
והמסקנה שנשארתי איתה, זה שזוגיות זה פשוט לא מתאים לי, ושאין מצב שאני מתחילה לצאת עם אנשים, בלי מטפל צמוד.
אני פשוט בכנות לא יכולה להתמודד עם זה לבד.
האדם הזה היה מאוד מכיל, מאוד מבין שאני מתוסבכת, מאוד היה מוכן לבוא לקראתי - אבל אני לא הרגשתי שאני רוצה לתת לו לעשות את זה.
אז כן, הסוף.
אני חושבת הבחור ההוא שמע כבר כמה פעמים, שהוא "נחמד והכול", ו"זה לא אתה".
אז גם כואב לי שלא יכולתי להיות מה שהוא רוצה שאני אהיה, אבל הייתי כנה איתו מההתחלה, אז אני חושבת שזאת פשוט נטייה שלו לבחור מצבים חסרי סיכוי.
וואי זה כואב ברמות.
זה פשוט מטרגר אותי, כי היו לי רגשות מורכבים לגבי בילויים וקשרים עם אנשים, מאז שאני מתבגרת.
לראות שזה לא השתנה, שאני עדיין מרגישה לא בנוח, שאני עדיין לא מבינה מה מהנה במה שאחרים רוצים לעשות, ולא יכולה להביא אפילו הצעה משל עצמי למשהו לעשות - זה פשוט כואב.
כי אני לא הולכת לחיות חיים מלאי חוויות, החיים שלי ימשיכו להיות ככה, ואני לא יכולה לשנות את זה, כי אני לא יכולה להכריח את עצמי לרצות את מה שאני פשוט לא רוצה.
וזה לא סתם בראש שלי, אני פיזית בוכה כי אני לא רוצה ללכת לאכול עם בחור, ואני לא רוצה לשבת בבר, ואני לא רוצה להיכנס לים.
אני רק רוצה כסף.
אני רק רוצה לקנות מלא בגדים, לעשות מלא הליכות, לקנות מלא ספרים, ולהיות בבית משלי כל היום.
זה החלום שלי.
ואין שם גבר.
ואני שונאת כשיש אנשים שמעיזים לומר לי, כאילו אני לא יודעת הכי טוב על עצמי באיזה רמת בשלות אני נמצאת, שלדעתם אני אתחתן בשנתיים הקרובות או משהו.
כי זה כאילו, כל כך מטומטם, ואני שונאת שאנשים מזלזלים בי כשאני אומרת, שאני לא רואה את עצמי מתחתנת עד אמצע שנות השלושים שלי.
ועכשיו בכנות, אולי גם זה לא.
כאילו ברצינות, אלא אם כן אני פוגשת את האחד, אני לא רוצה לצאת לדייטים.
כאילו, מי שיקר שדייטים זה כיף?
זה חרא של דבר.
בעיקר עבור מישהי כמוני שלא הגשימה את עצמה בשום מובן, זה פשוט נוראי מה שזה עושה לי בגוף ובנפש.
כי כאילו כל הגוף שלי צורח, שזה לא מה שאני רוצה ולא מה שאני צריכה, אפילו כשאני מחבבת את הבחור שאני יוצאת איתו.
(12/7/26 23:33)