אני מגלגלת עיניים רוחנית, כי כמובן שטעיתי וזה לא הסוף.
הייתי צריכה ללמוד כבר, זה אף פעם לא הסוף עם גברים, הם תמיד חוזרים איכשהו.
הבחור שדפק אותי לפני 5 שנים נגיד?
דיבר איתי שבוע שעבר.
הוא כמעט באופן קבוע חוזר כל חצי שנה בערך.
אני לא חושבת שהצלחתי לעבור שנה אחת שלמה בלי שהוא ישלח לי הודעה מאז הרגע שבו ניתקתי איתו קשר במאי 2021.
האדם שהייתי איתו בקשר שנתיים וחצי?
עדיין מדברת איתו.
דיברתי איתו אתמול, וכשסיפרתי לו על כך שסיימתי את זה, הוא אמר "חבל".
לא יודעת למה אני עדיין מתייעצת עם הבן אדם, הרי אני אף פעם לא לוקחת את העצות שלו, יש לו עצות פשוט גרועות.
הייתי עצובה, אבל אמרתי לעצמי שיעבור לי.
באיזשהו שלב כן נכנס לי לראש לשלוח לו הודעה ואולי לנהל שיחה על העניין, כי הרי לא דיברנו באמת על למה קשה לי.
אבל אמרתי לעצמי שזה לא הוגן מצידי, להיות ברורה עם אנשים זה מאוד קשה, ולדעתי זה מתחיל בדברים הקטנים: את מסיימת קשר עם מישהו? - את לא שולחת לו הודעה.
אבל הוא בסופו של דבר התקרב אליי, עד שהוא כן שאל אותי למה אמרתי את מה שאמרתי.
ניהלנו על זה שיחה, ונסחפנו, והנה עכשיו אני לא יכולה להיות הוגנת וברורה, כי נכנסתי למצב שבו אני אומרת את ההפך ממה שאני אמורה להגיד - בתור מישהי שמנסה לסיים קשר עם מישהו.
יש המון דברים שמשפיעים עליי בסיטואציה הזאת.
הרצון להיות הוגנת, הרצון לא לזיין את השכל, הרצון לחסוך מאנשים כאב ראש וזמן.
אני חושבת שהוא קצת לא מבין כמה אני מנסה להתחשב ולא לדפוק אותו עם השטויות שלו, ואחרי שסיימתי איתו את הקשר, זה ברור שלי היה יותר קשה עם זה ושלו לא היה קשה עם זה בכלל.
וזה עוד יותר מעודד אותי כן לסיים את הקשר, כי הרי, הוא יצטרך לעצור מתישהו, אנחנו לא מתאימים.
טוב, תכלס, אנחנו לא מתאימים אבל כן מתאימים.
אני חושבת שהוא מתאים לחיים שהייתי חיה, עם הייתי אישה נורמלית, שרוצה להתחתן ולהביא ילדים.
אבל אני לא, אז, בגלל זה הוא לא מתאים.
גם פיזית לא בטוח שאנחנו מתאימים, הוא גבוה מדי, אני נמוכה מדי.
כאילו יותר מ40 סנטימטר זה מוגזם לא?
אבל זה גם הטיפוס שלי.
שאלתי אותו אם הוא יכול לדבר עכשיו, והוא שלח לי תמונה של מכונת כושר.
הוא במכון כושר עכשיו.
אנחנו כן סיכמנו שנדבר על זה, כי הדברים שאומרים לפנות בוקר, הם לא הדברים שאומרים אחרי שינה.
תכלס, אין לי מושג מה אני הולכת להגיד.
אני סוג של רוצה שהוא יחליט שזה לא מתאים לו, ושייפרדו דרכנו.
אתמול היה לי קשה, כי הייתי עצובה והיה לי קשה, וגם חשבתי: "האם אני נותנת לדיכאון לנצח?"
לנפש שלי יש גבולות, והגבולות האלה לפעמים הם מניסיון חיים, אבל לרוב, הם מדיכאון.
הדיכאון קובע לאן אני הולכת, ועד איפה אני מתקדמת.
אז כן הייתה לי את המחשבה: "האם אני מפסידה פה לדיכאון?"
אבל ברצינות שבא לי לבכות כשאני חושבת על לעשות דברים שאני יודעת שאני לא נהנית מהם.
להכריח את עצמי לעשות אותם - זה פשוט לא ילך.
אני חושבת שהסיבה שבסופו של דבר נשברתי, ואמרתי שאני חושבת שהקשר הזה לא מתאים לי, זה כי כן ניסיתי להכריח את עצמי במחשבה שלי.
וזה כאילו, משהו פשוט נשבר, כמו גוף שלא יכול לסחוב משהו כבד.
וזה מעורר אצלי את השאלה, האם זה עניין של זמן שאני צריכה לתת לעצמי, או שזה באמת לא הולך לעבוד?
אני פשוט, באמת לא רוצה לעשות את זה, להגיד לו שאני רוצה לעצור אבל לא לסיים, סוג של לגרום לו לחכות לי שאני אפענח מה קורה איתי.
אני לא רוצה להגיד את זה, אני לא רוצה לבקש את זה.
אבל אני גם לא רוצה לפספס את ההזדמנות, לדחוף את המגבלות שהדיכאון שם עליי, ולהשתחרר מהמון דברים שגורמים לי לרצות למות כרגע.
אני פשוט, לא מרגישה שאני יכולה לעשות את זה לבד.
אני כן מרגישה שאני צריכה עזרה בנושא הזה, ואני סוג של... "מאין יבוא עזרי?"
מה או מי, יכול לעזאזל לעזור לי, להתמודד עם הדברים האלה שמטרגרים אותי וגורמים לי לרצות לא לחיות?
ובכנות, אני לא חושבת שהאדם הזה מבין עד כמה אני בדיכאון, ושגם אם אני לא מרגישה בדיכאון כרגע, יש דברים שמפעילים לי את הדיכאון.
כמו שתקופות של לחץ יכולות להוציא לאנשים חצ'קונים או שיערות לבנות, אצלי זה מכניס דיכאון.
אני גם חושבת שיש פער בין כמה שאני חושבת, לבין כמה שהוא חושב.
אני רגילה שהגברים שאני מדברת איתם, חושבים יותר ממני.
אבל אני כן שמה לב, שבגלל שאין לו כל כך הרבה מחשבות, הוא מצליח להקשיב לי.
זה פשוט כל כך מסובך עבורי, אני מנסה לא לפגוע באף אחד, ואני מנסה להיות הוגנת, ואני לא יודעת איך לעשות את זה מלבד לשמור מרחק.
כאילו, אני פאקינג פסיכית כשאני מטורגרת.
וזהו, אין לי כוח לבטא יותר.
הותשתי.
אני משתפת את זה רק כי זה יהיה מעייף יותר לכתוב בעתיד משהו, ולהשלים שם פערים.
עדיף לא ליצור פער שיקשה עליי לבטא את עצמי בעתיד, אז אני פשוט נותנת להכול לצאת איך שזה כרגע.
לסיכום, אני צריכה לפענח את הגבולות שלי, הדברים שאני מסוגלת ולא מסוגלת לעשות, הם משהו שבאמת אני קבעתי, או משהו שהדיכאון קבע עבורי.
הייתי בדיכאון רוב חיי, אז זה יהיה קשה להצביע על דברים ולקבוע אם הם באמת אני, או משהו שהדיכאון קבע לי, עוד כשהייתי נערה מתבגרת שלא יודעת מה היא רוצה מהחיים.
זה קשה להסתכל על משהו שהתחיל בגיל 14, ולנתח אותו כדי לברר אם הוא מייצג אותי או מגביל אותי.
(13/7/26 17:37)
הייתי צריכה ללמוד כבר, זה אף פעם לא הסוף עם גברים, הם תמיד חוזרים איכשהו.
הבחור שדפק אותי לפני 5 שנים נגיד?
דיבר איתי שבוע שעבר.
הוא כמעט באופן קבוע חוזר כל חצי שנה בערך.
אני לא חושבת שהצלחתי לעבור שנה אחת שלמה בלי שהוא ישלח לי הודעה מאז הרגע שבו ניתקתי איתו קשר במאי 2021.
האדם שהייתי איתו בקשר שנתיים וחצי?
עדיין מדברת איתו.
דיברתי איתו אתמול, וכשסיפרתי לו על כך שסיימתי את זה, הוא אמר "חבל".
לא יודעת למה אני עדיין מתייעצת עם הבן אדם, הרי אני אף פעם לא לוקחת את העצות שלו, יש לו עצות פשוט גרועות.
הייתי עצובה, אבל אמרתי לעצמי שיעבור לי.
באיזשהו שלב כן נכנס לי לראש לשלוח לו הודעה ואולי לנהל שיחה על העניין, כי הרי לא דיברנו באמת על למה קשה לי.
אבל אמרתי לעצמי שזה לא הוגן מצידי, להיות ברורה עם אנשים זה מאוד קשה, ולדעתי זה מתחיל בדברים הקטנים: את מסיימת קשר עם מישהו? - את לא שולחת לו הודעה.
אבל הוא בסופו של דבר התקרב אליי, עד שהוא כן שאל אותי למה אמרתי את מה שאמרתי.
ניהלנו על זה שיחה, ונסחפנו, והנה עכשיו אני לא יכולה להיות הוגנת וברורה, כי נכנסתי למצב שבו אני אומרת את ההפך ממה שאני אמורה להגיד - בתור מישהי שמנסה לסיים קשר עם מישהו.
יש המון דברים שמשפיעים עליי בסיטואציה הזאת.
הרצון להיות הוגנת, הרצון לא לזיין את השכל, הרצון לחסוך מאנשים כאב ראש וזמן.
אני חושבת שהוא קצת לא מבין כמה אני מנסה להתחשב ולא לדפוק אותו עם השטויות שלו, ואחרי שסיימתי איתו את הקשר, זה ברור שלי היה יותר קשה עם זה ושלו לא היה קשה עם זה בכלל.
וזה עוד יותר מעודד אותי כן לסיים את הקשר, כי הרי, הוא יצטרך לעצור מתישהו, אנחנו לא מתאימים.
טוב, תכלס, אנחנו לא מתאימים אבל כן מתאימים.
אני חושבת שהוא מתאים לחיים שהייתי חיה, עם הייתי אישה נורמלית, שרוצה להתחתן ולהביא ילדים.
אבל אני לא, אז, בגלל זה הוא לא מתאים.
גם פיזית לא בטוח שאנחנו מתאימים, הוא גבוה מדי, אני נמוכה מדי.
כאילו יותר מ40 סנטימטר זה מוגזם לא?
אבל זה גם הטיפוס שלי.
שאלתי אותו אם הוא יכול לדבר עכשיו, והוא שלח לי תמונה של מכונת כושר.
הוא במכון כושר עכשיו.
אנחנו כן סיכמנו שנדבר על זה, כי הדברים שאומרים לפנות בוקר, הם לא הדברים שאומרים אחרי שינה.
תכלס, אין לי מושג מה אני הולכת להגיד.
אני סוג של רוצה שהוא יחליט שזה לא מתאים לו, ושייפרדו דרכנו.
אתמול היה לי קשה, כי הייתי עצובה והיה לי קשה, וגם חשבתי: "האם אני נותנת לדיכאון לנצח?"
לנפש שלי יש גבולות, והגבולות האלה לפעמים הם מניסיון חיים, אבל לרוב, הם מדיכאון.
הדיכאון קובע לאן אני הולכת, ועד איפה אני מתקדמת.
אז כן הייתה לי את המחשבה: "האם אני מפסידה פה לדיכאון?"
אבל ברצינות שבא לי לבכות כשאני חושבת על לעשות דברים שאני יודעת שאני לא נהנית מהם.
להכריח את עצמי לעשות אותם - זה פשוט לא ילך.
אני חושבת שהסיבה שבסופו של דבר נשברתי, ואמרתי שאני חושבת שהקשר הזה לא מתאים לי, זה כי כן ניסיתי להכריח את עצמי במחשבה שלי.
וזה כאילו, משהו פשוט נשבר, כמו גוף שלא יכול לסחוב משהו כבד.
וזה מעורר אצלי את השאלה, האם זה עניין של זמן שאני צריכה לתת לעצמי, או שזה באמת לא הולך לעבוד?
אני פשוט, באמת לא רוצה לעשות את זה, להגיד לו שאני רוצה לעצור אבל לא לסיים, סוג של לגרום לו לחכות לי שאני אפענח מה קורה איתי.
אני לא רוצה להגיד את זה, אני לא רוצה לבקש את זה.
אבל אני גם לא רוצה לפספס את ההזדמנות, לדחוף את המגבלות שהדיכאון שם עליי, ולהשתחרר מהמון דברים שגורמים לי לרצות למות כרגע.
אני פשוט, לא מרגישה שאני יכולה לעשות את זה לבד.
אני כן מרגישה שאני צריכה עזרה בנושא הזה, ואני סוג של... "מאין יבוא עזרי?"
מה או מי, יכול לעזאזל לעזור לי, להתמודד עם הדברים האלה שמטרגרים אותי וגורמים לי לרצות לא לחיות?
ובכנות, אני לא חושבת שהאדם הזה מבין עד כמה אני בדיכאון, ושגם אם אני לא מרגישה בדיכאון כרגע, יש דברים שמפעילים לי את הדיכאון.
כמו שתקופות של לחץ יכולות להוציא לאנשים חצ'קונים או שיערות לבנות, אצלי זה מכניס דיכאון.
אני גם חושבת שיש פער בין כמה שאני חושבת, לבין כמה שהוא חושב.
אני רגילה שהגברים שאני מדברת איתם, חושבים יותר ממני.
אבל אני כן שמה לב, שבגלל שאין לו כל כך הרבה מחשבות, הוא מצליח להקשיב לי.
זה פשוט כל כך מסובך עבורי, אני מנסה לא לפגוע באף אחד, ואני מנסה להיות הוגנת, ואני לא יודעת איך לעשות את זה מלבד לשמור מרחק.
כאילו, אני פאקינג פסיכית כשאני מטורגרת.
וזהו, אין לי כוח לבטא יותר.
הותשתי.
אני משתפת את זה רק כי זה יהיה מעייף יותר לכתוב בעתיד משהו, ולהשלים שם פערים.
עדיף לא ליצור פער שיקשה עליי לבטא את עצמי בעתיד, אז אני פשוט נותנת להכול לצאת איך שזה כרגע.
לסיכום, אני צריכה לפענח את הגבולות שלי, הדברים שאני מסוגלת ולא מסוגלת לעשות, הם משהו שבאמת אני קבעתי, או משהו שהדיכאון קבע עבורי.
הייתי בדיכאון רוב חיי, אז זה יהיה קשה להצביע על דברים ולקבוע אם הם באמת אני, או משהו שהדיכאון קבע לי, עוד כשהייתי נערה מתבגרת שלא יודעת מה היא רוצה מהחיים.
זה קשה להסתכל על משהו שהתחיל בגיל 14, ולנתח אותו כדי לברר אם הוא מייצג אותי או מגביל אותי.
(13/7/26 17:37)