היה אפשר להעביר את המסר ב20 עמוד... בלי עלילה משעמם

קשה לי להסביר את התחושה שבקריאת קפקא, קו מאוד קודר, אפלולי, מנוכר שזור כחוט השני בכל מילה, בכל אות שהוא כותב.
אולי זו התקופה והאווירה בה הוא חי, אולי הוא היה פשוט אדם מלנכולי, קטונתי מלהבין את הסיבות לכך, אבל זו ההרגשה בכל אופן.
המון סיפורים בקובץ הזה מלווים מבחינתי בהבעה של "מה הוא רוצה ממני" בסיומם, אבל כולם בלי יוצא מן הכלל משאירים בך משהו, מחשבה לא מוסברת כלשהי, משהו נשאר איתך בסיומם, ואולי זה בעצם הקסם שלו, המשהו הזה שנשאר איתך שאין לי מילים לתאר אותו, המשמעות הזאת שאולי פשוט לא הבנתי, העומק הזה שאולי לא ירדתי לחלוטין לסוף דעתו, יש משהו מכושף, אנגימטי, חידתי בסיפורים של קפקא.

הלכתי עם קבוצה לביקור בבית ספר. קיבלה אותנו ועשתה לנו סיור ליה. ליה היא יציבה, גבוהה, עומדת בביטחון ומדברת בבגרות רבה, ועם זאת רואים שהיא צעירה מאוד. כששאלתי בת כמה היא, היא הפסיקה לרגע בשטף השיחה, ענתה שהיא בת 11 וחצי, והמשיכה הלאה בתיאורי התוכניות החינוכיות במוסד ואיך היא כתלמידה מרגישה לגביהן. אחר כך כשסיפרתי על הביקור לאחותי היא העירה שבוודאי אני יודעת איך בוחרים את התלמידים שילוו את הסיורים האלה. ולי ממש לא אכפת שבוחרים אותם בפינצטה, שהם הגיעו ככה מהבית, שיש להם העשרה גדולה, אבא פרופסור ואמא עורכת דין. זה לא משנה, כי מה שמשנה הוא שיש ילדים וילדות בני 11 או 12 שהם חכמים, מבינים, בעלי יכולת התבטאות והבנה בעולם הקרוב להם וגם הרחוק יותר.

איך קרה שבגיל אחת עשרה קראתי ספרי מבוגרים? זה קרה בגלל שלמדתי לקרוא מוקדם, ובגיל שבו רוב הילדים קוראים ספרי ראשית קריאה אני כבר התקדמתי הלאה, וכך הגעתי לכעוס על הספרניות בספרייה העירונית. הלכתי לבד, כמובן. לקחתי את כל ארבעת הכרטיסים של המשפחה שלי, כמובן. עברתי את המדפים שסומנו בכחול עם הספרים התינוקיים והמשעממים, אל עבר המדפים עם הספרים לילדים בוגרים יותר. ואז הספרניות לא הסכימו לתת לי לקחת את הספרים האלה "כי אני לא אבין". זהו. כאן זה נגמר, כי אני הייתי ברוגז ודי ויותר לא הסכמתי ללכת לספריה. אני מודה שזה מראה שאני לא מאוד בוגרת, אבל אי אפשר הכל בחיים.

מה שנשאר לי, אחרי שסירבתי לחזור לספריה, היו הספרים שהיו בבית. ומה שהיה בבית היה בין השאר גם ספרות של מבוגרים. למשל ספרון כזה בכריכה רכה ועליו תמונה ריבועית של תרנגול, או שמא תרנגולת, בתוך קן. הספר תפס את העיניים שלי, ולתדהמת הורי קראתי אותו. אמא שלי, כמו הספרניות הזכורות לשמצה, לא היתה בטוחה שזה מתאים, ולכן שוחחנו על הספר. רק אחרי שהיא ראתה שאני מבינה היא נתנה לי לקרוא באופן חופשי יותר. עכשיו, אחרי שעברו ארבעים שנה, עברתי בספריית הרחוב אהובתי ומצאתי את הספר הזה בהוצאה חדשה יותר ועליו חותמת של "ספריית בית ההסתדרות", לקחתי וקראתי שוב כדי לראות מה קראתי ומה הבנתי אי אז בשנת שמונים וארבע.

השכווי הוא תרנגול, שמו דון פדרו, והוא חיית המחמד האמיתית או מדומיינת של רופא כפרי מזדקן שחי לו בכפר אירופי קטן. שמו של הרופא ושמו של הכפר אינם ידועים לנו. האיש הוא גנרי, איש מקצוע בערוב ימיו, מאמין בדרכו, נוצרי שלא פוקד את הכנסיה אבל כן הולך לשחק שחמט עם הכומר. הוא נמצא בגמלאות אבל עדיין מטפל בזקנים ובצעירים של הכפר ועושה זאת לרוב בדרך הישנה של הגעה לבתיהם. הספר הוא אוסף דיאלוגים בין הרופא לדון פדרו. הרופא רואה את המציאות על בוריה הקשוח במקום שבו הוא גר - החיים, הזקנה, המחלות, המוות, המריבות בין אנשים, הפציעות, הרצח. וגם הלידות, גדילת התינוקות, הרומנים הרשמיים והלא חוקיים. דון פדרו חי את הרגע. את השמש שזורחת בבוקר, את הגרגרים שהוא אוכל, את החיים. דון פדרו מתלווה אל הרופא בדרכיו, אלא אם הרופא הולך לקבוע פטירה של מישהו, במקרה הזה דון פדרו מבכר להישאר בבית ולחזר אחרי תרנגולות.

אין כאן הרבה עלילה, הפרקים בעיקר פיוטיים ופילוסופיים. די דומה לנסיך הקטן מלבד העובדה שהנסיך הקטן מלווה צעיר בדרכו להתאבד ובינת השכווי מלווה אדם זקן שאמנם בערוב ימיו אבל עוד רוצה לחיות. עם זאת באופן מפתיע הנסיך הקטן מקוטלג כספר נוער ואפילו ילדים ואילו בינת השכווי נראה כמו ספר מבוגרים. יש בו מחשבות על החיים עצמם, נכון, כולל תאור מרומז של חיי מין, אבל אין בו שום דבר שגדול או כבד מכפי ההבנה של ילד או ילדה בגיל אחת עשרה. כל הסקירות כאן באתר גומרות עליו את ההלל, אבל אני כבר בגיל מתקדם, ובעיני זה עוד ספר. לא מלא תובנות מעמיקות או משהו מעורר מחשבה. נעים לקריאה, זה כן. אבל לא יותר מזה.

בהתחלה חשבתי שמדובר במעין גירסה צ'כית ל'זורבה היווני'. רופא כפרי ערירי ומזדקן אמור ללמוד מתרנגול המחמד (המדבר) שלו להעריך את החיים הגשמיים, ובמיוחד את כוחו של הארוס.. נו, חוכמת האדם הפשוט וכל הג'אז הזה. הדמויות המקיפות את המחבר בכפר אינן עגולות, וגם הטפות המוסר של התרנגול לרופא, ולהפך, צפויות לגמרי. אלא שלאורך הספר, הגיבור, שהתאלמן מאשתו הצעירה שנים רבות קודם, מתגלה כמי שבעצם מעולם לא התאושש מהמכה שספג, והספר מקבל ממד פילוסופי. לא פילוסופיה תיאורטית חס וחלילה. יש פה משהו שמזכיר יותר בכיוון שלו את 'הנסיך הקטן' אולי, כלומר עיסוק ספרותי במשמעות החיים ובהתמודדות עם הסבל שבהם, ובעיקר עם העובדה שהכול סופו להיגמר. וכך גם לובש הספר לאט לאט צורה של מסע של החלמה מדיכאון ופרידה מרגשת מהחיים.

כמה יפה הוא העולם בו אנו חיים, האם נדע לראות בו את הצד היפה, האופטימי, השמח?
ספר שכולו סדרה ארוכה של אפיזודות מהחיים מלוות בדיאלוג נמשך בין קשיי היום יום לבין בינת השכווי שקורא ללא הרף, תהנה מהרגע ותראה רק את הטוב שבחיים.
החיבור לספר איטי, וכמו סיפור אהבה שהולך ומתפתח נקשרים לרעיון עד לכניעה כנה ומחויכת לבינת השכווי.

ספר נפלא.
לכאורה הכל עובד נגדו. זהו בעצם ספר הגות בתחפושת של רומן.
כמו כן, כפי שהמספר מעיד על עצמו, העלילה אינה מתארחת בספר זה.
ועם זאת, היופי של המלים, השפה, הרעיונות, ואפילו ההגות הפילוסופית, מרוממים את הנפש.
וגם שתי הדמויות המרכזיות בסיפור -- רופא כפר והתרנגול שלו, שובים את הלב.
האחד ממוקד בזריחת החמה והשני בשקיעתו שלו.
והשילוב ביניהם מרנין את הלב.

בימים האחרונים אני עוברת טלטלות במצב הרוח. לא פשוט להיות תקועה בבית כל כך הרבה זמן. הכול הופסק. חדלנו לרדוף, לעשות, לנסות, להגשים...
זה מה שמרגישים כשאין יעד? ככה מרגיש ויתור?
אני לא מכירה את התחושה הזו. מבחינתי החיים הם מירוץ, מרדף. אין מנוחה. ואין מנוס מחוסר המנוחה. הבטלה והשעמום הם האויב הכי גדול שלי. מצד שני- "שמור את חבריך קרובים – ואת אויביך קרובים עוד יותר". החיים הופסקו ובו בעת ממשיכים כאילו כלום.

הספר "בינת השכווי" מתאר את חייו של רופא בכפר קטן המלא בדמויות שונות. הרופא עובר יום יום בכפר בכדי לבצע את תפקידו ולטפל באנשים. הוא מלווה בחברו הטוב פדרו התרנגול והשניים מקיימים שיחות על בסיס יומיומי ומנהלים יחסי אהבה שנאה.
שניהם מייצגים נקודות מבט שונות. התרנגול האופטימי שמפציר שכל יום יותר יפה מקודמו. ואילו הרופא ששקוע בשגרת עבודתו, בנטל החיים ובמשמעותם.

זהו ספר פילוסופי. קשה לתאר במילים על הדף את חווית הקריאה. השפה מאוד גבוהה ופיוטית. שימוש אדיר בדימויים יפיפיים לאורך כל הספר מעניק לקורא תחושה שהוא נשאב לתוך אגדה קטנה.
אין עלילה חזקה או דרמה גדולה המלווה בקונפליקט. זהו ספר על החיים עצמם.
הכתיבה הזכירה לי מאוד את סגנון כתיבתו של צ'כוב המדבר על החיים כשגרה משעממת ואפורה. תיאור חזק ומדויק של תחושת ההחמצה והפספוס שאנו חווים לקראת סוף חיינו. השעמום שעל פניו לא קורה בו כלום אך מתחת לפניי השטח קורה בו כל כך הרבה.

"האם יש לחיים עלילה?" שואל הרופא. שאלה שבאותה מידה היה אפשר לשאול אותה גם על הספר.
לוקח זמן להתחבר לדמויות ולהבין את העולם שנפרש בפנינו.
הכפר הנו כפר נוצרי ובספר קיים כל הזמן העיסוק בשאלות החיים ובתפקידה של הדת בחיינו כדי לענות על שאלות מסוג זה, או לחילופין לא לענות אבל לספק סוג של שלווה.

מצאתי שאני יותר התרנגול. זה שפחות שואל אלא עושה. זה שממשיך ללכת הלאה באופטימיות חרוצה ולראות את הטוב. אחד כזה שלא מביט לאחור אלא הולך קדימה במחשבותיו ורגשותיו. פועל מהיצר.
ואילו בתקופה זו של השבתה אני נלחמת בעצמי שלא להפוך לרופא. לא לשאול יותר מידי שאלות לא ליפול למלכודת הפילוסופיה של החיים.
"החטא הכי גדול הוא להתפלסף באמצע יום כל כך יפה" אומר התרנגול לרופא.

אני אישית מסכימה. ולכן את הספר משתדלת לסיים כמה שיותר מהר ולהמשיך הלאה.

ספר נחמד המעלה שאלות פילוסופיות בסיסיות על החיים, לא מחדש שום דבר אבל כתוב יפה והעלילה מעניינת.

מסופר על רופא הכפר והיחסים שלו עם התרנגול שלו דון פדרו שמקבל האנשה ופיכחות רבה בספר זה.
הרופא נוטה לראות את החיים בצורה מורכבת בעוד התרנגול מפשט את החיים לצורה הכי בסיסית שלהם, ההנאות הקטנות, הזריחה, יום חדש וכו'.
התרנגול מכניס את החיים לפרופורציה האמיתית שלהם, בשבילו כל יום יותר יפה מקודמו כיוון שהוא היום הנוכחי ועליינו למצותו, מחר יהיה יום יותר טוב כי הוא יהיה היום הנוכחי. כמו שנולדנו כך נמות וזו תמצית החיים.

הספר נכתב בשנים 1969-1971 בירושלים, בתקופה זו רוב הסופרים הישראלים/ יהודים כתבו על הגולה היהודית או החיים בארץ בתקופת העצמאות או קודם לה.
הגיבור של אביגדור דגן בספר זה הוא רופא נוצרי המפסיק ללכת לכנסיה, הוא ממשיך להיפגש עם הכומר שלו לעיתים קרובות למשחקי שחמט ולשיחות על דת והחיים.
אין אף לא דמות יהודית אחת בספר.

שווה קריאה.

מה לא נאמר כבר על קפקא? אחד הסופרים ששינו את הספרות בתעוזת כתיבתו ודיוק פירוט המצבים הגרוטסקיים בהם מצויים גיבוריו. אף על פי כן, ארצה לכתוב ביקורת זאת - ראשית, כדי שמי שלמרות פרסומו הרב של קפקא לא קרא אותו עדיין - ילך נא ויקרא אותו בהקדם. ושנית, כדי להאיר פן אחד בסיפורו הידוע "הגלגול" שלמיטב ידיעתי לא הואר עדיין.

קפקא, כך נדמה, על אף תיוגו בידי מבקרים רבים כ"סוריאליסט" המתאר מצבים "דמויי חלום" ובלתי אפשריים על מפת המציאות, דווקא הבין טוב מאוד את המציאות החיה, הרבה יותר טוב מרוב האנשים שסביבו. בספריו, הוא שוטח לפנינו את חדות מבטו במציאות הביורוקרטית הבינונית וחסרת המשמעות המשתרעת מכל צדדיו. קריאה שלנו בכתבי קפקא, מצליחה לעורר בנו איזה זיק נשכח של הבנה או נסיון להבנה אמיתית וביקורתית של הסובב אותנו, ומחזק אותנו ביצר ההתנגדות וביכולותינו לומר על דבר "אין בכך שום הגיון". בכך דומה קפקא לאותם לוחמי חופש, מהין אנטיגונה מודרנית, אך נטול אותה יוהרה ויצר גדלות המביא גם כן לטשטוש הבנת המציאות כתוצאה ממבט גבוה מדי.

הסיפור "הגלגול" (המצוי גם כן בקובץ סיפורים זה) מספר לנו על אדם הקם בבוקר ומגלה שהפך לשרץ. קיתונות של מילים נכתבו על חוסר החמלה של משפחתו, כיצד אין הם דואגים לו ולמצבו החדש אלה רק נגעלים ממנו, ושאלמלא אחותו (שהמשיכה להביא לו אוכל לחדרו זמן מה לאחר שהפך לשרץ המדובר) נראה שהיה נשאר חסר כל בעולם ומת בבדידות מזהירה עוד באותו היום. אך כאן חשוב לי לומר דבר חדש - על אף שהמשפחה של האדם-שרץ אכן לא מגלה חמלה מיוחדת או מנסה לעזור לו, היא לפחות שמה לב למטמורפוזה שהוא עבר, ומתעסקת בכך ימים. במילים אחרות, גם גועל הוא רגש, והוא עדיף על התעלמות. ולכן מצליח קפקא לרגש את קוראיו, על אף הניכור שבסיפור. כאן מתקשרת גם הביקורתיות הגדולה של קפקא, שמונע מאיתנו להיעלם. כי הפחד הגדול ביותר שלנו כבני אדם, הוא שנהפוך יום אחד למשהו אחר - מגעיל ככל שיהיה - אבל אף אחד לא ישים אלינו לב, וימשיכו להתייחס אלינו כרגיל, כבלתי נראים. כמעפר בנו, ולעפר נשוב.

מלבד הסיפור "הגלגול" כולל הספר עוד סיפורים רבים, חלקם טובים ומבהרים את המציאות יותר, חלקם פחות. אך הקריאה בו היא חסרת תחליף ומומלצת ביותר.