העולם הפנימי של אליס הוא כאוטי לגמרי, אם כמה שהיא מנסה לשמור על שפיות, הסובבים אותה לא כל כך נותנים לה הזדמנות להיות כזו. אליס עוברת מסע שיש שיראו אותו כבריחה מהמציאות ויש שיראו אותו כדרך להבנה עצמית, אני חושבת שזה שילוב של השניים- אליס בורחת מהמציאות הרגילה והמשעממת ונכנסת למסע של חיפוש זהות והבנה עצמית. אמנם הספר הוא מיועד לילדים, אך זה מסוג הספרים שכשאתה קורא אותו כילד אתה לא שם לב למסרים הנסתרים לעומת כשאתה קורא אותו כאדם בוגר.
ספר קלאסיקה מעט משונה ולא שגרתי, מפתח ומרחיב את הדמיון, מושלם לילדים ומבוגרים כאחד.

ספר ילדים חמוד, היה לי קריא לרוב. אהבתי מאוד את העיסוק במוות, וגם בחיים (בעיקר איך חיים...) והתאהבתי בשרלוט, אי אפשר שלא

ספר מתוק. קיבלתי כהמלצה מבת של חברה שלי ^_^
אהבתי מאוד את הצוהר לתקופה, עולם המבוגרים כפי שהוא נצפה ע"י הילדים, קודרות וצרות המרחב הבנוי יחסית לכוח המרפא של הטבע.
תרגום נהדר

"הפנייה השנייה מימין וישר עד הבוקר".
אבוש קנה לי כמתנה לבת מצווה את כל סדרת הרפתקה (אם כי אני עד עכשיו מפקפקת באם זה באמת הייתה מתנה בשבילי או שהוא פשוט חיפש תירוץ) אז קראתי את הספר הזה מזמן, אבל כמו כל ספר מעולה, כשבערב חורפי ופנוי (מצרך די נדיר אצלי כרגע) חיפשתי מה לקרוא מצאתי את עצמי חוזרת להתכרבל עם פיטר פן, טינקרבל, וונדי וקפטן הוק במיטה.
הספר הוא לא פחות ממדהים, הוא מתאים לכל הגילאים אבל ברור שמבוגרים ייהנו ממנו יותר.

בתור ילדת דיסני, הספר עשה לי קצת שוק בהתחלה. הסרט דיסני הנוסטלגי שכולנו (כל האנשים שאינם חסרי ילדות) מכירים הוא, איך לומר בעדינות, לא דומה למקור.
העלילה בין הסרט לספר די דומה, אבל ההבדל טמון בדמויות של פיטר פן וקפטן הוק. בסרט המתוק פיטר הוא גיבור על (ליטרלי סופרמן..), הוא נלחם בקפטן הוק הרשע ומציל את כולם, הוא אמיץ וטוב לב.
בספר, טוב, דמותו של פיטר מורכבת יותר. הוא יהיר - "מעולם לא היה ילד יהיר יותר", הוא אנוכי וערמומי, כדי לזכות בתשומת ליבו, ספרו לו סיפורים על עצמו. וונדי (שאגב בוגרת למדי) מודאגת שהוא ישתעמם מהם במהלך הטיסה לארץ לעולם לא ופשוט ישכח אותם מאחוריו - הוא אינו רע, אך פשוט דברים משעממים אותו מהר מאוד, וברגע שהוא משתעמם, הוא עובר לדבר הבא ושוכח. הוא מאמין בצדק, שכל העולם מתנהל בהוגנות, כשקפטן הוק נלחם מלוכלך במהלך הקרב הוא בהלם. הוא פשוט... ילד. ילד שנפל מהעגלה ואף אחד לא חיפש אותו. ילד שסובל מסיוטים בלילה שגורמים לו לבכות שעות, ילד שחזר לחפש את אמא שלו וגילה שהיא החליפה אותו באחר.

הדמות של קפטן הוק גם היא מורכבת יותר מהסרט. הוא תקוע במעגל בלתי נגמר של נקמה עם פיטר - (הזמן לא בדיוק מהווה פקטור בארץ לעולם לא, אך נראה שמדובר בתקופת זמן ארוכה מאוד, אולי נצחית..) הוא מנומס, חסיד של כללי הטעם הטוב והג'נטלמניות האנגלית והוא אוהב פרחים ומוזיקה. דמותו טרגית לא פחות משל פיטר. הוא מעוניין לחטוף את וונדי ולהרוג את הילדים כדי שוונדי תהיה אמא שלו... וגם הוא בעצם ילד, מבוגר שלא התבגר. הוא מקנא בפיטר - בתמימות ובקלילות שלו, ומתייחס לפיטר כאויב שווה לו.
וונדי, ג'ון, מייקל, הילדים האבודים ומר וגברת דארלינג עוברים תהליך של התבגרות במהלך הספר, אך פיטר אינו משתנה: הוא נשאר לנצח פיטר פן, השוכח מוונדי כעבור זמן מה, ואז חוזר כעבור שנים במחשבה שהכל נשאר כשהיה, ואז מתקדם הלאה, לילדה הבאה, להרפתקה הבאה.

"כשמרגרט תגדל, תהיה לה בת, וגם היא, בתורה תהיה אמו של פיטר. וכך זה ימשיך כל עוד יהיו הילדים עליזים, תמימים וחסרי לב."

מסע אל בטן האדמה הוא ספר מדע בדיוני קלאסי שנכתב לבני נוער לפני כ-160 שנים בצרפתית של אז. אז מה ?

ספר זה ריתק אותי למרות שקראתי אותו לא בשפת המקור אלא בתרגום טוב לעברית של עמנואל פינטו, פעם ראשונה בחיי, בגיל מבוגר (70).

מדוע ספר זה מרתק ?

כל האירועים בספר מפתיעים ביותר וממש לא צפויים - החל מכתב החידה שכתוב באלפבית רוני (יש דבר כזה, קראו בויקיפדיה) באיסלנדית שנמצא במקרה בתוך ספר שחיבר הסופר האיסלנדי סנורי סטורלסון (הדמות אמיתית - קראו בויקיפדיה) ועד היציאה הסופית מהר הגעש סטרומבלי ( יש הר געש כזה). ההפתעות הגדולות ביותר והמרתקות ביותר היו כמובן בבטן האדמה, אחרי הירידה מלועו של הר הגעש סנפלס באיסלנד.

יש בספר הרבה עובדות מדעיות בגיאוגרפיה, מינרלוגיה, בוטניקה, זואולוגיה ופיסיקה שחלקן נכונות וחלקן פרי דמיונו הפורה של הסופר האומן, וחלקן היו לא נכונות לחלוטין כבר בזמנו של הסופר, כגון: הטמפרטורה בבטן האדמה עולה כל הזמן ואינה נעצרת לחלוטין. למי זה מפריע ? הסופר אורג את הכל ביד אומן ומוסיף גם ניתוח פסיכולוגי יפה של שלושת גיבורי הספר: המדען לינדנבורג, אחיינו אקסל והמלווה שלהם הנס ביילגה שבמקצועו הוא צייד אידריות (יש חיות כאלה - קראו בויקיפדיה).

מספר זה ניתן גם ללמוד על התפתחות כדור הארץ ועל בעלי החיים השונים שחיו בו בעבר (לפני עשרות ומאות מיליוני שנים) ונעלמו לחלוטין. (כן, לא רק הדינוזאורים נעלמו).

אם טרם קראת ספר זה - כדאי לקרוא, ולהיעזר בזמן הקריאה בויקיפדיה.

להוצאה. מומלץ להוסיף הרבה הערות מדעיות בספר - זה יסייע, לדעתי, להפצת הספר.

אם הקומדיה האנושית היה ספר שסחט את הלב, זה ספר שהוא אגרוף בבטן התחתונה. תיאור מהלך החיים מנקודת מבט הישרדותית דרוויניסטית, ומולה כוחה של האהבה. לאורך הסיפור תובנות עמוקות של המחבר על הטבע האנושי וטבעו של העולם. אהבתי מאד את התרגום. הספר אמנם נכתב עבור ילדים ונוער, אך בעיני מתאים מגיל 16 ומעלה ובהחלט ספר קריאה למבוגרים.

(אזהרת ספויילרים)

לאחרונה סיימתי לקרוא את הספר לראשונה, בתרגומו של יהלי סובול (איני יודע איך הספר בתרגומים אחרים, אך קראתי ביקורת שטענה שיש תרגומים טובים יותר).

בקצרה, הספר מתאר חיים מפותלים של כלב-זאב, הנולד בערבה ובסוף עובר ביות.
גם ב"כלב היהודי" (אשר קרביץ) יש נסיון לתאר את החיים מנקודת מבטו של הכלב, אבל לעניות דעתי פנג הלבן מוצלח יותר מכמה סיבות; אחת, ב"כלב היהודי" הסיפור מסופר מגוף ראשון (הכלב מספר) וזה יומרני מדי ולא ממש אמין. לונדון עשה בשכל כשהוא נמנע מלדבר בשם הכלב.
שנית, ה"כלב היהודי" כלל לא עוסק בכלב, הוא עוסק בשואה. נקודת מבטו של הכלב שם היא יותר גימיק נחמד, אבל זה לא עיקר ליבו של הסיפור.
ושלישית, ההתעסקות של "פנג הלבן" בחיי כלב-זאב ולא בסתם כלב, מאתגרת את הסופר ומוסיפה עוד רובדים ועומקים לסיפור.

לגופו של עניין, הקצב של הסיפור איטי במקצת. לא מדובר בספר עלילתי רגיל, אבל גם לא בסיפורים מהורהרים מהסוג של הספרים אפלפלד. זה לאו דווקא חיסרון; האריכות אמנם בתחילה הלאתה אותי, אבל עם הזמן דווקא הקצב האיטי הזה אִפשר לי לְהִקשר לפנג הלבן, וְלרצות בטובתו. העלילה והסיפור מתחממים אט-אט וכשפנג נפצע הקורא לא נשאר אדיש לכך (בסוף הסיפור הוא נפצע אנושות מסיבה מסוימת. לא אפרט כיצד הפציעה הסתיימה, אבל רק אומר שזה מאוד נגע לליבי).

לסיכום, ספר מיוחד ומאוד מומלץ, (אם כי אולי צריך להיות מעט סבלן איתו).

ספר משעשע ביותר, שנון וקליל
אולי נחשב כספר נעורים אבל את השנינויות דווקא מבוגרים יבינו יותר
אני לא קראתי אותו ברצף, לקח לי זמן.
אבל זה הרגיש שזה לא גרע מחווית הקריאה כי כל פרק יכול לעמוד גם בפני עצמו ולהצחיק
התאורים של המחבר כתובים בשפה הומוריסטית, בסגנון בריטי.
שווה קריאה.
:-)

לאחר תקופה שבה הייתי עסוקה בלנדוד במדינות הבלקן לכמה חודשים, לחזור ארצה, להתחתן, לעבור למדינה אחרת ולצפות בעונה החדשה של קופה ראשית - אני מוצאת את הספר הזה יושב לו במזוודת חוליו בהבעה תבוסתנית, מחזיר לי מבט ג’ט לגי מבולבל ומנומנם ולא זוכר איפה עצרנו.
אז חזרתי קצת אחורה להזכיר לנו, ולא עצרתי עד שסיימנו.

בן המלך והעני הוא מקרה עתיק של “מיסטייקן איידנטיטי” המתרחש בארמון המפואר של בריטניה בימי הנרי השמיני. טום קנטי, עכברוש רחוב מקבץ נדבות בעל משפחה מכה, נכנס לארמון, מקבל סטירה מצלצלת מהשומר בכניסה ונחלץ על ידי לא אחר מאשר יורש העצר המלכותי בכבודו ובעצמו, הנסיך אדוארד טיודור השמיני. הוא מלווה אותו בחשאי לחדרו, והם משוחחים. הפיל בחדר הוא ששניהם נראים זהים, אותם תווי פנים, אותו מבנה גוף, אבל איש מהם לא מדבר על הפיל, לא שואל האם זהו אחיו התאום האבוד, איך למען השם יש מישהו בגילו שמסתובב באותה העיר ונראה כמוהו, על אחת כמה וכמה אם זה הנסיך. לא לא לא. הם שמים את הפיל בצד החדר כלאחר יד, ומחליטים שזה יהיה רעיון מבריק להשתטות ולהחליף בגדים, רק לרגע. הרי ילד עני יכול רק לחלום ללבוש מחלצות משי ותחרה, ובן מלך יכול רק לחלום ללבוש סמרטוטים מאווררים ונוחים. מה שמוביל לכך שכאשר בן המלך, בחכמתו הנצחית, יצא מחדרו בבגדי הסמרטוטים ונראה בהם מול פמלייתו, נחשב לעני מרוד ונזרק מהארמון, בעוד טום שלנו הופך לנסיך אמיתי. איזה טוויסט, לא ראיתי את זה בא.
כך הופכת ההשתטות הרגעית לשבועות שבהם אפילו המלך קורא לטום "בן" ו"נסיך שלי”, בעוד הנסיך אדוארד סובל מחיי עוני איומים וקודרים ברחובות לונדון.
כבר התחלה מצוינת שיכולה רק להוביל לצרות, והרי איזו תולעת ספרים לא אוהבת צרות של מישהו אחר?

במהלך הרפתקאותיו של הנסיך אדוארד אכול המרורים, תהיתי לא סצנה ולא סצנתיים מדוע טום, בתור נסיכוש, לא הורה לאנשיו ללכת ולחפש את “טום קנטי” על מנת לתקן את המשגה. התברר שלמרות שבהתחלה נבהל מתשומת הלב והנימוסיאדה ורצה הביתה לביבים, לבסוף למד לאהוב את חיי הנסיכות והפינוק, רצה עוד ועוד בגדי מעצבים של רייצ’ל ריילי, לא ידע שובע מהכרכורים סביבו, ואף ניהל את עסקי הארמון לאחר מות המלך בצורה שלא תבייש אף ג’חש כמוהו.
במקביל, הנסיך כעס על תושבי אנגליה הנחותים ממנו על שלא האמינו שהוא המלך הראוי להכתר, חושב מחשבות נקם, מצווה על האדם היחיד שדואג לו ומנסה לעזור לו לחדול משגיונותיו, לא לשבת בזמן שהוא סועד ולשרת אותו. המלך המזויף זוכה לכבוד אמיתי והמלך האמיתי זוכה לכבוד מזויף.

על אף הידיעה שהמלך אדוארד מסתובב לבדו בלונדון האכזרית שאינו מכיר ואולי בכלל מת, טום קאנט, סליחה… קנטי, מתנהג כמו מלך ומתנכר לאמו ואחיותיו. והנסיך טוב הלב? גם לו יש צדדים אפלים. אינו מוכן להבליג על האטיקט גם כשאין כל סיבה ללונדונים לכבדו בגינונים.
בכל פעם שחוסר הצדק הנחית מכה על אדוארד, הוא הבין כמה עוול גזר אביו, המלך הנרי השמיני, על נתיניו החיים בשכונות עוני בלונדון ונאבקים באופן יומיומי על לחמם, ולמד בקרב בני עמו שעליו לתקן את החוקים המגוחכים של אנגליה מיד עם הכתרתו. חוקים כמו גזר דין מוות על גניבת נתח חזיר, או מלקות קשות על דבר שקר.

שוב מעניק לנו טווין סיפור שגם תופס אותך בציפורניים וגם מציג ביקורתית את המציאות כפי שהיתה באותם ימים בלונדון, עם דמויות שמרגישות אמיתיות ועם רוע לא מצונזר שבו אנשים מנסים להרוג אותך רק על היותך “משוגע” בלי המסרים המתנשאים והרוך שתמצא ברוב ספרי הילדים.

זו לא היצירה הטובה ביותר של טווין, אבל אפילו הפחות טובות שלו לא נופלות מארבעה כוכבים נוצצים.