****




תעצרו אותו!!!! טרוריסט!!! פושע!!! לא, לא את המזוקן עם התיק הגדול, את זה שלידו, שבדיוק גומר את המקיאטו הכפול שלו, זה שתירגם את "I Am Pilgrim" לשם התמוה והדוחה "לבד בתיאטרון המוות" ונטע בתודעת הקוראים הפוטנציאליים את ההנחה שמדובר במין מותחן שיגרתי ואיזוטרי על מומחה בזיהוי פלילי שנתקל ברוצח סדרתי שמתנקש בקורבנותיו בתיאטראות ישנים! תעצרו אותו!!!! תשכחו מהוראות הפתיחה באש, בינתיים. אני אב

הייתי יכולה לכתוב שזה אחד מספרי המתח הטובים שקראתי מעודי, אבל זו לא תהיה חוכמה, כי אני לא מרבה לקרוא ספרי מתח (שמישהו יסביר לי מי זה ג'ק ריצ'ר, לכל הרוחות).

הייתי יכולה לכתוב שזה אחד הספרים הטובים שקראתי השנה, אבל זה יעשה לו עוול כי כמעט לא קראתי ספרים השנה.

הייתי יכולה לכתוב שהספר מישיר מבט אל האסלאם הקיצוני והוא עושה זאת באופן ממש לא פוליטיקלי קורקט, אבל לא בא לי להיכנס לפוליטיקה.

הי

אני וספרי מתח לא ממש מסתדרים. את לבד בתיאטרון המוות אהבתי מאוד. אלה החדשות ועכשיו להרחבה.
טרי הייז הוא תסריטאי. תסריטאי נוהגים לכתוב ספרים שימצאו עצמם עד מהרה כסרט, והקופה תצלצל. אני לא אומר שזה לא עבר להייז בראש, אבל הוא ניחן במתנת הכתיבה וזה ניכר בכל עמוד ועמוד.
בניגוד לספרי מתח אחרים, בהם הדמות הראשית סובלת מכיעור/אופי זעפני/אשה כעסנית/טראומה מן העבר ועוד מרעין בישין, הגיבור שלפנינו נאה בעיני

סוכן סי.איי.איי לשעבר, נקרא לשוב לשירות, ויוצא למרדף חובק נופים ועולם בעקבות טרוריסט מוסלמי שמאיים להפיץ נגיף מהונדס של המגפה השחורה.
אקשן באוקטן גבוה, מתחיל קצת איטי אך לאחר שתופס תאוצה, קשה להניח מהיד. ספר מתח במשקל כבד (בכל זאת כמעט 700 עמודים). כתוב קיצבי בסגנון סרטי האקשן של שנות ה90, כשהטובים היו טובים והרעים היו רעים.
עלילה מפותלת ובנויה היטב.

5/5 בסולם מאני. מומלץ!

עוד ספר מצוין שבאורח פלא לא שמעתי עליו דבר מחוץ לסימניה ושגיליתי אותו בזכות האתר. באופן פרדוקסלי משהו אני יכול לכתוב הרבה יותר מה לא אהבתי בספר מאשר מה שאהבתי, ובכל זאת הספר מצוין.

מה אהבתי בספר?

• הוא פשוט מותח. לוקח קצת זמן להיכנס לעניינים, בכל זאת – עב כרס, אבל כשנכנסים – אי אפשר להפסיק לקרוא. את המחצית השנייה של הספר המשכתי לקרוא גם כשהשלפוחית לחצה ובכל מצב אחר הייתי רץ לשירותים...

•

פעם היה ילד שקראו לו סקוט מרדוק. טוב, זה לא היה שמו בלידתו, כי הוא נולד לאיזו מסוממת שנרצחה, בצד הגרוע של העיר, ואומץ על ידי שני מאליאנים בשם מרדוק. הנער הזה, שהיה סוליסט בלתי חברותי וגם כשרוני, נבחר בפינצטה על ידי איזו מגייסת לסוכנות ביטחון עלומה בשם הדיוויזיה. אתם מכירים בוודאי כמה סוכנויות אמריקאיות: השירות החשאי, FBI, CIA, NSA, DIA , NRO, Homeland Security, אבל על הדיוויזיה לא שמעתם. טוב, גם

מה הופך ספר לאמין? זו שאלת מליון הדולר. יכולים לספר לי שני סיפורים – מופרכים פחות או יותר באותה מידה – לאחד אגיד פחחח... ולאחר אאמין. למה? בנוגע הספר הזה, יש כמה סיבות.

1) הייז מלווה את סיפורו בדוגמאות. הוא מדגים עם דברים שאנחנו יודעים, דברים שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים, דברים שהיינו רוצים לדעת – אלה מלווים את הסיפור ועוטים עליו אווירה אמינה.

2) למרות שהוא תסריטאי, ותסריטאים כותבים פעמים ר

מנהל המלון התורכי שמדבר אנגלית מתורכזת היה אומר את זה ככה: נקמה היא צלחת קרה הכי טוב.
באקדמיית גוגל טרנסלייט זה מיתרגם כך: נקמה היא מאכל הטוב ביותר שימש קר.
בעברית נראה לי שהכי פשוט זה: חַכֵּה, חַכֵּה...
והמהדרין מוסיפין: אני עוד אראה לך מה זה.

אבל זה הכי טוב בשפת המקור. גם הזנב הולך.
Revenge is a dish best served cold

אז הנקמה בספר הזה לא הייתה סתם קרה. היא הייתה קפואה. שלג. קרח. קרחו

טרי הייז הוא בראש ובראשונה מספר סיפורים וזה מה שהופך את הספר הזה לכזה טוב.
לבד בתאטרון המוות הוא ספר מתח קצבי שמתחיל בחקירת רצח ומתגלגל לפרשיות ריגול וטרור עולמי. מיו נסבו הוא מתגלגל לרוברט לדלום ומשם לקן פולט ובחזרה. הספר מדלג בקלילות ,והמספר מרגיש בבית , בניו יורק , באפגניסטן , ברוסיה ובסוריה וגם ברצועת עזה. הוא מתפרש לכמה עלילות משנה שהיו יכולים להכיל כמה ספרים שונים ועדיין הוא מהודק מאוד. לע