“אני אוהב אדפטציות מיוחדות לסיפורים קלאסיים, ובמיוחד אם זה נשאר בתחום של הפנטזיה והמד"ב. הספר הזה הוא ראשון בטרילוגיה מד"בית סייברפאנקית שמספרת על העולם שלנו אי שם בעתיד אחרי מלחמת עולם רביעית שבה בגדול נחרבו סדרי עולם והאנושות נדרשה לשינויים דראסטיים כדי לשרוד. בעתיד הזה יש גם אנשים שגרים על הירח כבר שנים רבות ולהם יש כוחות מיוחדים. בעולם הזה יש קיבורגים שהם אנשים שנאלצו להחליף איברים בגופם באיברים מכניים והם נחשבים פחות אנושיים בגלל זה.
סינדר הוא בעצם סיפור סינדרלה עתידני שמספר על נערה קיבורגית שחייה אצל אמא החורגת עם שתי אחיותיה החורגות, והיא עובדת לפרנסת המשפחה במכונאית בשוק, ואין לה חיים אחרים חוץ מזה. לסינדר יש גם סודות אישיים אבל מכיון שהיא לא זוכרת את עברה אין לה יכולת להגיע אל הסודות הנסתרים שלה.
מאייר כותבת נפלא ובתרגומה של יעל אכמון המעולה יש כל כך הרבה דברים יפים, גם אם זה בדרך הסיפורית, בתיאורים, ברגשות של הדמויות, והשילוב של כל הדברים הללו בספר הזה פשוט עובד נהדר. הקריאה קולחת, מרתקת, ומלאת כל טוב, וגם הפן העלילתי בקו של הסיפור של סינדרלה ממש מגניב.
בקיצור מצאתי את עצמי נשאב לתוך הסיפור, וממש להתרגש עם הדמויות. פשוט תענוג.
תהנו....”

“עוד ספר עתיד דיסטופי לארסנל. ומצד שני, אהבתי מאוד את הרעיון. לדעתי הדמות של סינדר כתובה טוב, עם עומק והמון כנות- היא רחוקה מלהיות מושלמת. פיזית, נפשית ורגשית.
מהשם של הספר ומהתקצירון אפשר אולי כבר להבין ולקשר- הספר מבוסס על הסיפור של סינדרלה, והאגדה (עם ציטוטים ממנה) שזורים בספר בצורה מתוקה שמעלה חיוך. ספוילרון שהוא לא ספוילר: גם בספרים הבאים יישזרו אגדות נוספות (קל לנחש משמות חלק מהספרים).

הספר הוא ספר נוער במובן שהוא די תמים- אמנם יש מניעים מאוד אפלים מתחת לפני השטח אבל מערכות היחסים הן יחסית פשוטות, תמימות, רומנטיקה די קיטשית, יחסי כוח (אם חורגת-בת, מלך-נסיך,נסיך-נתינים) שהם די טריוויאליים. זה גם אומר שבאופן כללי כן יש חלוקה יחסית דיכוטומית בין הדמויות- הטובים הם טובים, הרעים הם רעים, מלבד בודדים יוצאי דופן (בספרים הבאים, סקרלט וקרס, יהיו יותר יוצאי דופן). מצד שני, הספר כן מאפשר להזדהות גם עם רגעי המועקה והקושי של הדמויות (ויש לא מעט כאלו. לפעמים כשלא הכל מסתדר זה קצת יותר אמין..) אבל גם עם רגעי השמחה. סינדר היא מי שהיא, לא מנסה להתנצל על מי שהיא.

אהבתי מאוד את בני הלבנה והרעיון שעומד שם. תיאור העתיד בספר גם הוא מגניב מאוד, ותיאור המגיפה- טוב, עם הקורונה לא היה צריך להרחיק לכת בדמיון.

חסרון גדול: הספר הרביעי בסדרה, ווינטר, לא תורגם לעברית (ולדעתי גם אין צפי כזה). בנוסף, יש ספר וסיפורי ביניים שלא הכרחיים אבל גם לא תורגמו.

***
למי הספר מיועד? נוער בוגר לדעתי, ומבוגרים שאוהבים ספרי נוער כמוני :)
***

לסיכום: ספר קיטשי ומתוק, לא מופת ספרותית אבל בהחלט מומלץ לקריאה קלילה. עולם מקורי ומעניין, חשיפה לפוליטיקות מאחורי הקלעים במוסד המלוכה, וללוות את הדמויות ברגעים בהם הכל משתבש. ושוב. ושוב. אבל אנחנו עדיין אוהבים אותם.”

“מתמקם בדיוק במרכז הספקטרום. קריאה מהירה ונעדרת כל טביעה רגשית, צפוי ובכל זאת נחמד ומקורי. מומלץ לחובבי האגדות (כמוני). לא הייתי ממליצה לאנשים אחרים. לא כי זה גרוע, פשוט כי זה הדבר הכי טוב שאני מסוגלת להגיד על הספר הזה.”

“מה יש בו, בסיפור סינדרלה, שכל כך מושך את לבנו?
הרעיון של יתומ/ה, שסובל/ת ממשפחה חורגת מרושעת אבל בסוף חוגג/ת את נצחונה בהפיכה לאחד/האחת/נסיכה/נבחר/משהו-חשוב אחר מקסים אותנו עד בלי די. עובדה: הוא זכה לכל כך הרבה עיבודים כתובים ומומחזים. וכל כך הרבה ספרים מתבססים על הנוסחה המרכזית שלו, גם אם לא מזכירים אותו בכלל בפרטים.

לכאורה, סינדר הוא עוד עיבוד: נערה יפה, אם ואחיות חורגות, נסיך יפה תואר ונשף.

סופרת חסרת השראה ודמיון, כך הנחתי, לקחה את סיפור סינדרלה, דחפה פנימה כמה אלמנטים מודרניים או מד"ביים והרי לנו ספר לנוער.
בשנים האחרונות, הוליווד פיתחה את הנוסחה של עיבודים "בוגרים ואפלים" לאגדות עם בהצלחה לא קטנה, אם לשפוט לפי כמות הסרטים מהז'אנר.
נוסחת סינדרלה היא נוסחה מוכרת ואהובה - כך שההצלחה מובטחת, כמה פשוט.

אבל אחרי שעטיפת הספר הסתכלה עלי מהדף הראשי של אתר סימניה שוב ושוב ושוב, ואחר כך הסתכלה עלי ממדף הספרים החדשים בספריה, הסתקרנתי בכל זאת - ולקחתי את הספר.

נקודה ראשונה לזכותה של סינדר: היא אמנם בת חורגת, מנוצלת על ידי אמה ואחותה המרושעת, אבל היא לא מנקה את הבית ומבשלת. הו, לא. היא מכונאית מחוננת. נחמד.
הלאה.
אפשר להאשים את מאייר, הסופרת בכל מיני האשמות, אבל חסרת השראה היא לא.
הרעיונות זורמים ממנה. דמיוניים, פנטסטיים, מצחיקים, מגוחכים, קאמפיים, מה לא.
הסיפור מתרחש בבייג'ין עתידית כלשהי, יש לנו כאן רובוטים וקיבורגים, בני אדם שהתיישבו על הירח, התנתקו מכור מחצבתם ופתחו יכולות משוכללות יותר מבני הארץ (רעיון שמזכיר מעט את טרילוגיית אלייג'ה ביילי של אסימוב), מגפה מסתורית, תככים פוליטיים, יכולות על טבעיות של השפעה רגשית ושטיפת מוח.
בקיצור, יש כאן הרבה רעיונות שיכלו בכיף לפרנס ספר שלא מנסה להיות גירסה מודרנית של סינדרלה.
ואיך הסיפור?
סביר. סיפור לנוער, קצת הומור, לא מעט רומנטיקה, טוויסטים, תעלומות וחידות עם פתרונות צפויים למדי.

אבל למה, בעצם, להתבסס על סינדרלה?
האם מאייר ניסתה להעביר איזה מסר מעמיק על האנושות?
אולי, שככל שהאנושות תתפתח ותשתנה, גם אם החיבור בין האדם והמכונה יתהדק, אם רעיון הקיבורג יקרום עור, גידים וביטים, עדיין בני אדם ישארו בני אדם ותת המודע האנושי הקולקטיבי שלנו ימשיך להכיל את אותם ארכיטיפים ההופכים אותנו למי שאנחנו?
או שאולי מאייר פשוט מאותתת לנו מאחורי גבו של הסיפור - היי, אל תקחו אותי יותר מדי ברצינות. זו בסך הכל אגדה. מה שמתחבר אל האווירה הקלילה נטולת הפאתוס של הספר, שהיא בהחלט לזכותו.

נקודות לזכות הספר:
רעיונות מקוריים (טוב, נו. יחסית) ומצחיקים שבהחלט משדרגים את סיפור סינדרלה ובראשם העובדה שסינדרלה היא: א. קיבורג ב. מכונאית מחוננת.

נקודות לרעת הספר:
א. ההתאהבות הנואשת של סינדר בנסיך החתיך, לא מסתדרת כלל עם הסלידה שלה מהחוקים המפלים את הקיבורגים. עם המזג המרדני שלה, הייתי מצפה מנה להטיח בו נעל זכוכית או שתיים ולדרוש את זכויותיה.אחרי הכל, הוא הנסיך - הוא האחראי למצב, לא?
במקום זה היא נמסה לשלולית נטולת אופי ומנסה להסתיר את טבעה האמיתי כדי לקושש כמה פירורי חיבה מצדו. פתטי.

ב. רק בסוף הספר גיליתי שהוא בעצם חלק ראשון. לא בדקתי את העניין, אבל אני מנחשת שמדובר בטרילוגיה. שכן כידוע, (וכאן אני מצטטת את עצמי, אבל היי, כותבי טרילוגיות לנוער מצטטים באופן קבוע את הקודמים להם!): על שלושה ספרים ספרות הדיסוטופיה לנוער עומדת.
חבל. מספר נוער קליל וחביב שלא לוקח את עצמו מדי ברצינות הייתי מצפה ליותר. כלומר לפחות. ספר אחד היה מספיק.”