#
נערה בת 20 מגיעה מעיירה בדרום צרפת לפאריס עם שני אחיה הצעירים, נער כבן 16 וילד בן 5. ההורים מתו בזו אחר זה, היא זקוקה לעבודה כדי לפרנס את עצמה ואת אחֵיה הצעירים. הדוד שלה, בעל חנות בדים בפאריס, הציע לה פעם שתגיע אליו אם תזדקק. הצעתו מתקבלת, להוותו. ובכן היא מגיעה לפאריס, והופכת גיבורת הסיפור של זולא. באמצעותה הוא מציג את הערכים, המנטליות ואת התפתחות המסחר מקמעונאות קטנה לבתי כלבו ענקים הצדים את לקוחותיהם ברעש וצלצולים, משלבים הבנה שיווקית מודרנית של צפיפות יזומה, פיתוח מלכודות קטנות לקונות, סידור הסחורה בדרך לא הגיונית, שמחייבת טעייה וראיית כל הסחורה.
דניז מתפתחת תוך שהותה בפאריס מילדה בורה ולא מפותחת, לאישה נבונה, שלמרות התפתחותה לא איבדה את ערכיה היפים. ההתפתחות שלה מוצגת במקביל להתפתחות פאריס, שעברה בתקופת הסיפור (1860 – 1880 בערך) מעיר די פרימיטיבית מבחינת מגורים, תנועה ומסחר, לעיר מודרנית עם שדרות רחבות, רחובות שמותאמים לתנועה מודרנית יותר מכרכרות וסוסים, בניינים יפים, בקיצור – עיר אורות ראוייה לשמה.

תוך הקריאה ברומן המרתק הזה, התברר לי שמעולם לא ידעתי איך קנו אנשים את המצרכים שהיו צריכים במאה ה-19 ובמאות שקדמו לה, כמו שאני לא ממש יודעת על חיי היומיום שלהם. קניות הן חלק מחיינו היום, לעתים חלק מהבילוי שלנו. אנחנו קונים כל הזמן. נראה שהיום בתי כלבו ענקיים מוארים, המתקיפים את כל החושים בשלל צבעים וצורות ומפתים אותנו לקנות עוד ועוד הם דינוזאורים, שקרוב יומם. אנחנו יושבים לנו בכורסא, מדפדפים במחשב או בטלפון בשלל סחורות, לוחצים על המוצר שנראה לנו, לוחצים על תשלום ו...הופ – התעשרנו בעוד פריט מיותר.

זולא הוא סופר מודרני, למרות שחי וכתב במאה ה-19. הוא אינו זונח את הסיפור העיקרי שלו, כמו מרבית הכותבים בתקופתו. התיאורים והדיאלוגים הרבים שהוא שותל בסיפור מצליחים לאפיין היטב את החברה עליה הוא כותב. נערות ממעמד נמוך (או אצולה שירדה מנכסיה) הנאלצות לעבוד עבודה מפרכת כזבניות: 13 שעות עבודה בהן אסור לזבנית לשבת, לאכול, או ללכת לשירותים. הורדת גלילי בד ענקיים וכבדים והחזרתם למקום. ליווי הקונות ממקום למקום עם קניותיהן הכבדות. קבלת יחס מתעמר ומשפיל בלי להתקומם. בורגנות עם ממון, מתעשרים חדשים הנותנים את הטון (בצרפת המוביליות החברתית היתה קלה בהרבה מאשר באנגליה). יחד עם מקום מגורים ומזון לעובדיהם. זבנית בהריון פוטרה ברגע שההריון נראה (היא קלקלה את האסתטיקה של המקום...) ובעיתות שפל במכירות פוטר חלק גדול מכוח האדם, כדי לצמצם עלויות.
זולא לא אהב נשים, לפי הסיפור הזה. נשים מוצגות בסיפור כעדת תרנגולות מקרקרות, טפשות ונטולות מודעות עצמית, טרף לתשוקתן לקניות מיותרות ולהתעמרות ושררה על חלשים מהן. גם עשירות אינן נמנעות מגניבת סחורה בחנות. נערות הנאלצות לעבוד כזבניות, "משלימות הכנסה" בעזרת "פטרון" בעלות ערכים גמישים ונכונות לסחור ביופיין הצעיר תמורת מתנות של מה בכך.
הגיבורה היא היחידה שתכונותיה התרומיות וערכיה הנעלים זורחים בסיפור. הסופר מציג באמצעות דניז את דעותיו על איפוק, שמירה על הכבוד, חמלה לחלשים, ובוז לעשירים ולחזקים, שאינם רואים את החלשים כבני אנוש שזכותם להתקיים בכבוד.

הערכתי את גישתו הסוציאליסטית של הסופר, כמו גם את הקפדתו לבנות את סיפורו על תחקיר מדוייק הכולל תיאורים נכונים ומציאותיים של החיים. הוא מצליח להקים לחיים חלקים נכבדים של המציאות באותה תקופה של החלקים העמלים של העולם. התרגום מצרפתית של עדה פלור עושה חסד לסיפור בשפה עכשווית. השם שנבחר נראה לי פחות. שמו המקורי “Au Bonheur des dames” עדיף שהיה מתורגם ל"משמח לב נשים". אבל אלה הן זוטות. הספר מעניין ולא אנכרוניסטי, למרות שנכתב לפני 143 שנים, טבין ותקילין.


הערה לא קשורה: הספר יצא לאחרונה עם כריכה חדשה המתאימה לו יותר מהתמונה שאתם רואים

צוויג הוא סופר בעל חוש קצב מדהים. זה לא חדש, אבל הפעם בביוגרפיה על מגלן הוא ממש הלך על כל הקופה עם כל המוזיקה הנכונה ברקע, הקריין הדרמטי, הטה-דם והפם פם פם. לרגע צוויג לא השחית את זמננו והציג לפנינו את אחד הזמנים הגדולים בהיסטוריה של הגילויים, דרך אחד מגדולי המגלים ויורדי הים – מגלן.

הייחוד של מגלן היה בתגלית – החיבור בין האוקיינוס האטלנטי לשקט. אני שומע מכם רגע של שקט, אבל התגלית אינה דבר של מה בכך. במילים אחרות, מדובר בלא פחות מאשר יציאה כנגד הכנסייה, פם פם פם. יציאה? כן. הוכחה חד משמעית שכדור הארץ עגול ומכאן שיש יותר מדרך אחת להגיע לכל מיני מקומות נחשקים. כאן מציג לפנינו, כנאמר, צוויג סיפור מפולפל: כיצד להשיג את הפלפל הנחשק בצורה המהירה ביותר, במחיר הנמוך ביותר, להפיץ את הנצרות וכמובן, כבר אז, להכות את האסלאם שוק על ירך. טה-דם!

מגלן לא היה תכול עיניים, זהוב תלתלים, תמיר קומה ונשקן ידי עלמות. הוא היה נמוך, כהה, חסכן מילים, נטול טאקט, נטול חלומות והוגן. לכן גם לא קראו לו יוסף.

בגיל 35 הוא כבר ראה עולם, תרתי משמע, ומובטל. רק בגלל שהיה קצין צי, יכול היה לגשת אל הספריות הסגורות בפני העם ולראות דברים שאחרים לא רואים. המפות והיומנים אותם קרא שכנעו אותו לצאת למסע. המלך הפורטוגלי העשיר פיהק ושלח אותו לדרכו. כן, אותה פורטוגל שתוך כמה עשורים הפכה מהמדינה הכי מערבית ביקום, היקום הידוע, הפכה בצו אפיפיורי למדינה עשירה להפליא והמוכסת של העולם המוכר והידוע באותה עת. כשמגלן שב הביתה ורצה לצאת למסע נוסף, המלך השבע לא התרשם. מה הציע מגלן? את אם כל התגליות – מעבר מהמערב למזרח ולאיי התבלינים הנודעים. המלך פיהק. חולמי חלומות הוא רואה בשפע כל יום. כאן צוויג דווקא ליהטט במילים הופך את מגלן מבוגד לגיבור: יורד הים המוכשר לקח סודות מהגנזך הפורטוגלי ומסר אותם לידידה הספרדית בתמורה לארגון מסע לטובת האנושות. מבגידה לגבורה. נו.

אך אומברטו, אומברטו.
אין ספק שמדובר בגאון, איש אשכולות, סופר, היסטוריון, בלשן ועוד.
מלא רעיונות מבריקים, שגורמים לחשוב, אבל הטרחנות... עודף המידע במוחו... נשפך עליך ומטביע אותך עד שאתה לא יכול יותר.

ספר אחד שלו אהבתי נורא, וקראתי בו כל מילה למרות המאמץ: "שם הוורד" המצוין. אולם בשניים נוספים שרציתי לקרוא בעקבותיו "המטוטלת של פוקו" ו"באודולינו" (שאת שניהם ניסיתי פעמיים) פשוט לא יכולתי להמשיך. הוא ניצח אותי, הרגשתי באמצע הספר שאני בדקה האחרונה בבדיקת מאמץ בריצה, שפוך לגמרי מעודף מילים, עובדות ורעיונות – הפסקתי באמצע.

למרות שלא צלחתי את הספר, אי אפשר שלא לחשוב עליו אחרי הקריאה.
הרעיון מבריק – "האם מוצאם של דברים במעשה תרמית שולל את השפעתם ואת משמעותם ההיסטורית?".
בהומור, ציניות וסרקאזם, באודולינו, גיבור הספר, כמו הברון מינכאוזן ממציא כזבים, אולם כאלה שהופכים להיסטוריה ו"אמת" (כמו שפורסט גאמפ המציא את הסמיילי, ופוצץ את פרשת ווטרגייט).
נחמד לדמיין ולהפליג במחשבות, על כל הדברים שאנחנו מחשיבים היום כהיסטוריה, דת או אמונה יוקדת שהתחלתם במעשה תרמית.

דמיינו את הראשונים שהמציאו את חוקי ומנהגי הדתות, את אלה שלוקחים אירועים שקרו או לא ומשתמשים בהם כמיתוסים, ואת ה"ההיסטוריה" של המנצחים.
כמו במניפולציות של פרסומות, מה שאנחנו מאמינים בו, ומה שאנחנו חושבים שקרה, בעצם הומצא, סופר, שונה, והותאם על-ידי אנשים בעלי אינטרס או מחשבה כלשהיא והנה אנחנו שנים אחר כך חיים את הסיפורים הללו שמעצבים את אמונותינו ומחשבותינו... (לא אשים פה דוגמאות כדי לא להרגיז... כי זה מעצבן לחשוב על זה).