ביולוגיה אבולוציונית הוא תחום מחקר מורכב ורגיש כיוון שהוא נוגע באמונות הבסיסיות של האדם - הוא נוגע במקורנו ("בריאתנו", אם תרצו), בשאלות של מוסר (עליונותנו המוסרית, כביכול) והתפתחות – אבולוציה (דרכנו לאן?) וכל זאת מתוך עיסוק בבעלי החיים בלבד (לכאורה). לא בכדי תחום זה התכתב לא פעם עם תפיסות סוציולוגיות, אולי המפורסמת ביותר במקומותינו היא הדרוויניזם החברתי שהובילה לתורת הגזע.
החיבור של אורן הרמן אינו ספר מדע פופלרי – תמצאו בו מעט מידע על המדע עצמו - הוא שייך לעולם ההיסטוריה של המדע וככזה הוא עוסק בעיקר בחוקרים עצמם ובסביבת העבודה האישית-פוליטית-חברתית שלהם וכיצד זו השפיעה על הרעיונות שפיתחו וזנחו.
האלטרואיזם (זוּלָתָנוּת) בטבע היווה חידה גדולה לעולם המדעי והחברתי: העובדה שבעלי חיים משתפים פעולה אחד עם השני, חיים בקבוצות ופעמים רבות מקריבים עצמם אחד למען האחר/ים התנגשה בתפיסה של הברירה הטבעית ("survival of the fittest") והרעיון שלבע"ח יש "מוסר" או לחילופין שה"מוסר" של בני האדם הוא תוצאה של אבולוציה אקראית גרידא (ברירה טבעית) טלטל את המחשבה הפילוסופית והדתית ("מותר האדם מן הבהמה", נזר הבריאה וכו').
הרמן, כאמור, מספר את סיפורם של המדענים בתחום: ההשפעה ההדדית בין תפיסת העולם של אחד מגדולי האנרכיסטים (קרופוטקין) ומחקרו אודות בעלי החיים בערבות סיביר, הרעיונות על התפתחות המוסר אצל בעה"ח כחלק מההתקדמות הנוצרית לקראת הגאולה – אצל המדען האדוק, רעיון הקירבה המשפחתית (גנטית) אצל המדען שלא הצליח לשמור על משפחתו, תפיסות שנדדו מעולם פרויקט מנהטן והמלחמה הקרה לעולם הטבע ובחזרה וכיצד כל אדם/מדען מתמודד אחרת עם ההתאמה או אי-ההתאמה בין תפיסתו החברתית ומסקנותיו מהתצפיות בטבע.
חלקו השני של הספר עוסק לעומק בדמות שנתנה לספר את שמו – ג'ורג' פרייס, מדען חידתי, סוג של פורסט גאמפ שצץ בכל מיני נקודות מפתח בהיסטוריה ואז שב ונעלם ונשכח מהזיכרון. כימאי שהחל את דרכו בניתוח בדיקות שתן לגילוי סימני קרינה ובדרך-לא-דרך התגלגל לתחום אבולוציה גנטית והעניק לו כמה מהרעיונות המקוריים ביותר – כמו המשוואה המתמטית שמחשבת באילו תנאים כדאי להיות מוסרי (אלטרואיסט) ובאילו אגואיסט או הוכחה המבוססת על קרני האיילים שלא בהכרח כדאי להיות החזק או התוקפן. לצד אלה חי פרייס חיים אניגמטיים שסופם עגום.
שמו המקורי של הספר "the price of altruism" מתכתב יפה עם הרעיונות המועלים בו: מחיר האלטרואיזם – אותה משוואה המחשבת מתי האלטרואיזם כדאי, המחיר של להיות (אדם) אלטרואיסט – האופן בו ג'ורג' חי ומסיים את חייו, וגם ה"פרייס" של האלטרואיזם – הלוא הוא ג'ורג' פרייס.
מעניין ומעורר מחשבה.

* נקרא בשפת המקור

ג'ארד דיאמונד נודע כמחברו של הספר "רובים חיידקים ופלדה" (זוכה פרס פוליצר) העוסק בשאלה מדוע הציביליזציה האירופאית (או אירואסיאתית) השיגה את אלו באפריקה ובאמריקה (ספר מומלץ ביותר!). את התמוטטות קראתי בשפת המקור (Collapse). לא אכביר בביוגרפיה של המחבר אשר ניתן למצוא באינטרנט, רק אומר שהוא אמריקאי (לוס-אנג'לס), בהכשרתו ביולוג ועסק במשך שנים רבות במחקר במקומות שונים בעולם (בעיקר בניו-גינאה ואינדונזיה).

בספר זה שואל דיאמונד מדוע ציבילזציות נופלות, דועכות, מתרסקות, נעלמות, הופכות לאבק, מתפוגגות ומדוע אחרות לא. ובעצם הוא מכוון לשאלה אחרת – מה עלינו לעשות היום, כלקח מהעבר, על מנת שהעולם שלנו לא יתמוטט. במחקרו הוא דן בעיקר בגורמים אקולוגיים וסוציולוגיים.

הספר מתחלק בגדול ל-3 חלקים. החלק הראשון עוסק בסיפורן של ציביליזציות קדומות שנעלמו או נחלשו מאד: איי הפסחא, אימפרית המאיה, מושבות הויקינגים ברחבי העולם ועוד. זה ללא ספק החלק המרתק בספר (ומן הסתם הסיבה שבכלל קראתי אותו). לא אלאה אתכם בדוגמאות – דיאמונד מתאר באופן ציורי כיצד קמו הציביליזציות, כיצד הגיעו לשיא, ואז, לרוב כשהאוכלוסיה ורמת החיים בשיאה, התרסקו מפאת ניצול יתר של משאבי הטבע וקבלת החלטות שגויה (בדיעבד). דיאמונד מעלה כמה שאלות מרתקות, למשל: מה חשב לעצמו האדם שכרת את העץ האחרון באיי הפסחא? (באי, שהיה מיוער רובו בעבר, לא צומח היום אפילו עץ בודד) או מדוע הויקינגים שגרו בגרינלנד וגוועו ברעב, לא השכילו ללמוד מהאסקימואים (שחיים שם ברצף עד היום) כיצד לחיות בתנאים הקשים? (התשובה מן הסתם טמונה בכך שהם, הנוצרים, לא יאמצו לעולם את דרכיהם של פאגאנים פרימטיביים)

החלק השני, הפחות טוב לטעמי, עוסק במדינות שונות בהווה וסוקר בעיות סביבתיות שמתפתחות בהם (זיהום אוויר, כריתת יערות וכו') ודרכי התייחסות שונות לסביבה שאימצה כל מדינה. הוא עוסק בין השאר בסין, אוסטרליה ומונטנה. לא אהבתי אולי כי אני מכיר (מהחדשות), אולי כי אין פה רומנטיקה, או אולי כי דיאמונד התחיל להישמע טרחני.

החלק השלישי והמסכם עוסק בשאלות סוציולוגיות מעניינות (חלקן) שעלו בשני החלקים הקודמים בזיקה להווה, למשל: מדוע יש חברות נפט שבוחרות להשקיע משאבים רבים שמירה על הסביבה, ואילו חברות כרייה לא עושות זאת? כיצד ניתן לפתור את מה שהוא קורא לו "הטרגדיה של ההמונים" (תחרות בין מספר גורמים על משאב מסוים גורמת להיכחדות המשאב כך שכולם מפסידים... דילמת האסיר אם תרצו), ועוד.

השורה התחתונה של דיאמונד – אנחנו, הצרכנים צריכים להפעיל לחץ על הממשלות ועל התעשיות הגדולות לטפל בבעיות הסביבתיות ולהתייחס להידלדלות המשאבים בעולם. אחרת – ניכחד. כי העולם לא מסוגל לתמוך באוכלוסיית העולם ברמת החיים הנוכחית.

השורה התחתונה שלי – ספר מעניין ובעיקר חלקו הראשון. אם יש לכם גישה והנושא ההיסטורי מעניין אתכם – מומלץ. מי שמתעניין בנבואות שחורות אקולוגיות – זה לא הספר בשבילו.

שגעון האהבה.
בספר זה ממשיך גיתה במידה מסוימת את הקו של יסורי ורתר ועוסק באהבה שלא יכולה להתגשם. לאהבה מפריעים גורמים רבים – כללי ההתנהגות המקובלים, מוסר, נישואים, אמונות טפלות, נדרים שמשיתים על עצמם האוהבים ואפילו סתם אירועים של יום יום.
בסיפור שלפנינו אדוארד ושרלוטה הם זוג אצילים, אהובי נעורים שהצליחו לממש את אהבתם בנישואים בגיל מאוחר – אלה נישואים שניים לשניהם. הם מכניסים לעולם שני ידידם הזקוקים לעזרה – ה"סרן" ידידו של אדוארד אשר מתקשה למצוא עבודה ואויטילה, בת חסותה של שרלוטה, אשר לא מתאקלמת בפנימיה אליה נשלחה. הצירוף של שני האורחים מכניס רוח חדשה לטירה של בני הזוג – שיפוצים, אירועים, נגינה ושיחה בחברותא אך גם משבש לחלוטין את עולמם הרגשי. התאהבות הופכת לשיגעון ושורה של אירועים טרגיים רודפת את הגיבורים.
השפה של גיתה, בתרגומו הנושן של אבי שאול, יפה, קלאסית, ואני חושב שהתרגום עושה עימה חסד כראוי. הכתיבה משלבת באופן נבון קטעי יומן ומכתבים הפותחים מבט נוסף, אחר על הדמויות המעורבות.

"כמה קשה לאדם, שישקול בדעתו כהלכה, מה עליו להקריב בעד היתרון העתיד ליפול בחלקו! כמה קשה לרצות במטרה ולא לזלזל באמצעים! רבים אף מחליפים זה בזה את האמצעי ואת המטרה, יעלוץ לבם על זה, מבלי שתהיה זו לנגד עיניהם. מבקשים שיירפא כל נגע במקומו, במקום אשר ייראה לעיניים, ואין נותנים את הדעת על הנקודה, שבה יימצא למעשה מקורו, שממנו פעולתו."

אני שייך לאלה המחפשים סיפור קטן, אפיזודה יומיומית על אנשים רגילים הכתובה בצורה מרתקת, החושפת את הפנים של הנפש, היוצרת אווירה מיוחדת.
אצל אירווינג כמו אצל אירווינג הכל בגדול. תקנות בית השכר הוא סאגה רבת שנים על דמויות הקשורות בבית יתומים נידח אי שם במיין בצפון ארה"ב. בית היתומים הוא גם בית חולים העוסק ב"מלאכת האל" ו"מלאכת השטן" – הלו הן הלידה וההפלה (הלא חוקית באותם הימים).
כל הדמויות בספר הן נכות נפשית – בין אם מדובר בד"ר לארץ המנהל את המקום, שהחליט לנטוש את העולם כדי לטפל בילדים ובעוברים הנדחים, בין אם מדובר בילדים היתומים אשר מחפשים להם בית או בנשים המגיעות לבדן כדי להיפטר מהעובר – בנטישה או בהפלה.
הסיפור מתמקד, מלבד בית היתומים, בשני יתומים בוגרים שלא מצאו משפחה מאמצת המנסים את מזלם בעולם הגדול ומגלים את הרוע והסבל הקיימים בו, לצד מעט רגעים של חמלה וגילוי. אצל אירווינג אירוע רודף אירוע ותמיד יש הפתעה מעבר לדף. וזה לעיתים מוגזם.
למרות הכל אני נהנה גם מכאלה מפעם לפעם, כל עוד הכתיבה משובחת :)

ביוגרפיה מרתקת הכתובה כסיפור מתח. איילון מצליח ליצור תיאור מרתק של חייו ודמותו של הרצל תוך פתיחת מבט אל נפשו מתוך כתביו האישיים.
סיפורו של הרצל לא הטריד את מנוחתי, ניגשתי לספר בעקבות המלצות על יכולותיו של איילון. ואכן שוב שוב מסתבר כי כתיבה משובחת יכולה להפיח חיים בכל סיפור.
הרצל מתגלה כשחקן תיאטרון במחזה שהוא מתעקש לכתוב ולערוך. הוא מתיימר לייצג כוח כלכלי יהודי במימדים 'אגדתיים' – בדיוק אותם האנשים שלא מוכנים לשמוע עליו או לפגוש בו. אבל האגדה מאפשרת לו לפגוש ולדון עם גדולי העולם – מנהיגי גרמניה והאימפריה העותמנית, ראשי ממשלה באירופה ושרים באנגליה – מה שרק מזין עוד יותר את האגדה של "מלך היהודים". בפועל, לעומת זאת, ההישגים קטנים מאד.
לצד המהלכים בשדה הפוליטי, הוא נאלץ להתמודד עם הניגד הקיצוני הטמון במפגש עם עולמו האישי – התא המשפחתי הלא מתפקד, מחלת לב, בעיות כלכליות, המשך העבודה כעיתונאי וכו'. אין ספק, רק אדם לא נורמלי יבחר לחיות כך. וצריך להיות כזה בשביל להיכלל ברשימה של הגדולים.
כדאי, ולא רק לחובבי היסטוריה.

סיפורה האוטוביוגרפי של אווה, אשר נולדה בקרקוב מיד בתום מלה"ע השניה להורים יהודים שהצליחו להינצל. בגיל 13 אווה ומשפחתה מהגרים לוונקובר, קנדה. הספר מתאר בגוף ראשון את הקשיים שהיא חווה במעבר התרבותי מהעולם האחד לאחר, כאשר הדגש מושם על הפער באופן הביטוי המילולי, הפגת הרגשות, הפערים הנפשיים המוחצנים והמודחקים בכל אחת מהחברות. עם תחילת הלימודים במכללה אווה עוברת לארה"ב ולמעשה נשארת שם עד היום. הסיפור הופך מהר מאד לסוג של מניפסט נגד התרבות האמריקאית (מדחיקה רגשות, טראומת יחסי אם-ילדים וכו') עד שברגע אחד אווה הבוגרת מבינה שהיא בעצם בעצמה אמריקאית, אם לא כולה אז לפחות בחציה.
הרגשתי שחלק מהתיאורים לא אמינים – בייחוד הניתוחים שמוצגים ע"י הנערה המהגרת בת ה-13 מתאימים יותר לבוגרת תואר גבוה באוניברסיטת בת 30. הקפיצות בתפיסה – מסגידה ל"פולניות" וזלזול ב"אמריקאיות", להבנת התרבות האמריקאית ועד להפנמת היותה אמריקאית היו קיצוניות לטעמי. אני חושב גם שהנושא שהיא התיימרה לעסוק בו, לפחות עפ"י כותרת הספר – פערי השפה ומשמעותם למהגר ולתרבות, נידון די בשטחיות.
אפשר לוותר.

קשה לתאר את הספר הזה. מצאתי אותו קשה, כי הוא הציב פני מעין מראה. מצאתי את עצמי מנסה להתחמק מהדברים, כאילו איני מוצא באמת את עצמי שם, בין התיאורים.
ז'ורז' פרק מנתח את החיים של קלוד וסילבי, זוג צעיר בצרפת של שנות ה-60, כאילו מדובר בתוצר של העבודה שלהם עצמם – ניתוח של מאפייני הציבור מתוך סקרי דעת קהל. הם רוצים הכל, בעיקר "דברים" – דירה, ריהוט, חופשה, ברור להם שהכל מגיע להם – שאם הם רק יעבדו מספיק שנים הם יזכו לזה, אבל אם כך לא שזה לא יהיה שלהם כבר היום? בין השיטוט בחנויות רהיטים הם יוצאים נגד המלחמה באלג'יריה, לא כי זה באמת חשוב להם – הם היו מעדיפים להפגין למען ספה – אלא כי זה מה שמצופה מהם.
קצר אך משנה תפיסה.

באיטליה של מוסולוני לפני מלה"ע השנייה נמצא קרלו לוי אשם בפעילות פוליטית. עונשו – גלות בדרום איטליה באחד הכפרים הנידחים במיקום המגרד את הסוליה של המגף. בדין וחשבון על גלותו מתאר לוי את "עם הדרום" – איכרים עלובים שפיתחו אורך חיים של אדישות, אנשים לכודים ששאיפתם היחידה להגר לאמריקה, שמסווגים את ממשלות רומא כ"עוד אסון טבע שצריך לשרוד אותו" בדומה לשנת בצורת, שמבחינתם איטליה היא רק פסיק בהיסטוריה של המקום, ההיסטוריה שלהם.
פוטנציאל לספר מוצלח שנכשל עקב התרגום התנ"כי משהו: "אוהבינה", "וארד", "ויבקשני לגשת", "נסתעף הימן", "קום תקומי מעל משכבך ללא תומך; ובעוד חודש בריאה תהיי", "לעת הזאת" וכו'.
תורגם בידי שו"ר

שלושה סופרים הממציאים חיים לזוג שפגשו בבר, רמטכ"ל המוכיח בדוגמא אישית שעינויים נסבלים, מפגש בין אח ואחות אחרי שנים של הפרדה בין הגרמניות, מה קורה בכפר של עיוורים כשאחד התושבים מתחיל לראות?
אלה הן רק חלק מעלילות הסיפורים הקצרים המתפרסמים בקובץ זה. הסיפורים כתובים בסגנונות משתנים – ראשומון, דו שיח, מספרי סיפורים, גוף ראשון ושלישי. בכולם ללא יוצא מן הכלל מבעבע משהו מתחת לפני השטח – סוד, עבר אפל, מרירות של החיים, בגידה – לא תמיד העניין מתברר בסיום הסיפור והקורא נשאר להמציא לעצמו את ההמשך שלו, בדיוק כמו אותם סופרים בסיפור האחרון. והרי זה כל היופי בסיפורים קצרים – כשהם מקבלים חיים משל עצמם.
עדיין לא הצלחתי ליפול עם לנץ.