קוראים ממרכז

לספר הזה יש דירוג גבוה באתר עברית, אז כנראה שהדעה שלי עליו לא פופולרית.
לדעתי, אין בספר הזה שום דבר מיוחד, הוא מאוד דל, לא מתעמק בדברים, וזה הופך אותו גם ללא הכי משכנע.

הסיפור עוקב אחרי אישה צעירה בשם שיינה, שגדלה במאה שערים, שהופכת להיות אומנת לילדה בת 4, והאבא של הילדה הוא בעצם ראש המאפיה היהודית בטקסס.
מעבר לכך שהסיפור הזה באמת לא כל כך שונה מהספר הקודם שקראתי, ולכן אולי אני קצת מזלזלת בו כי אין בו שום דבר מבחינתי שלא קראתי בעבר, הוא גם מאוד קיטשי בעיניי.
הדיבור בזמן הסמאט, החוסר בגרות של הדמות הראשית, זה שמייקל כאילו אומר ששיינה מדהימה עם הבת שלו, על איזה משהו קטן כמו לנקות את הידיים שלה עם מגבון - היו כל כך הרבה דברים מטופשים בעיניי.
שכאילו לא מסתדרים לי בשכל.
גם יש איזה קטע ששיינה באה מאיזושהי כת, ובאמת שמעבר לפלאשבקים שבהם רואים איך אבא שלה מתייחס אליה ומה הוא עושה לה - אין שום תוכן נוסף על הכת הזאת, או על החיים של שיינה מעבר לזה.

זה פשוט דל, זה שאביה מכנה אותה "שקיעה", כי היא מביאה רק חושך אחריה, וזה שמייקל מראה לה ששקיעה וזריחה נראות בדיוק אותו דבר - זה פשוט קיטשי ומטופש בעיניי.
לא ברמה שמעוררת סלידה אצלי באופן אישי, אבל כן, גורמת לי לחשוב פעמיים אם הסופרת הזאת בשבילי.
המשפט ממש נמצא על הכריכה: "הדבר היחיד ששונה בין זריחה לשקיעה זה המיקום. כל זריחה כאן זו שקיעה אצל מישהו אחר בעולם."
אני מצטערת אם זה נשמע למישהו עמוק ואני אולי קצת מעליבה עכשיו כשאני מזלזלת, אבל גם הביצוע והשילוב של המסר הזה בסיפור, היה לא משכנע עבורי.

זה הספר הראשון שאני קוראת של דיאן אל, ואני לא ממליצה עליו לקוראים כמוני שמקבלים קרינג' בקלות.
הוא הרגיש לי דל, לא מספק, וגם היו המון רגעים שהרגשתי עיוורת, כאילו לא מתארים לי מספיק טוב את הסצנות או את הדמויות סביבי, וזה גרם להכול להרגיש מטופש.
גם יש המון פרטים שהסיפור לא השלים לי, כמו למשל - בן כמה מייקל לעזאזל?!
אין מצב שפיספסתי את זה, אם זה היה כתוב בספר, הייתי קולטת, אני בת עשרים ותשע לא תשעים ושתיים, ואין לי שום בעיות זיכרון או קליטה.

אני אקרא את הספר השני בדואט, שעוקב אחרי זוג אחר, ובעיקר כדי לדעת מה לחשוב על הסופרת, כי הסיפור כאן עם הבעיות בקשר לדת, היה פשוט לא בשבילי.
אני דתייה, אז כאילו כל הקטע של להפוך את הדת למשהו מקסים ורומנטי - לי עושה קרינג'.
כאילו וואו, הם מדליקים נרות שבת, עושים קידוש, ושומרים נידה - איזה קסם. (אני צינית.)
לא בשבילי, ואני יודעת שזה לא בשבילי, ואני תמיד חשבתי שזה מטופש בתור דתייה בקטע שזה מרגיש שיטחי מאוד, כאילו כותבים על זה מבחוץ ולא באמת מתוך היכרות עם הדת.

לכן אני אתן הזדמנות לספר השני.
וכשאני אומרת הזדמנות אני מתכוונת שאני אקרא אותו, ואנסה ליהנות ממנו ולחשוב עליו בצורה חיובית.
אין סיבה שזה לא יעבוד, אלא אם כן יש משהו מהותי בכתיבה של הסופרת הזאת שאני פשוט לא אוהבת, כי זה סיפור אחר שלא משתמש בדת בדרך שלא מוצאת חן בעיניי.
החוסר שיכנוע בסיפור ממש הפריע לי, וזה כאילו גם חוסר שיכנוע רגשי, זה לא היה רק בגלל איך שהתעסקו פה בעניין של הדת.
גם הייתה איזושהי סצנה בסוף הסיפור, שפשוט לא הייתה אמינה בעיניי, וכן בכיתי ממנה, אבל היא לא הצליחה להוסיף לספר ערך עבורי, להפך, היא גרמה לי עוד יותר לחשוב שהסופרת לא מספיק העמיקה כדי לשכנע אותי בתור קוראת.

לסיכום, בעיניי זה היה שיטחי.
נהניתי לקרוא, אבל זה שאני נהניתי לא הופך את זה לספר שאני רוצה להמליץ עליו.
אני לא ממליצה עליו, במיוחד כי הוא לא מביא איתו שום דבר יוצא דופן בעיניי, אפשר למצוא את מה שיש פה בספרים אחרים, ואם יש פה משהו ייחודי לסיפור הזה, אז בעיניי הביצוע היה זול.

אבל שוב, 4.3 כוכבים באתר עברית, אז מה אני כבר מבינה.

סיימתי לקרא את הטרילוגיה מעולה הזאת. ממליצה מאוד עליה. מה שאהבתי בה זאת העובדה שיש כאן נוכחות חזקה של נשים, הן משמעותיות ומאוד נוכחות בסיפור. אהבתי את ההתפתחות שלהן לאורך כל הדרך, כל אחת בדרכה ולפי נסיבות חייה. אהבתי איך כל אחת מנצלת את כישוריה בשביל לשרוד במציאות שנקראת לדרכה ובכך הן מקדמות את העלילה.
התחברתי לנושאים שהסדרה נוגעת בהם: עבדות, יחס לנשים, ניצול משאבי טבע, שלטון, יחס בין תרבויות שונות, יחס בין בני אדם, נקמות, טראומות ילדות, ועוד, הכל כמובן בצורה מאוד מותחת, אין רגע משעמם. איזה דמיון יש לסופרת הזאת!
יש לי שתי הערות לגבי נושאים שראיתי שעלו כאן מקוראים אחרים:
1.העריכה בגרסה העברית: ישנן שגיאות כתיב, לפעמים יש בעיות בניסוח המשפטים. לכן, את הספר השני והשלישי קראית בספרדית, שם לא היו בעיות כאלה. מי שיכול לקרא בשפת המקור או בשפה אחרת נראה לי עדיף.
2. הקשר לסדרה הראשונה. כן, יש קשר, כי זה מתנהל באותו עולם, אבל לא חייבים לקרא אותה בשביל להבין את הסדרה זו.

הופתעתי לטובה מהספר.
בהתחלה לא רציתי לקרוא כי סוג של פיתחתי רושם מסוים לפי התקציר, שאולי זה קצת יותר מדי "מסע נקמה" עבורי.
אבל זה לא היה ככה, לנטליה היה מניע מאוד מוצק לדברים שהיא עושה, ואיך שהסיפור התפתח בינה לבין אלסיו היה מעניין ואפילו מותח.

זה קצת כמו סיפור מאפיה, אבל עם חוקים שונים, והרומנטיקה הרגישה לו כמו בספרי שלגי, אז היה פה עירבוב מעניין של דברים שאני מכירה, רק שזה היה פחות צפוי איכשהו.
נטליה מתראיינת ומתקבלת לעבודה כמטפלת של הבן של אלסיו, נינו שהוא בכיתה א', אז אני מניחה שהוא בן שש.
יש דברים שלא כתובים בתקציר, והם הפתעה כשמתחילים לקרוא את הספר, ולכן אני אומר שאהבתי את הספר הזה בעיקר בגלל ההפתעות הקטנות האלה.
הייתה פה אפלה שאהבתי, רגע השיא בסיפור לא היה צפוי כמו בספרי מאפיה אחרים, שזה בדרך כלל חטיפה או וידוי מזעזע על בגידה או על כך שהגבר הוא מהמאפיה.

זה סיפור שיחסית לספרי מאפיה אחרים שיצא לי לקרוא, מרגיש שלם, ועמוס מספיק מבחינת תוכן רגשי וחיבור בין הדמויות.
זה יותר הסגנון שלי, גברים אפלים שיש להם משיכה חזקה שהיא גם מעבר למינית, אל מישהי שהם לא מממהרים להתמסר אליה.
בתקציר כתוב שזאת בעירה איטית, ואני כן אוהבת בעירה איטית ובכל פעם שאני רואה את זה, זה כאילו מרגיע אותי כי רוצה להרגיש מתח וערגה - אבל אפילו שהסמאט פה לא מגיע מהר, אני לא חושבת שזה נחשב בעירה איטית בעיניי.
לדעתי זה פשוט קצב רגיל.

יש בספר הזה שילוב טוב של אפלה ורומנטיקה.
כי לרוב בספרים כאלה שבהם הגבר עוסק בהריגה ועינויים, האפלה היא גם ביחסים האישיים, בין אם זה יחסי מין קצת קשוחים מדי, או יחס אגרסיבי - פה דווקא הרגשתי שהיחס מאוד עדין ורומנטי.
השילוב של אפלה כללית, כי נטליה מתכננת להרוג את אלסיו, עם הרומנטיקה והמשפחתיות, הפך את הספר הזה להפתעה עבורי.
כי בדרך כלל זה לא ככה, בדרך כלל זה תשוקה סוחפת, מינית, חסרת היגיון, אגרסיבית - אבל פה היה משהו הרבה יותר איטי ושקול.

אני יודעת שיש לסופרת הזאת עוד ספרים, וזה הספר הראשון שקראתי, והוא גרם לי לרצות לבדוק את טרילוגיית בני האדונים שיצאה לפניו.
כי גם פה בסיפור, אלסיו הוא חלק מהארגון הזה, שהוא לא מאפיה, אז אני מניחה שיש איזשהו עולם שסופרת בנתה בטרילוגיה הקודמת, ואני מעוניינת לבדוק אותה.