“מכירים את התחושה הזאת שאתם מסיימים לקרוא ספר, ובמשך כמה ימים אח"כ אתם עדיין מתגעגעים אליו?
מתגעגעים לכתיבה, לדמויות מסוימות, למקום, אולי לזמן או לאווירה; לא יכולים עדיין לעבור לקריאה של הספר הבא, ורק רוצים עוד קצת לשהות בגעגוע הזה, מתקשים להיפרד?
אני אוהבת מאוד את הכתיבה של פוקנר. התאהבתי בו במקרה לפני כשלוש עשרה שנים, ובינתיים האהבה הזאת בעינה עומדת. מידי פעם אני חוזרת שוב אל ספריו שתורגמו לעברית, ואחדים מהם קראתי כבר פעמיים. התכנים שהוא בחר לכתוב עליהם עצובים, התקופה שעליה הוא כתב רחוקה וזרה, הכתיבה שלו בדרך כלל קשה לקריאה ולהבנה, אבל הוא מקסים אותי בכל פעם מחדש. הוא מהסופרים האלה שמחמיאים לאינטליגנציה של הקוראים שלהם, ולא מוכנים להאכיל אותם בכפית; כאילו אומר לנו, 'לא אכפת לי אם אתם לא אוהבים את הכתיבה שלי, לא מעניין אותי אם לא הבנתם מה שרציתי לומר, אבל אם אתם רוצים בכל זאת לנסות ולהכנס לעולם שבניתי - עשו מאמץ!'.
אז, כאן מתאמצים בכיף :)
פוקנר בנה עולם, ורוב עלילות ספריו מתרחשות בעולם הזה. מצד אחד, אין ב'עולם' הזה שום דבר על-טבעי (אף על פי שאפשר לראות את ההשפעה העמוקה שלו על הריאליזם הפנטסטי של גבריאל גרסיה מארקס). הסיפורים שלו מתרחשים במרחב הקונקרטי של דרום ארה"ב, בדרך כלל במאה ה-19 וברבע הראשון של המאה ה-20. מצד שני, בעיר הבדיונית ג'פרסון, השוכנת במחוז הבדיוני יוקנפטאווה יש צד מיתי חמקמק. הוא מתאר אנשים ובעלי חיים בצורה עגולה וריאליסטית, אבל הקורא חש שהם גם הרבה מעבר לזה. לדוגמה, הסוסים ב"חומסים", הדב ב"רד משה", הקולונל סרטוריס או איש החידה סאטפן, הם כולם דמויות בשר ודם, אבל גם בעלות רובד מיתולוגי סימלי שלא תמיד קל לזיהוי.
מבין ספריו של פוקנר שקראתי, "הבלתי-מנוצחים" הוא הנגיש ביותר והקל לקריאה. זהו אוסף של סיפורים שממשיכים זה את זה כפרקים של ממש, ערוכים לפי סדר כרונולוגי, והם ממעטים בקפיצות בזמן קדימה ואחורה או בכתיבה מעורפלת. הסיפור מסופר בגוף ראשון על ידי נער לבן בן הדרום העמוק של ארה"ב, בן למשפחה עשירה ומכובדת, במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית ובתחילת "תקופת השיקום" שבאה לאחריה. יידע כללי על הסיבות למלחמה, על מהלכיה ועל תוצאותיה, בהחלט עשויים לעבות ולהעשיר את חווית הקריאה, אבל אפשר להבין את ספר גם בלעדיו.
לא קל, אבל הכרחי, להתמסר לספר גם מהבחינה הפוליטית-חברתית, ולהימנע משפיטת הדמויות וההתרחשויות לפי אמות המידה המוסריות שלנו בהווה. פוקנר מתאר בספר חברה גזענית באופן עמוק כל-כך, שהיא כמעט ואינה מודעת לכך. עם זאת, היא גם מלאת חמלה לכולם.
אחת השאלות המרכזיות של הספר: עד כמה יש לנו את הזכות המוסרית ליטול את חייו של אדם אחר, ואיך מסיימים את מעגל הרצח והנקמה, רלוונטית לאורך כל ההיסטוריה האנושית. הבחירה של פוקנר לעסוק במהות האנושית, בשילוב עם כתיבה מופתית ויכולת פנומנלית לספר סיפור, הופכים אותו לקלסיקה שהוא.
בעיניי, "הבלתי-מנוצחים" הוא ספר מומלץ למי שמעולם לא קרא את פוקנר ומעוניין לנסות ולהכיר אותו.”
