“"הדמיוני אינו רפובליקה בפני עצמה, אין הוא קיים בנפרד מן המציאות, הוא חלק ממנה. הוא משתרע על פני הכל....אי אפשר לזהות את המציאותי טוב יותר מאשר בהוכחה באמצעות הדמיוני...מה שאנחנו מנסים לעשות באמצעות הפנטסיה הוא למצוא את הדגמים המוגבלים אשר בתוכה מתמצית המציאות". דברים אלה נאמרים במהלך ויכוח בין שלושה סופרים בסיפור הקצר "פנטסיה", הטוב ביותר לטעמי, באסופת הסיפור הקצרים שבקובץ זה.

יש מעט מאד מהפנטסיה בקובץ סיפור זה, והרבה מאד מהמציאות, המציאות האפורה, הלא זוהרת במיוחד של היומיום. האם אין אנו נסים מפניה כשאנו מנסים למצוא מקלט בספרים, שגם המציאותי ביותר שביניהם הוא, במובנים לא מעטים, בבחינת פנטסיה בהשוואה למציאות שאנו מכירים?

אסופת סיפורים קצרה זו, 13 סיפורים בסך הכל שנכתבו בין השנים 1966-1974, כוללת סיפורים שונים שבכולם מופיעה המציאות האפורה, מתוארת לפרטי פרטים, אמנם ביד אמן, אבל עדיין המציאות של האיש "הקטן". בחלקם משלב זיגפריד לנץ סיפור בתוך סיפור, האחד ארצי והשני בדיוני (כסות עיניים), לפעמים תכניה של תמונה קמים לחיים (איינשטיין חוצה את האלבה ליד המבורג), או הסיפור נפרס בפני הקורא באמצעות הקרנת שיקופיות (18 שיקופיות) ולעיתים המציאות מתוארת מזויות שונות על ידי נוכחים שונים (הנבחרת, חוקי הנפילה).

כמו בכל אסופת סיפורים, סיפורים אלה שונים באיכויותיהם, לפחות להתרשמותי. משום מה הסיפורים הפחות מרשימים פותחים את האסופה (הבחינה, ותקרית הגבול) מה שמעלה, בעיני, תהיות לגבי השיקולים שעמדו בעיניו של העורך האסופה בבחירת סדר הופעת הסיפורים.

בתחילה, עם סיום הקריאה של כל אחד מהסיפורים, הרמתי את ראשי מהספר בתהיה כלפי הסופר: and your point is….? אבל הסכנתי עם הסגנון ועם העדר "פואנטה" בסיפורים. הרי זו המציאות. האין זאת? האם כל אירוע מחיינו מסתיים בסימן קריאה הנראה למרחקים? וכל תקופה בלקח שיעצב את שארית חיינו? לא בדיוק. כך היא גם אסופה זו – פיסות חיים, אנשים, זמן והמפגש ביניהם.

השורה התחתונה: הסיפורים כתובים היטב, אך לא תמיד מעניינים. לא בזבוז זמן אך גם לא ספר שאי-אפשר בלעדיו.”

“שלושה סופרים הממציאים חיים לזוג שפגשו בבר, רמטכ"ל המוכיח בדוגמא אישית שעינויים נסבלים, מפגש בין אח ואחות אחרי שנים של הפרדה בין הגרמניות, מה קורה בכפר של עיוורים כשאחד התושבים מתחיל לראות?
אלה הן רק חלק מעלילות הסיפורים הקצרים המתפרסמים בקובץ זה. הסיפורים כתובים בסגנונות משתנים – ראשומון, דו שיח, מספרי סיפורים, גוף ראשון ושלישי. בכולם ללא יוצא מן הכלל מבעבע משהו מתחת לפני השטח – סוד, עבר אפל, מרירות של החיים, בגידה – לא תמיד העניין מתברר בסיום הסיפור והקורא נשאר להמציא לעצמו את ההמשך שלו, בדיוק כמו אותם סופרים בסיפור האחרון. והרי זה כל היופי בסיפורים קצרים – כשהם מקבלים חיים משל עצמם.
עדיין לא הצלחתי ליפול עם לנץ.”