הביקורת האהובה של JohnStone

הרג קומנדטורה

אז מכיוון שסיימתי אותו ממש היום לאחר כמעט חודש שהספר ההוא ואני בילינו רק שנינו, אז עוד הרבה ממנו מרקד לי בראש ככה ויהיה צורך באיפוס רציני למעבר לספר הבא ממש. אני שמח שמורקמי הוא הסיבה שהתחלתי להתמסר לספרים ולשלב זאת בשגרה שלי, אני אחרי שישה ספרים שלו, וזה כשיש לי כמות לא קטנה של ספרים שלו שמחכה לי בבית. בכנות הוא היה אחד האכזבים ומשעממים אם לא הכי מאכזב, אני חצי מתבאס מזה שלא התחברתי אליו, עם הזמן למדתי שזה אינו מקומי לבחון את הסופר במהלך הקריאה, אלא יותר לבחון את עצמי, אני באמת מאמין שמורקמי בחר ממש עד לפרטי פרטים כל מינוח וניסוח בספר זה, וכביכול כמו מה התוצאה נראית? שעל פני האדמה ישנו דפוס חוזר של התמרחות לשווא, סטייה תמידית מהעלילה המרכזית או התייחסות ארוכה ומיותרת לפרטים הכי יבשים, אין ספק שהאיש מומחה ממש בלכתוב עמוד שלם שיתעסק לדוגמא רק בפרטי הלבוש של דמות כלשהי, או כאשר נזרק איזשהו זיכרון רחוק לדמות בספר אז מדובר בהכרזה שאנחנו לוקחים הפסקה מקו העלילה המרכזי. המבחן האמיתי פה שאני לוקח על עצמי הלאה זה עד כמה אני סבלני, עד כמה אני מתמסר לפרטי הפרטים שהוא משקיע בספרו, מאוד קל לי הקורא הישראלי לדלג לא פעם על הרבה מהפסקאות שאני מוצא כמשעממות. לצערי בספר הזה כל התיאורים וההעמקות האלה הרגישו לי ממש לשווא, לא היה באמת צורך בכמות העמודים הסופית שיצאה לספר זה, והיה יכול להיות חיבור הרבה יותר קל לגרסא קצרה יותר.

3 אהבו