• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
ילד מקולקל

ילד מקולקל

מאת דרור שגב

הביקורת של חני

תמונה של חני
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
ילד מקולקל

ילד מקולקל

מאת דרור שגב

הביקורת של חני

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של חני
הוצאה לאור:עצמית - דרור שגב
שנת הוצאה:2016
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
אנוק
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 5 שנים

“עם קריאתו של "ילד מקולקל" סיימתי קריאת רצף של הטרילוגיה שכתב דרור שגב. אני יודעת שזו איננה טרילוגיה”

9/14
ביקורות על ילד מקולקל
הבאה
כרמל
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 9 שנים•3 דקות קריאה

כשהייתה שיחה בסיירת הורים ושאלו כל אחד למה הוא מתנדב? אני עניתי כדי להציל את העולם, את הילדים שלנו, מתוך תחושת אחריות באמת לתקן את העולם. אם אנחנו לא נתקן אותו מי יתקן?

חיפשתי את הספר בעל השם המוזר בחנויות ולא מצאתי, חייבת לקרוא את הספר אמרתי לעצמי. ככה אני מתנהגת כשאני רוצה משהו כאן ועכשיו, אני לא נחה. לבסוף מצאתי עותק יחיד בחנות הספרים, עשיתי כרטיס חבר והבטיחו לי שחודש הבא ליום הולדת אני אפילו אוכל לקנות את הרמן הסה בחצי מחיר. נשמתי בגמיעות גדולות לקחתי את ילד מקולקל ושמתי על השידה בהתרגשות מחכה לנחת רוח שתקפוץ עלי ואוכל להתחיל לקרוא.

מדוע התרגשתי על ההתחלה?

ממש על התחלה התרגשתי מכל הצלילים שהספר אפשר לי למלא את עצמי בהם ולחזור אתם בזמן .יש בספר כמויות מטורפות ואזכורים של זמרים ולהקות שליוו אותי בחיים ואוהבת אותם אהבה עזה עד עצם היום. כל שיר או זמר הוא כמו נקודות ציון לאורך הספר אך גם בחיים שלי. וכך הלכתי עם האצבע על המפה שדרור שרטט ברגישות ופגשתי שוב את הרטט המיוחד והמחוספס של ניל יאנג , את אמריקה של סיימון וגרפינקל ,הפינקפלוייד ,טום וויט ועוד...הוצפתי בזיכרונות משלי ושקעתי בנינוחות בין המילים והצלילים.
הספר הנפלא הזה בין היתר הוא מסע של התחלות ופרידות מאנשים שאוהבים, איך מתמודדים עם אנשים שאוהבים שפתאום נעלמים לנו מהחיים, איך חיים עם האובדן? הספר מספק לנו הצצה לנפש המטופלים והמטפלים. הוא נותן מענה להתמודדויות של פסיכולוג כמו של מטופל כשהנפש מעונה ולא מוצאת מרגוע....

אברהם הוא פסיכולוג שמתקן ילדים מקולקלים, אין לטעמי ילדים מקולקלים אלא יש אנשים שלפעמים מאבדים את הדרך ילדים או מבוגרים .בכולנו יש רגעים מקולקלים והחיים כל כך דינמיים שאנחנו פשוט צריכים למצוא את התדר או הצליל הנכון שעוטף אותנו באהבה וצלילות מחשבתית כדי לנשום ולהמשיך הלאה.אברהם מצא דרך לטפל בעירן.
החיבור ביניהם נעשה על ידי מוזיקה ועל ידי כתיבת המחשבות שכלואים פנימה כשרוצים לצעוק.

אהבתי את אחד הציטוטים שהסביר בדיוק מה התפקיד של פסיכולוג בין היתר.

"אולי לא הייתי מספיק ברור, מר פרחי, " "תפקידנו כאן הוא להתאבד על הילדים. אנחנו החומה האחרונה, ילדים מקולקלים זה לא לוקסוס." "אנחנו לא מוותרים על אף אחד, ברור?"


אחד הרגעים המשמעותיים שהביאו לנקודת מפנה בעלילה התרחשו בגלל אחד הסופרים האהובים עלי, מורקמי. באחד הספרים הגיבור נכנס לבור כדי לברוח מהרעשים היומיומיים ולהתמודד מול הפחדים שאימו עליו. בספר המאורע הקטן הזה הופך להיות ארוע גדול של אחד המטופלים..הרגשתי לרגע שאני נמצאת בספר בתוך ספר אחר עם אותה סיטואציה..

הטיפול של אברהם בנערים שזועקים לעזרה התקיים בעלילה במקביל להסתכלות אל תוך נפשו של אברהם פנימה.המטופל והמטפל עוברים מסע ביחד.
יש מסעות בחיים שעוברים ביחד, יש מסעות שעוברים רק לבד כי אי אפשר אחרת . יש משהו במסעות שגורם לנו לתיקון של עצמנו כמו עושה ריסטארט לצלילות שבנו .משהו שגורם לנו להתנקות ולהשיל ולקלף מעצמנו חתיכות לא רצויות. לפעמים אפשר לנסוע עד סוף העולם כדי להבין שפה מתחת לאף יש כל מה שאנו צריכים כדי להיות מאושרים ולחיות עם כל החתיכות שמרכיבות אותנו.. אברהם הפסיכולג אמר לעירן שהוא מתקן ילדים מקולקלים, האם בכלל יש ילדים מקולקלים אני שואלת את עצמי? או שפשוט יש ילדים שקצת התבלבלו בדרך, שצריכים הכוונה ,שאיבדו את החץ המורה, את האינטואיציה הפנימית והם אבודים בתוך עצמם.


הספר הוא מסע בפיתולים הנפלאים והמרגשים של החיים שהביאו אותי להתפרצויות בכי בלתי נשלטות כשהנקודות חיבור בספר נשקו לנקודות בחיי שלי. העלילה מתפשטת ומתלבשת נמתחת ומתארכת ומגיעה לעומקים שדורשים הפסקות כדי להכיל את הכל.

ספר עם תדרים וצלילים מיוחדים

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של קוראת הספרים האחרונה מסוגה
קוראת הספרים האחרונה מסוגה
ח
חובב ספרות
תמונה של tuvia
tuvia
תמונה של asheriko
asheriko
תמונה של Mira
Mira
תמונה של סוריקטה
סוריקטה
תמונה של רויטל ק.
רויטל ק.
תמונה של בת-יה
בת-יה
20קוראים|גיל ממוצע62|60%נשים

על המבקרת

תמונה של חני

חני

ותיקה
חברה מזה 15 שנים
290 ביקורות•11 נבחרות•7,167 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של חני
חני
ותיקה
חברה באתר מזה 15 שנים
ביקורות290
ביקורות נבחרות11
לייקים שקיבלה7,167
דירוג ממוצע4.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת142ספרות מקורית83מתח ריגול והרפתקאות26

דיון על הביקורת

16 תגובות
חני
חני •לפני 9 שנים

תודה אורית היו כמה קטעים בספר

שגמרו אותי לגמרי..
•לפני 9 שנים

מקסים..

חני
חני •לפני 9 שנים

בתיה תודה על תגובתך.

ילד שמאבד את האמון הופך להיות מבוגר שמאבד אמון.הספר מביא הצצה למקרה שהצליח ברכישת אמון והילד "ניצל" והשתקם.ויש פה גם מקרה שהמצב היה כה חמור שהפסיכולוג "איבד" את הילד בדרך... בכל אופן אם יהיה אפשר להגיע אל כל הילדים הללו זו תהיה מתנה ענקית לכל מי שחינוך הוא יותר מסתם ג'וב אלא הרבה יותר.
בת-יה
בת-יה•לפני 9 שנים

חני (דולמוש), את שואלת אם יש ילדים מקולקלים, ובכן ילדים לא נולדים מקולקלים, אבל לא חסרים ילדים שקלקלו אותם.

לפעמים זה הורה אחד, לפעמים שני ההורים, לפעמים המקלקלים הם אנשים קרובים אחרים כמו מורים וכו'. רוב הילדים האלה מצליחים להשתקם בהגיעם לבגרות, אבל תמיד נשאר המשקע המר של המסלול שאותו הם היו צריכים לעבור. יש גם כאלה שלא השתקמו והם ממשכים להסתובב בחברה כמו צללים לא נראים. לילדים שקצת התבלבלו בדרך יש בדרך כלל מישהו לסמוך עליו - ילדים מקולקלים בדרך כלל מאבדים את האמון באחר.
חני
חני •לפני 9 שנים

אפרתי עם כל הרגישות שבך..את so תאהבי...תודה

חני
חני •לפני 9 שנים

לייב יקרה לא ידעתי שקראת.....

תודה זאת הייתה התמוגגות של מילים..
אפרתי
אפרתי•לפני 9 שנים

ביקורת מקסימה.

רחלי (live)
רחלי (live)•לפני 9 שנים

חני, ביקורת יפה ומרגשת לספר מדהים.

חני
חני •לפני 9 שנים

דן תודה זה ספר שכתוב ברגישות אינסופית.ואין ספק שתאהב.

בין היתר זה סיפור על נער שבורח עד קצה של הארץ כדי להתרחק ממשפחתו כמה שיותר רחוק. עניין המשפחה חוזר בכמה רבדים ועומקים כאן שהלב פשוט מתפוצץ לאלף רסיסים.. מחכה שתקרא.
מסמר עקרב
מסמר עקרב•לפני 9 שנים

ביקורת נוגעת ומרגשת. נראה שממש כמו הספר עצמו.

חני
חני •לפני 9 שנים

רץ תודה הספר הזכיר לי את חברת נוער בקיבוץ שבו גדלתי.

שם הייתה הרגשה כזו שהקיבוץ בא לתקן אותנו את הילדים המקולקלים שבאו מהעיר לקיבוץ. לקח זמן עד שהבינו שאנחנו מפרים אחד את השני. יש המון רבדים בספר שלא הצלחתי להביא.
רץ
רץ•לפני 9 שנים

יופי של ביקורת - אהבתי את הסיבה שלך להצטרפות לסיירת הורים, שיש בה הרבה אופטימיות ביכולת שלנו, לתקן את הסביבה בה אנו חיים.

חני
חני •לפני 9 שנים

לי תודה מחכה כבר שאת ואירית תקראו .....נו כבר

חני
חני •לפני 9 שנים

זשי תודה..מעניין מה אתה קורא?

אין ספר שדומה לספר הזה! אבל היות ואף פעם לא ישבתי על כורסא של פסיכולוג נראה לי שזו סוג של שליחות לגעת ככה בנפש של אנשים.
לי יניני
לי יניני•לפני 9 שנים

תודה. הספר הזה ממתין גם לי. מקווה להגיע אלי. סקירה נהדרת שעושה חשק לקרוא אותו.

זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 9 שנים
בדיוק עכשיו אני קורא ספר שמזכיר את הספר הזה באיך שהוא מתואר דרך הביקורת שלך עליו, ואכתוב עליו ביקורת בהמשך... סקירה עם תדרים וצלילים מיוחדים
16 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של חני

שיעורים בפיתוח קול

שיעורים בפיתוח קול

דורית רביניאן

ראשית אני מתנצלת בפני דורית וגם בפני שכאלה שהתלהבו מהספר והמליצו עליו בתום לב. כי דורית באמת סופרת שיודעת לכתוב ואני מעריכה אותה מאוד. היא שולטת ברזי העברית והפרסית ומתבלת את המילים בטעמים מיוחדים מאוד. אני מתנצלת כי לא התחברתי לספר על כל חמשת החלקים שבו. יש בו אכן שפה משובחת, יש תיאורים אותנטיים שבא לעוף אתם. דורית הרי אלופה בלקחת רגע ולפרוט אותו באופן מושלם. היא באה עם כל הרגש שקיים בה כמו הר געש, טוטאלית, מתמסרת ונותנת לקורא את כולה. אבל אם אין סיפור אז אין כלום. כי זה "לא מחזיק מים". אין עניין להמשיך ולקרוא! הרגשתי שהיא קצת מערימה על הקורא שזה אני. היא רצתה להגיע לנקודה כואבת , מסוימת, וספציפית מאוד שקרתה לה בחייה כילדה וליוותה אותה כל חייה. ובשביל זה היא התחילה לכתוב את הספר עם עלילה נפלאה שממש אהבתי והתעניינתי והעיניים שתו עוד דף ועוד דף ואז, בפתאומיות, הכל הפסיק והתחיל החלק השני של הספר ואז מסתבר שדורית עברה לכתוב אוטוביוגרפיה על חייה. אם הייתי רוצה לקרוא אוטוביוגרפיה עליה לא הייתי בוחרת את הספר נקודה.

אני חושבת שאני לא רוצה לתאר על מה כל הספר כי כל חלק בספר מספר על פרק אחר בחייה בגיל אחר ואיך שהוא יש קפיצות אחורה וקדימה לאורך הספר שפשוט איבדתי אותה. אז אתאר רק את הפרק שבאמת הייתה קיימת בו איזה שהיא עלילה.

החלק הראשון מספר על שחקנית ישראלית שקיבלה תפקיד חשוב בהצגה בניו יורק. החזרות החלו כסדרן עד ששיחה בהולה מקפיצה את הגיבורה שלנו לארץ כי האח האהוב שלה במיון.
האח ששמר על ריחוק ושתיקה ממנה בשנים האחרונות כי חזר בתשובה. וכך כל היחסים הקרובים שהיו ביניהם הוקפאו כבר שנים. האמתלה היא שהיו לאח ולאחות יחסים אסורים בגלל שהיו כה אוהבים.ולכן האשימו אותה לא בפומבי רק בחדרי חדרים שהיא הביאה למחלת אחיה. אבל לטענת הגיבורה שלנו חוץ מכך שכשהיו ילדים קטנים התחפשו לחתן וכלה לא היה ולא נברא כלום אלא בדמיון של המשפחה החרדית של אשת אחייה. וכך הם קרעו תמונות שלה מהאלבום המשפחתי, ביקשו שתשתה שתן ושמו לה במיץ תפוזים כדי שהעין הרע יוסר ואחיה יחזור לדבר וייצא מהתרדמת. סיפור ממש מעניין אבל החלקים האחרים של הספר מתפזרים למקומות אחרים.

ועכשיו אחרי שסיימתי לומר לכם איך הרגשתי כלפי הספר אאחל לכם ימים טובים רגועים ושלווים כמה שאפשר בנתונים הקיימים:).

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•חני
הסודות שהקרח שומר

הסודות שהקרח שומר

אריקה פרנזיק

משפחה זה תמיד משהו מורכב, תמיד יש משקעים שנמצאים ועולים באמוציונליות ברגעים הכי לא מתאימים, האהבה והאנרגיה בתוך משפחה זורמת אחרת מאשר כשאנחנו עם חברים שגם הם סוג של משפחה. עם השנים הבנתי שאנשים סוחבים אתם משקעים שקשורים למשפחה ובעיקר הם תקועים על הרגע בו מילים נאמרו בלהט או חיבוק בכי בלתי נגמר. האם באמת דם סמיך ממים. בעלילה יש אהבה למשפחה שרובם היו בה בניתוק וכל אחד חי בקצה אחר. אבל היה עדין חוט מקשר ביניהם וכנראה גם אהבה גדולה כי הגילוי על פני הטיוח הייתה האופציה השווה ביותר ללכת עליה וזה אמר הכל.

היא הייתה אחותו האהובה, הוא היה אחיה החתיך והחכם שגר בסוף העולם או בקצה העולם בגרינלנד בתחנת מחקר ששם השלג ואיתני הטבע שלטו בכיפת מצב הרוח.
כשהודיעו לה שמת ליבה פעם בחוזקה מאהבה וגעגוע עד שעזבה הכל ונסעה עד לקצה העולם לגלות מה קרה לו. הרציונאליות שלה בעבודתה כבלשנית חוקרת שפות לא אפשרה לה לעלות על בועת מרשמלו ולדמיין מה קרה לו. כי עד שאין הוכחות מוצקות שהיא תוכל לראות בעיניים היא לא תאמין לאף אחד שאחיה מת סתם. בנוסף אחיה חקר ילדה שמצא בשלג והוא והמדענים שם הצליחו להחיות אותה. וזו הייתה אמתלה נפלאה בשבילה כחוקרת תרבויות לנסוע גם כדי לעבוד ולדבר עם הילדה ולנסות להבין איזו שפה היא מדברת ולתקשר אתה.

לקח לי זמן להיכנס לעלילה, היא נרקמה מאוד מאוד לאט. זה הרגיש לי בהתחלה כמו לראות סרט טבע על משלחת לאנטרקטיקה או סיפור רצח סקנדינבי בלי תנודתיות בגלל אופי ערים שגרות באזורים של שלג שנערם ללא רחם. והשיגרה שלהם גם היא שונה, סוודרים עבים ובגדים תרמיים וכיסוי תמידי מכף רגל ועד ראש כולל משקפים. צריך ללמוד לחיות בשלג כשהרכב הוא אופנוע שלג או מזחלת וחייב תמיד לקחת אתך מכשיר קשר למקרה שתהיה מפולת או רוחות מזיקות.

ברגע שנכנסתי לעלילה זה היה כמו רכבת הרים, בלתי אפשר להפסיק לקרוא עד הסוף. כמובן שהיה טיוח, היה גם אגו של מדען , אלימות, רצח, הישרדות כמעט בלתי אפשרית, סוף לא יאומן עד כדי הזיה, והקטע עם הילדה היה סוחף. הספר הותיר אותי עם חיוך, כמעט האמנתי לכל מילה שבו הרי מבחינה מדעית התופעה המסתורית בספר לא קיימת אך לחלקיק שנייה נראתה אמתית. ולמרות שסיימתי כבר לפני חודש הוא עדיין נשמר חי ונושם וזה אומר הרבה.

לפני שנה•
★★★★★
•חני
נמר בירושלים

נמר בירושלים

אורן ולדמן

העלילה היפה הזו מפוצצת ברגש עד שהלב מתפקע. החוטים בה נרקמים שלב אחרי שלב, עד שאנו הקוראים מגלים ביחד עם הגיבור פרט אחר פרט עד לתמונה המלאה שגדושה בהמון פרטים קטנטנים שבסוף נאספים לידי מסע חניכה נפלא של ערן.

רכבת ההרים שעברה עלי כשהפכתי את הדפים גרמו לי לרצות להישאר בספר ולקרוא לאט לאט כדי, להעמיק את תחושת העונג מהספר. ולמרות שהרכבת הזו דהרה ניסיתי להאט. צריך עדינות יתרה כשקוראים על ההכפשות של הילדים בבית ספר נגד ערן וההרגשה שלו שאין אף אחד שמבין ובא לו לפוצץ את העולם. האמא שעזבה אותו בפתאומיות והגעגוע שנחרט בליבו. האבא הבודד שחי בשתיקה עצובה ושותפות גורל בגידול בן יחיד, חווה בעל השיער אדום כמו אש שלא עזבה אותו. הציור שהציל אותו מהרבה רגעים בודדים ועוד ועוד ועוד...הספר גדוש ביופי אם תרצו עד הירח בעמק המצלבה בירושלים ובחזרה על טוסטוס.

מעבר למסע ההתבגרות של ערן זהו מסע של המון אנשים מסביבו שמאוד בודדים. כל אחד מהאנשים שפוגש בספר עובר מסע נפשי כביר. ערן הוא כמו תמנון בלי לדעת שהוא כזה. הוא שולח זרועות של אהבה שנוגעות באדם זקן על ערש דווי וגורם לעיניים שלו לנצוץ מהתרגשות. או המחווה שהוא עשה למען סשה ומבין שהוא היה אכזרי אליו רק כדי למצוא חן ולהתקבל לחברה שתמיד בעטה בו. הוא גם מוצא אהבה חדשה שגורמת ללב שלו לפרפר. הגילויים שעירן מגלה על חייו גורמות לו להתעמת עם החיים ולקבל אותם באהבה.

יש עוד חלק היסטורי בספר שעליו בעצם מבוסס הסיפור היפה. זוהי היצירה הגיאורגית שנכתבה בשם האהבה. באמתלת האהבה על המלכה תמר ורוסתאולי שהקריב חייו למענה. זו אגדה על משולש אהבה גם על דויד לוחם ואיש החרב. וכמו שכבר סופר שהספר הוא על אנשים בודדים כך איש זקן בודד אחד בשם דב גפונוב שעשה מחווה גדולה ותרגם את היצירה לעברית בעזרת שלונסקי.

"עוטה עור הנמר". "היצירה הזו היא תרגיל ההסחה הספרותי המבריק והגדול ביותר של כל הזמנים. רוסתאולי העניק למלך דויד סוס טרויאני ספרותי. במסווה שיר הלל למלך דויד. רוסתאוולי כתב שיר אהבה וכסופים למלכה תמר. שיר שהיה גלוי רק למי שבאמת יודע לקרוא, והמלכה ידעה לקרוא".
אפשר להשוות את הספר אם רוצים לסוג יצירה חוצה גילאים כמו :"לרוץ אתו" של גרוסמן או " יונה ונער" של שליו, אפילו נזכרתי בתפסן ובהולדן. ישנן זוויות חינוכיות בספר כי הרי ערן הגיבור פוגש את דב המתרגם בבית חולים כחלק מהתנדבות מעורבות חברתית. יש חלקים בספר שממש רואים תהליך למידה של משהו אסור ואז תיקון . או יחסים הורים ילדים גם שם שקר ותיקון. אם קוראים בקפידה הספר הזה הוא אוצר שיש בו הרבה מחשבה ותובנות.

אני בכל אופן אלך לחפש את "עוטה עור נמר" בתקווה למצוא אותו.

לפני שנה•
★★★★★
•חני
אושר של זאב

אושר של זאב

פאולו קונייטי

זהו ספר שכולו על אהבה, בדידות, געגועים תמידיים וכמיהה, שכוללים גם כיסופי נדודים ומסעות. (הזכיר לי את ספריו של ארי דה לוקה) אבל הכי הספר הזה הוא על תשוקה וחלומות של אנשים מאוד מיוחדים בחיפוש אחרי האושר הנכסף. יש ספרים כמו הספר הזה שבתוך העלילה יש זווית והתבוננות רחבה במקרו על ההרמוניה של הטבע, העצים, החיות ובני אדם והיחסים ביניהם. העלילה נעה בצל עונות השנה והצבעים הרבים שהם צובעים ופושטים לאורך הדרך עם כל היופי הגלום ברצף האין סופי הזה.

לדוגמא ההתבוננות המיוחדת על העצים שנבדלים מהחיות כי הם אינם יכולים לנדוד לחפש את האושר במקום אחר. העץ חי במקום שהזרע שלו נופל, לכן העץ צריך להסתגל למקום. הוא לא צריך לנדוד כדי לפתור בעיות בדומה לבני אדם כי הוא ימות.
בכפר אלפיני איטלקי בשם פונטנה פרדה החיים סביב ההרים המושלגים מספק חברה טובה לבעלי עניין משותף בעיקר בטיפוס הרים. וכל הסביבה מגוייסת: המדריכים, הבקתות, הפאבים, נותני השרות, כולם מרוויחים כשהכפר שוקק אנשים שבאו לטפס. הם באים בהמוניהם עם תרמיל על הגב, מחפשים אכסניה, אוכל, והר של שלג לטפס עליו.

בבקתה בשם "החגיגה של באבט" , פאוסטו היה טבח וגם סופר, כשהוציא את הספר הראשון שלו הוא רץ למרשם התושבים להחליף את תעודת זהות. הוא רצה שיכתבו שם במקצועו שהוא סופר. היו לו חלומות רומנטיים כשהיה צעיר על הגשמת ייעוד וכו'... הוא רצה להידמות לג'ק לונדון. סילביה חיפשה את עצמה, תכננה להגיע לריפוג'ו גבוה גבוה ולעבוד שם. סילביה הייתה המלצרית בביקתה של באבט , היא ופאוסטו התאהבו למרות ששנים רבות הפרידו ביניהם. וכמו בכל התאהבות שכזו עם ניצוצות הוא האכיל אותה באהבה ושאף את ריח שערה והחליט שיש לה ריח של ינואר. וכששאלה מהו ריח של ינואר ענה לה: " עשן של תנור, כרי מרעה יבשים וקפואים הממתינים לשלג. גוף עירום של בחורה אחרי בדידות ארוכה. ריח של נס". כל עונת טיפוס היא צומת עם הרבה אפשרויות ובכל עונה צריך לבחור מחדש מה רוצים. לאנשים שאוהבים שיגרה זה מתיש למדי.

העלילה זורמת לאט לאט ומספרת על יחסים בין בני אדם בכפר מוקף שלג. כשכל תקופה בשנה חובקת מסע אחר ששם אנשים נודדים ממקום למקום ומנסים למצוא חתיכה של אושר. יש שבורחים כדי לא להחליט מה הם רוצים לעשות בחייהם, חלקם מגיעים מכל העולם בכדי לגלוש בשלג, חלקם מחפשים עבודה מזדמנת בכל מיני ריפוג'י למניהם. הפירוש של ריפוג'ו הוא אכסניה או מפלט במקום גבוה בהרים שלשם מגיעים מטפסי הרים. וכשהשלג מפשיר כל ההמולה מסביב דועכת. הצבעים של הטבע מתחלפים, ההרים מפשירים, הפרחים מקשטים את השדות והאור והשמש מלטפים את הגוף שהשתוקק לקצת חום.

זהו ספר צנום שמכניס את הקורא לאווירה הרפתקנית נעימה של חופש, כי הוא מספר על צורת חיים מאוד מסוימת באלפים האיטלקי ויש הרבה אנקדוטות ציוריות וגרפיות שפשוט כיף לקרוא וגרם לי להתחבר מיד. ואפשר גם לדמיין חיבוק מול אש בוערת, שיר איטי מתנגן וכוס יין איטלקי טוב.

• את "החגיגה של באבט" הכרתי מהמושבה הגרמנית בירושלים לפני עשרות שנים. נדמה לי שהיו שם קרפים מאוד מיוחדים. לאחר זמן מה היא עברה לתל אביב והיו לה
שעות מוזרות של פתיחה. אך עדיין המקום היה ממש עליה לרגל.
• הסופר כתב גם את הספר "שמונה הרים" שעליו עשו סרט מדהים וארוך מאוד, עם אותה אווירה שבספר הזה. חייהם של מטפסי הרים, כפר קטן באמצע שום מקום.
המעבר של הדור הצעיר מהכפר לעיר ועזיבת המסורת, אוכל איטלקי מסורתי וכו'...

(בין 3וחצי ל 4 כוכבים מעגלת ל 4 כי הוא מיוחד)

לפני שנה•
★★★★★
•חני
אפריקה בלוז

אפריקה בלוז

אילת שמיר

רציתי ספר קליל ומה נשמע יותר קליל מ"אפריקה בלוז". לרוב לא קוראת תקצירים כדי להיות תמיד מופתעת, אז הופתעתי בגדול. לא ציפיתי להזיל דמעות כשהיה תיאור על מלחמת ששת הימים ורגע מכונן שבו החיילים שלנו פוגשים מצבים מורכבים מאוד.
כמו חיילים ביריחו שהבטן נדבקה להם לגב וחיכו למשאית אוכל שלא הגיעה כי הייתה תקועה בדרך. הפריצה לסופר שראו בדרך למלא את בטנם הרעבה, ולבנק שראו בדרך כי יש משכנתה וילדים ואישה לבד בבית . אך האם קשה לדבר על מוסר בצבא, האם האדם שהחייל נמצא בתוכו נעלם והופך להיות חייל שורד והכל מתגמד מול הרצון להישאר בחיים. הרבה שאלות עלו בי בזמן הקריאה. במיוחד כשאנחנו בעת מלחמה והכל רגיש.

זהו ספר עם כתיבה מאוד אינטימית אך שלא תטעו הוא לא מאכיל את הקורא בכפית. במשך הקריאה כל הזמן חיברתי אחד ועוד אחד כדי ליצור תמונה שלמה כי מרוב ההתרחשות והתנודות אפשר לפספס את מה שאולי רצו להסתיר בספר.

אין שמות של הגיבורים רק כינויים כגון: הישראלי, הילדה, האמא...יש בספר סוג של הזרה תמידית של התבוננות קרה. תמיד ממרחק, או הכל ממרחק נגיעה שכל כך בא לנגוע, לחבק, לגעת בדברים הכואבים באמת לא רק לעבור לידם ולהמשיך הלאה במין שתיקה מוזרה של הדחקה.
לספר שלשה חלקים, וכל חלק מורכב מחלקי פאזל, שמרכיב חיי משפחה ישראלית שטסו לרילוקישיין לאתיופיה לשלוש שנים. ובתוך בלילת הטמפורה הזו מבינים את המורכבות של הישראלי המחוספס ותמיד אפשר להצביע על האחראי הגדול לאופי הסוער של הישראלי המחוספס למוד המלחמות. עם מראות בחלומות וסיוטים על חברים שנהרגו, על התנהגות לא מוסרית בזמן מלחמות שהחייל או המפקד צריך לחיות אתם כל חייו או הכלא שנכנס אליו בגלל התנהגות לא נאותה. גם האלימות המתפרצת הזו בבפנוכו שלא מרפה וצריך להוציא אותה מהסיסטם.

הכל מוסתר בספר בין המילים ככה בשקט, והתמונה שקיבלתי מאוד עגומה. אך כמה אפשר לבוא בטענות למפקד שראה את החבר הכי טוב שלו בלי ראש ולצפות שימשיך הלאה כאילו כלום. המלחמות נוגעות בכולנו גם אם אנחנו מחליקים או מדחיקים.

הדברים שמוחבאים בעלילה הם הדברים הכי שווים דיון והתבוננות עמוקה כגון: הזוגיות שבכלל לא קיימת כי הבעל אף פעם לא נמצא שם כולו, האלימות הפנימית שצצה עם הסכין הארוכה מוצמדת קבוע למכנס, הישראלים שמאמנים את המקומיים להילחם במלחמה שלא קשורה אלינו הישראלים. הצייד והתיאורים שגרמו לי לתחושת קבס. הרמיזות הגזעניות בנוגע לגיבור שהיה שחור, ילד חוץ בקיבוץ שהתאהב בקיבוצניקית וכולו פראי ומחוספס. ויש גם את הניסיון לחבר ילדה מתולתלת אחת בת ארבע ולנסות למצוא לה מסגרת. לא נכנסים מדי להפיכה. אבל הייתה הפיכה שבה הרגו את הקיסר שחיי בארמון בעיקר כי העם חי בעוני מחפיר. וככה במשפט רמזו על חיילים ישראלים שלקחו להן בנות אתיופיות צעירות כמאהבות...הכל בשושו.

ספר ממש מטריד אך מיוחד, וכתיבה עדינה שמנסה לספר סיפור גדול מתחת מעטה חשאיות.

לפני שנה•
★★★★★
•חני
אלו הם מים

אלו הם מים

דיוויד פוסטר וואלאס

בזמן שאמא רפרפה בין חיים ומוות האופטימיות שלי התנדפה לה כמו בלון שפוצצו לו את האוויר. הגוף שלה עבד אבל המוח קיבל מכה מנפילה ופשוט נדם לו. משום מה בזמן שישבנו לידה שעות בטיפול נמרץ בשערי צדק ודברנו אליה , ונפרדנו עשרות פעמים כל יום מחדש. חשבתי על דיון שערכנו פה בסימניה על ילדים שסועדים את הוריהם ועל האסקימוסים המבוגרים לפני מוות שילדיהם שולחים אותם עם צידה למסע בשלג למות לבד, ושמחתי שאני זו אני וזו המשפחה שלי, אנחנו ביחד בכל. החברה הוותיקים בוודאי יזכרו את הדיון. חווית מות אם היא מכה מתחת לחגורה לנשארים כאן על הכדור. רק אומר שהתובנה הגדולה היא שהכל מתגמד בחיים חוץ מהאהבה הגדולה לאנשים שאתם אוהבים, שם תשקיעו ותתנו את המאני טיים הכי טוב שאתם יכולים כדי שלא תצטערו שלא הייתם מספיק.

בהפוגות נכנסתי לצומת ספרים ושם מצאתי שני ספרים צנומים ומסקרנים וזה אחד מהם. הספר כולו הוא בעצם הרצאה שוואלס נתן בפני בוגרי קולג' יוניון 2005 בייחוד על הקלישאה שבלימודי מדעי הרוח לא מלמדים בשביל ידע , מלמדים כיצד לחשוב. (אני בוגרת של לימודי מדעי הרוח לכן יצא לי לחשוב על זה). שם ההרצאה הוא השם של הספר "אלו הם מים" הדף מאוד קצר ויש רכות נפלאה בדפים הללו. באמצע הדף מובאים כמה משפטים קצרים של תובנות , מסקנות, מסרים במשלים. ולמרות כל החכמה המובאת זה לא ספר שמסביר איך להתנהג או איך לפעול , זה לא ספר מתכון ל – " עשה ואל תעשה".

הספר מוליך את הקורא להבנה שחשוב לפתח חשיבה, כל סוגי החשיבה אבל עוד יותר חשוב הוא על מה לחשוב כדי לא למלא את המוח בזבל. לבחור על מה להקדיש מחשבה. הוא הרצה הרבה על זה שיש לנו חופש לבחור. הכוונה לבחור על מה לשים לב . ואיך לבנות משמעות מתוך החוויה הפנימית האמתית שלנו, ולהיות מודעים לעצמנו כדי לא להפוך לעדר. ויש כל מיני סיפורים מצחיקים ולכאורה הם נראים פשטניים אך הם עמוקים.

הוא כותב על הניסיון והתהליך המחשבתי שלו אבל לא באופן מעיק וכבד אלא הוא מעביר את הדברים בצורה מעניינת. נניח על העובדה שכל אחד מאתנו חושב שהוא מרכז היקום ועמוק בפנים אנחנו כולנו באמת מאוד מרוכזים בעצמנו. מבחינה חברתית ז ה דווקא פגם שאנחנו לא גאים בו ולכן קוברים זאת עמוק בנו אך כולנו או רובנו כאלה. ואז הוא יצא בשאלה לסטודנטים: שיחשבו על חוויה שחוו שהם לא היו במרכזה המוחלט, ובכך הוא יוצר דיון על הנושא.

וולס ממשיך להוליך את ההרצאה וטוען שאין לו בכלל רצון להטיף להם! אלא רק על מידות טובות כצידה לחיים, או קשב לאחר מלבד עצמנו, הוא רוצה שנעשה מאמץ לשנות את ברירת מחדל שלנו להיות מרוכזים בעצמנו כל הזמן ולפרש הכל דרך העדשה של האני.

קצת פילוסופי אני יודעת אבל הוא מסביר כל הספר למה הוא מתכוון. ואז הוא הגיע למקום בו הוא מסביר על חמלה של אנשים כלפי אנשים מתוך בחירה והחירות שניתנה לנו להעניק לאחר אהבה לא מתוך סחר באהבה. כלומר: לתת, כי רוצים לתת, ולא לתת כדי לקבל משהו חומרי מתוך אינטרס.
אמא הייתה כזאת וכשקראתי את הספר הבנתי שהספר הגיע באחד הרגעים המכריעים של חיי וחלק מההספד שלי היה לספר עליה וזו הנקודה שהדגשתי. החירות להיות אדם שלא סוחר באהבה, היא פשוט נתנה מעצמה למען האחר בנתינה וטוב לב כל הזמן לכל אדם באשר הוא אדם, וזה השיעור הכי גדול שהיא נתנה לי.

ספר שנגמע במהירות ואני אהבתי מאוד. תודה לאלון על הקישור להרצאה באנגלית.

https://www.youtube.com/watch?v=eC7xzavzEKY

לפני שנה•
★★★★★
•חני
ארמון הזכוכית - הוצאה מחודשת 2015

ארמון הזכוכית - הוצאה מחודשת 2015

אמיטב (אמיטאב) גוש (גהוש)

הרומן ההיסטורי הנפלא הזה בעל 500 דפים חולש על כמעט שתי מאות, הוא מתחיל ב 1885 ומתאר את החיים בבורמה ברכות של עננים שטים בשמיים, או אם תרצו מקל סבא מלא סוכר שמלכלך את הפה ונדבק לשפתיים, כזו רכות. כל אחד ידע את מקומו בעולם. המלכים והמלכות, הנסיכות והמשרתות, העניים שמנסים למלא את בטנם בעוד פת לחם עבשה. הפאזל הזה שנקרא החיים בבורמה נתן לכל אחד את האושר שלו במקום שלו ושם במקום שלו היה הבית שבו היה מאושר. אך ככל שהעלילה התקדמה המצב החמיר מדחי לדחי. הבית נשאר חלום מעורפל שכמהים אליו בערגה בלתי מתפשרת וללא הרף.

הספר מחולק לחלקים חלקים וכל חלק הוא תקופה אחרת של הגיבורים ובהיסטוריה ששינתה את העולם שלנו.

הכל התחיל בילד קטן שנקרא ראג'קומאר הודי בן 11 עם שיניים צחורות, הוא עבד על האנייה כעבד ופיטרו אותו וכך נפלט לנמל בבורמה. האזנים שלו תמיד שמעו דברים מפה ומשם. הוא הראשון שידע והבין , שמע את רעם התותחים מתקרב וידע שהאנגלים באים. אבל הוא היה שמח מטבעו וידע לשרוד ולהתחבא ולאכול פת לחם כל היום והסתדר לבד. הייתה לו סבלנות להמתין שהחיים יאירו לו. הבריטים באמת הגיעו, השתלטו, כבשו, רקעו ורעמו והרעידו את כל בורמה. ארמון המלך המפואר נבזז על ידי ההמון הרב שנכנס ופעם ראשונה בחיים ראה זהב בכל מקום, שטיחים ווילונות ממשי על החלונות. את המלך והמלכה הגלו מחוץ לבורמה. ראג'קומאר טיפס כמו קוף ועלה לארמון ושם ראה את הילדה הכי יפה שראה מעודו היא הייתה אחת הנסיכות של המלכה ששמה דולי. הוא החזיר לה קופסת ממתקים מוזהבת שנפלה על הרצפה והתאהב בה לעולמים.

העלילה מסתעפת, האנגלים כמובן חושבים שהם מביאים את הבשורה לעולם הנאור והם יתרבתו את הבלתי מתורבתים, וכך אנשים עברו ממקום אחד לשני וניסו למצוא את מקומם בתוך הקולוניאליזם. הספר שופע דיונים , השקפות וזוויות שונות של גיבורים של שתי משפחות שבעיקר עליהם מסופר בעלילה ומה קרה להם ואיך הם התעופפו בעולם כל אחד למקום אחר. ואיך הם מוצאים אחד את חיים או מתים בסבך מלחמות והישרדות.

הדיון פה הוא על קולוניאליזם, על הבריטים שהשתלטו על בורמה ועל הודו. גברת אנגליה אחת אמרה שאחד היתרונות במשטר הבריטי בהודו שהוא העניק לנשים זכויות הגנה שמעולם לא היו להן ואז אחת הגיבורות בעלילה בשם אומה קצפה כי " איך אפשר להעלות על הדעת שמישהו יכול להעניק חופש על ידי כיבוש? שאפשר לפתוח כלוב על ידי הכנסתו לכלוב גדול יותר?" וכך ההודים הפכו לחיילים בצבא הבריטי. וכמו שיש התנגדות לכיבוש הבריטי יש גם את הצד של החיילים שאהבו לשרת בצבא הבריטי. הם טענו שיש אחווה וגאווה שכולם אחים: הפנג'בים, מראתהים, בנגאלים, סיקים, הינדואים, מוסלמים. היה איזה שהוא פרדוקס בפנטזיה הזו שלאמונה ולדת לא הייתה חשיבות רק בגלל שהם אכלו בשר חזיר ובשר בקר באותו חדר אוכל בלי לחשוב פעמיים.

ואז הגיעו היפנים, והחיילים ההודים בצבא הבריטי התבלבלו. למי הם נאמנים? האם יהיו בעד היפנים שבאו עם מטוסים והפציצו כפרים בכל מקום. או יתאגדו למשמר ההודי ויהדפו את הבריטים והיפנים. הייתה דואליות מחשבתית ועל הדרך הרבה מתים על הכבישים ומשטר רודני.
עוד דיון מרתק הספר: הרצון להילחם בפשיזם:
"הדבר החשוב הוא להיאבק בו, מפני שאם תפרוץ מלחמה, היא לא תהיה כמו כל המלחמות האחרות..{..} היטלר ומוסוליני הם מן המנהיגים העריצים וההרסניים ביותר בהיסטוריה האנושית, הם גרוטסקיים, הם מפלצות. אם יצליחו לכפות רצונם על העולם, גורל כולנו נחרץ. האידיאולוגיה שלהם מושתת כולה על עליונות גזעים מסוימים ונחיתותם של אחרים. תראי מה זה עושה ליהודים".

אי אפשר לתאר את כל 500 דפים שנקראו בהנאה מרובה, רק אומר שהספר מאיר תהליכים שקרו בעולם במאות קודמות ואיך הגענו עד הלום כשבדרך התכתשו כל המעצמות ורצו נתחים לעצמם. היריעה רחבה ומלאה הפתעות והרפתקאות לצד מלחמות והישרדות של אנשים שפסעו בעולם הזה ורק רצו להסתכל על מטעי הגומי ולגדל ילדים בנחת וכמובן גם ללבוש סארי ממשי .

לפני שנתיים•
★★★★★
•חני
בשולי הנוחות

בשולי הנוחות

סָיַיקָה מוּרַטָה

לפני שנים רבות בארץ רחוקה הייתה לי שותפה לחדר שהייתה יפנית, היא סיפרה לי שחלק מהעבודה זה גם לצאת אחרי עבודה עם העובדים והבוס לשתות או למסעדה. זו דרך חיים, דבר מה שבשגרה. לא ממרים את פי הבוס ולא שוברים את המוסכמות. לכן הספר היפה הזה הוא על השונות בחברה אבל בל נשכח שהעלילה מתרחשת ביפן. הקודים החברתיים שם רחוקים מאוד מקודים שאנו רגילים לראות. אפילו בחנות נוחות ששם העלילה ברובה מתרחשת הכל זז כמו מכונה משומנת היטב. המדים של העובדים, תדריך הבוקר שבו נושאים תפילה ושיר למצב רוח ולפתוח את הבוקר בהתלהבות לפני שהלקוחות יגיעו. גם התרגול של הבעות פנים וברכות שלום באופן אובססיבי נראות מוגזמות. (עשיתי השוואה לסופר-פארם) והקודים באמת נראים מעולם אחר.

העלילה המרגשת נגמעה בלי להרגיש, הספר החברתי הנפלא הזה דן בשאלה מה נחשב לילדים "נורמליים"? עובדתית לאוטיסטים או ילדים על רצף כזה או אחר משוב ורפלקציה של החברה כלפיהם הוא הדבר היחיד שמחזיק אותם בסוג של "נורמליות" מסוימת. החברה היא המראה שלהם ל-איך צריך להתנהג. הם יעשו הכל כדי להתקבל אליה ולהרגיש נורמליים או אהובים. בדומה לתינוק שנולד יודע שהוא אהוב על ידי כך שהוא רואה את חיוך ההורים אליו וכך יודע שהוא משמח אותם, שהוא אהוב.

פורוקורה בהרגשתה ממש נולדה מחדש כשהחלה לעבוד בחנות נוחות. היא הייתה עובדת מין המניין, לא מוזרה, לא בלתי מפוענחת אלא עובדת טובה שהיו לה מטרות ויעדים. הייתה גם לשמחתה חוברת הדרכה של חוקי החנות ששם הכל היה ברור. ברגע שנתנו לה הוראות מדויקות היא הייתה כגוף אחד עם החנות, היא הייתה החנות, היא הייתה העבודה שלה ובלעדיה לא היה לה מה שיניע אותה בחיים. אך לא תמיד החיים ברורים גם לאנשים מין המניין, החברה נדמה מבקשת כל הזמן את ליטרת הבשר שלה. אם לא התחתנת ואתה כבר בגיל המתאים אז שאלות לא מפסיקות להגיע כמו מתי תתחתן, ואם התחתנת ואין לך ילדים אז שוב מתי ולמה עדיין לא ולמה רק אחד או שניים. נדמה שהחברה רוצה לנרמל את כולם לפס ייצור אחד.

אז כדי להיות חלק מהמכניזם הגדול הזה לפעמים אנשים משקרים שקרים לבנים כדי לא להביך עצמם ולהרגיש חסרי ערך. הם מאמינים בסיפור שהמציאו וכך לא מתערבים להם בחיים. פורוקורה רצתה לתפוס עצמה כנורמלית. די בכך שתאמר לחברותיה שהיא הכירה מישהו כולן ישמחו כאילו הנה היא נכנסה לעולם מוכר ששם מכירים מישהו מתחתנים ומביאים ילדים. אבל המציאות שהיא עדיין עובדת בחנות נוחות שזו עבודה זמנית כבר 18 שנה וכבר התירוצים שפיזרה מסביב כבר לא עובדים, ולמה החברה בכלל מתערבת ונכנסת לה לוורידים.
קטע כואב : "זה בגלל שאת מוזרה! בת שלושים ושש ועדיין עובדת משרה זמנית בחנות נוחות, רווקה, ועוד בתולה, עובדת יום יום [......] את גוף זר. את פשוט עוף כל כך מוזר שאף אחד לא אומר לך כלום, זה הכל."

חריגים או לא, הקצב האינדיבידואלי הרגשי, הנפשי של כל אחד מאתנו הוא שונה, מותר הכל ובעיקר לחיות כפי שאדם מאמין שכך הוא צריך. הדבר היחידי הוא שהאדם עצמו צריך להיות שלם עם מה שהוא בחר לעשות. בסוף כל יום אנחנו שמים את הראש על הכרית ועדיף שנירדם עם חיוך על הפנים.

לפני שנתיים•
★★★★★
•חני
באומגרטנר

באומגרטנר

פול אוסטר

כשאוהבים סופר יש הרגשה שרוצים להישאר נאמנים לו עד הסוף. זה לא עוד ספר שקוראים נהנים ושוכחים ממנו. יש ספרים וסופרים שמרגישים אליהם קשר גם מעבר לדפים הממוספרים שבספר, ותהיה הסיבה שבגינה הקורא נופל "שדוד" לרגליו של סופר, הוא תמיד חוזר לקבל עוד כי הסחורה סופקה לרוב. חודש שעבר חגגתי עוד שנה במניין שנותיי וכמובן כששאלו איזה ספר לקנות לי הפעם, לא היה לי ספק מה לבקש.

כבר כמה חדשים אני אוספת ספרים על המדף בתקווה לעבור את מחסום הקריאה שפקד אותי. היום לא היו תירוצים ותוך כמה שעות אספתי את כל החמלה שלי לפול אוסטר וגם חסד נעורים וגמעתי את הספר כי מי יודע אם יכתוב שוב.

אין ספק שזה אותו פול אוסטר. שהכתיבה שלו נשארה מדהימה בעיניי, הירידה לפרטים, ההתעסקות האינסופית בבני אדם ובמשמעות שהם יוצקים לחייהם כאן על הכדור. הכל נשאר וכנראה לא ייעלם גם אם הגוף יעלם, גם אם המחלה תתפוס אותו, הרעיונות שלו והסיפא של מחשבותיו יישארו לנצח כמו טביעת אצבע מיוחדת שלו.
יש לומר ביושר שהספר לא אחיד בחלקיו. ההתחלה מרתקת בעקבות קומדיה של טעויות שהתרחשו כמו שרשרת דומינו. טעויות מכאיבות שמתרחשות לגיבור סימולטנית וכל מה שנשאר לו זה לחבוש את האזורים שנפגעו, לבהות קצת בתקרה ולהתמסכן, אבל אז לשנס מותניים ולהמשיך הלאה. זה חלק כל כך מצחיק שצחקתי המון. ההמשך גם לא רע בכלל, האהבה הגדולה שהייתה לו, אשתו אנה וכמה נחת ואור ושובבות היא הביאה לו לחיים כל עוד הייתה בחיים. אבל כשהגורל מהתל והחיים כל כך חסרי וודאות אתה חרד ליקרים לך אבל אי אפשר לשמור אותם בצמר גפן, והוא היה חרד לאנה אך גם היה חייב לתת לה להיות מי שרצתה ולעשות מה שרצתה. גם אם אדם חלק מזוגיות, קודם כל הוא אדם לעצמו. ואי אפשר לחיות על: מה if..וכך אנה שחתה נגד הגלים הגבוהים ביותר והחששות שלו התממשו.

כאן מתואר הגיבור במחשבות על מה נשאר לאדם כשהוא רק חצי אדם אחרי מות זוגתו האהובה, מרוקן מהשמחה והחדווה של ההרגלים הקטנים בבית זוגי כשמישהו מחבק ומנשק ואוהב ומכיר, הזיכרונות מההמולה של ה- ביחד זה מה שהשאיר אותו בודד כל כך. החלק הזה יפה ומאוד פילוסופי כי הוא לוקח את הקורא למחשבות על מאזן החיים, מה יש, מה נשאר ומה נלקח. בעיקר יש בו הרבה מתהליך ההתבגרות של כל אדם כשמגיע לגילאים 70+ הוא כותב על כך בספר לא מעט. נניח בגיל מסוים גברים שיוצאים משירותים שוכחים לסגור את הרוכסן במכנסיים ואם זה קורה לך אתה כבר יודע שאתה בגיל הזה, והוא שכח לרכוס רוכסן וגם היה בגיל. או יורד לקחת משהו מהטבח ועולה חזרה כי שכחת מה רצית. ובכן זה עוד חלק מהספר שמושחל לאורכו על תהליך שהזמן גובה מאתנו או שאנחנו גונבים קצת ממנו בכל פעם.

החלקים האחרים בספר נראו שוב כפיזור שאוסטר לוקה בו במשים או בלי משים, כמו בבושקות של סיפורים בתוך סיפורים. הוא גולש לפרטים שלרגע נדמים כמו אוטוביוגרפיה שלו. על המשפחה היהודית באמריקה והשפה היידיש, העבודות שדור ההורים נאלץ לעשות ואיך הם עשו כסף, גם השואה מוזכרת ואיך כיסחו ליהודים את הצורה וניסו להשמיד את הגזע כולו אבל שרדנו, היה גם מכתב מרגש שהוזכר שאבא שלו כתב לו לבר מצווה על כך שגם אם לא מקיימים את כל חוקי האל בר מצווה חייבים לחגוג כי אנחנו יהודים.
בנוסף מלחמת ויטנאם נמצאת פה בעלילה וההתלבטות של צעירים בגיל 18 האם להתגייס, האם זה נכון ללכת ולמות בעד אמריקה, והריבים שהיו לדור הצעיר עם הוריהם בעקבות הוויכוחים שהמלחמה הביאה אתה. וגם האפשרות הקורצת ללכת לצבא לשנתיים אצל הדוד סם ואז המדינה תשלם על קולג'. וזו לא נראית תכנית גרועה במיוחד אם אתה נשאר בחיים. לכן לפעמים תוך כדי קריאה תוהים לאן לוקח אותנו אוסטר. מתי יחבר את כל החלקים של העלילה.

הספר לא עניין אותי כולו באחידותו אבל הצ'ארם החינני של אוסטר עדיין שם נוכח.ואלוהי הפרטים הקטנים אצלו נמצאים בכל מקום כולל כל הבבושקות מלאות סיפורים.
הספר נע בין שלשה כוכבים לארבעה.

לפני שנתיים•
★★★★★
•חני

ביקורות נוספות על "ילד מקולקל "

ילד מקולקל

ילד מקולקל

דרור שגב

כולנו מקולקלים. כולנו פגומים. הרבה תקלות מתחוללות בפס הייצור האנושי שאנו מהווים את תוצריו. חולשות ומגרעות וחסרונות הם חלק אינטגרלי מהאופי שלנו. כולנו "מקולקלים", עם מרכאות כפולות ומכופלות, כיוון שבעקב אכילס זה טמונה גם הרבה אנושיות והרבה פְּגִיעוּת. ואולי גם שותפות גורל קטנה ועגמומית משהו, כמי שמנסים לנתב את דרכנו במשעול החיים ולעתים כורעים תחת כובד שק צרותינו. כי בין אם אתה "ילד מקולקל", נער רגיש, מיוסר ופגיע, שמתקשה להתגבר על מות אמו וחווה יחס קר ומנוכר מאביו ומאחיו, ובין אם אתה "מבוגר מקולקל", פסיכולוג שלא מצליח להביא ילדים לעולם, איבד את אחיו בתאונת דרכים וסוחב את השלכותיה של פגיעת ראש קשה מתקופת שירותו הצבאי, הסבל קשה מאוד. הייסורים והמצוקות ושברון הלב זהים ומשותפים. כולנו מקולקלים, כולנו פגומים, וכולנו נוחזר בסופו של דבר אל היצרן, שככל הנראה לא יזכה לקבל את תו התקן העומד בדרישות האיכות של מכון התקנים. וכך היצרן יקבל בחזרה את הסחורה האנושית עם סיום חייה, זו הפגומה והבלתי שמישה, כשהיא עטופה יפה בתכריכים וארוזה בתוך קופסה מהודרת המותאמת למידותיה. סחורה מקולקלת. מוצר פגום.

דרור שגב לקח שני אנשים "מקולקלים", נער מתבגר והפסיכולוג שלו, שני אנשים שלכאורה כה שונים האחד מן השני, וחיבר אותם בקשר שובה לב, כשהדיאלוג שמחבר ביניהם מורכב לא רק משיחות, אלא גם ממוזיקה, מצלילים וממכתבים. הרבה אנושיות, רגישות ואהבה טמונות בנפשם המיוסרת של השניים. ערן, שאיבד את אמו ושקע באבלו, מסתגר לו בקונכייתו, כשהמוזיקה מהווה עבורו מפלט ממדווי החיים. בעזרתו של אברם, הפסיכולוג, ערן ילמד שהמוזיקה יכולה לעשות גם פעולה הפוכה: לקרב בין אנשים ולחבר ביניהם, כשהיא מגשרת על פערים של גיל ורקע אישי שונים לחלוטין. בהמשך יוסיף ויירקם קשר מרגש בין ערן למשפחה מארחת מקיבוץ בערבה, משפחה שתעניק לו את החום והאהבה שכה חסרו לו במשפחתו שלו.

הפסקול המוזיקלי שמלווה את הספר התנגן לו לא רק באוזניי אלא גם בלבי, והוא כלל גם את ההרכב המוזיקלי האהוב עלי ביותר ואשר מלווה אותי למן ילדותי, להקת .R.E.M. כל כך שמחתי למצוא אותם כאן, כשהיצירות המוזיקליות הנפלאות והמרגשות שלהם כמו עולות ומבצבצות להן מבין דפי הספר ומתנגנות להן ללא קול עמוק בתוך לבי, משתלבות בהרמוניה מושלמת עם העלילה. אלבומם Automatic for The People המלנכולי והמלודי משקף מאוד את רוח הספר, ומתוכו בחרתי לצרף את השיר Everybody Hurts.
https://www.youtube.com/watch?v=5rOiW_xY-kc

דרור שגב יצר סיפור אנושי קטן שכתוב היטב, בפשטות ובאהבה גדולה לדמויות. האנושיות של הדמויות, טוב לבן והכמיהה שלהן להתרת הקשרים במסכת חייהן הסבוכה, כל אלו דיברו אל לבי וריגשו אותי. הסיפור מיטיב לתאר ולהמחיש את כוחם המרפא והמפרה של הידידות בין אנשים, של המוזיקה ושל הספרות בחיינו. וכשהם חוברים שלושתם יחדיו, הידידים, הצלילים והספרים, אמנם לא נוכל להיוושע ולמצוא מזור לכל צרותינו, אבל ללא ספק נמצא איזו פיסת נחמה קטנה. ואתם יודעים מה? אין זה דבר של מה בכך.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מסמר עקרב
ילד מקולקל

ילד מקולקל

דרור שגב

טוב אני לצערי אצטרך לקטוע את רצף הפירגונים לספר הזה, וזה באמת מצער אותי כי חיכיתי לו, ואפילו ביקשתי מהספריה שלי שיקנו אותו במיוחד והתרגשתי להתחיל לקרוא, אבל הספר לא עמד בציפיות, ובסוף התברר להיות דיי בינוני, וממש הכרחתי את עצמי לסיים אותו, כי ציפיתי לאיזה סוף מיוחד או מקורי או מלא מחשבה, שלא הגיע.

ציפיתי ליותר קשר/דינמיקה/שיחות בין הפסיכולוג לנער, בנושא מוסיקה או בכלל, אבל בפועל מעט מאוד מהשיחות שלהם מתקיימות במציאות בדיאלוג, ורובן מתקיימות בין כל אחד לבין עצמו או במונולוג (במכתב, למשל) וזה היה לי חבל, כי זה מה שציפיתי מהסיפור, לאור ההקדמה: "דיאלוג מרתק בין נער מתבגר לפסיכולוג שלו, דיאלוג המתנהל גם באמצעות מוזיקה וצלילים המתרוצצים לשניהם בגוף...". בפועל, יחסית בתחילת הספר דרכיהם מתפצלות, וזה פחות או יותר הזמן שבו איבדתי עניין.

כפי שאמרו לפניי, היו רגעים מרגשים, אבל אני בוכה דיי בקלות גם ככה, והרבה פעמים אפילו הרגשתי שהכתיבה שם כדי שאני אבכה, ולוחצת עלי עד שזה יקרה ולא מוותרת לי, אפילו בכח. מזכיר לי את הספר "ללכת בדרכך" שם הרגשתי אותו דבר. כאילו, כן זה עצוב אבל ממש מרגישה שבכוח מישהו אומר לך תבכי!!!!! זה עצוב!!!! וזה כבר מאולץ. זה גם לא חכמה, ילד שמאבד את אמא שלו או חייל הלום קרב הם נושאים שכל אחד יכול להבין את העצב העמוק שטמון בהם, ולכן זה משהו ש"קל" להתחבר אליו, גם אם לא היית חייל קרבי וגם אם שני הוריך בין החיים. זו לא "חכמה", בעיני.

הכתיבה הייתה מאוד חובבנית רוב הזמן, בעיני, וזה גרע מהחוויה. גם כשמדובר בנקודת מבט של ילד או בנקודת מבט של מבוגר, הכתיבה לא השתנתה במיוחד, וחבל. שם באמת מתבטא הגיוון ויכולת הכתיבה של סופר לדעתי (ראו למשל עבודותיו של ג'ורג' ר. ר. מרטין שכותב ילדה קטנה ומרדנית, לצד גבר נזיר בן 99 לצד אמא לשלושה ילדים, לצד ילד בן 8 שהופך נכה, וכל אחד מהם כתוב אחרת עם אופי ושפה משלו ככה שגם בלי השמות אתם יודעים במי כרגע עוסק הפרק, וזו אומנות). לסיכום, ספר בסדר אם באים עם מעט ציפיות.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•כרמל
ילד מקולקל

ילד מקולקל

דרור שגב

מעגל נסגר ומעגל נפתח.
בכל אחד כמעט יש מעט או הרבה 'ילד מקולקל' שהחיים שרטו אותו, שאנשים נגעו בו, שהחיים פיתחו אצלו רגישויות והפכו אותו לכזה.
כבר בילדותו או נעוריו או רק בבגרותו או רק בערוב ימיו.

לא, אין ילדים מקולקלים - יש ילדים, נערים, מבוגרים - כה רגישים לאירועים, לתגובות או נגיעות אנשים, למצבים - שהם מגיבים ב"קלקול".

לא, אין ילדים מקולקלים, מה זה 'ילד מקולקל' - כך הגבתי לביקורת הראשונה שקראתי לספר הזה ועוד הוספתי שקשה לי עם שם הספר. מה פתאום 'ילד מקולקל', אין דבר כזה.
ודרור שגב, כותב הספר השיב לי - אשמח שתקראי, אח"כ נדבר על ילדים מקולקלים, גם על השם.
אקרא ואגן על הדברים שלי, חשבתי. קראתי. התחברתי אל הסיפור במעגל משלי שנפתח ונסגר. כל כך התחברתי. והשם - הכי מדויק.

סיפורם של אברם ושל ערן ושל אברם וערן. ותהליך של טיפול פסיכולוגי. ודיאלוג וחיבור מופלא. ושני מעגלים שנסגרו ונפתחו.
אברם, פסיכולוג קליני שעובד עם ילדים ונוער, 'מתקן נפשות מקולקלות' כך מגדיר עצמו - איש נהדר ו'מקולקל' שהחיים, הרקע והאבדן שחווה, החסך הרגשי, האנשים שנגעו ולא נגעו בו בחייו והפצעים והרגישויות בעקבות - והפציעה הפיזית במלחמה - כל אלה קלקלו אותו והוא לא חדר את המעגל שלו שנפתח כשהתקלקל, עד שערן.... המטופל - נגע בו.
ערן, נער צעיר ומקסים שבגיל הכי רגיש חווה אבדן אם, ונפצע רגשית - שהחיים הקצרים, הרקע והאבדן, החסך הרגשי והרגישויות שלו, הקרובים לו והרחוקים יותר שנגעו ולא נגעו - 'קלקלו אותו' ופתחו לו מעגל - עד שאברם... המטפל - נגע בו.
שניהם מתחברים כמעט לאחד.
דרך הטיפול ודרך עוד מעגלים מחברים - החיבור של שניהם למוסיקה (לאותה המוסיקה) שמהווה עבורם את מוסיקת חייהם, מקום הבריחה, השקט, השלווה הרגעית. החיבור של שניהם למילים הכתובות (המילים שמדברות לאברם את ערן ואת עצמו) ושמהוות עבורם את המילים של חייהם ומהוות עבורם את סיפור חייהם, מקום בריחה, שקט ושלווה רגעית.
והם שקטים, כל כך שקטים וספונים במוסיקה, במילים ובעצמם.
סיפורם של שני "פצועים שקופים".
כל זה במעגל החיצוני, אם נכנס פנימה, אצל שניהם בשעת המשבר - האחד בעקבות פציעה פיזית. השני פציעה נפשית - הבחירה הייתה בהיעלמות כשיטת התמודדות. הפצוע בגופו בצעירותו (אברם) נאלם ונעלם אל תוך שתיקתו עד שהגיעה פיה קסומה והחזירה אותו, שחררה אותו. וזה הפצוע בנפשו (ערן) נעלם - סיפור היעלמו מהווה את תעלומת הסיפור והגרעין המרכזי. וגם שם נוכחה פיה קסומה.
בנוסף, חוו שניהם, בהיותם בגילאים דומים, אבדנים מטלטלים. ושניהם בעקבות הטיפול - החלו בתהליך הדדי של התגברות על האבדן והגעה למצב של 'אבל' (קודם לא המטופל, גם לא המטפל (שחשש להיכנס אל עצמו פנימה) - לא הגיעו לשלב עיבוד האבל בגלל החלל השחור הכואב שנפער בגופם החריד, ערער ולא אפשר להם למלאו בנחמה, בכאב, ואח"כ באמצעי הבראה - הם אפילו לא הגיעו לרמת המחשבה הפנימית.
זה ילד מקולקל, וזה ילד מקולקל, שניהם "מקולקלים" שלמעשה במעגל החיצוני תקנו אחד את השני - שחררו החוצה את הרגשות, ופרמו את את הקשר המסואב או ה"חור השחור" בגוף, כן למדו למלא שניהם בהדרגה במוסיקה ובמילים - כך מצאו נחמה וערוץ בריחה לרגעים ושעות מאותם החללים שיצרו האבדנים, הקשיים, הרגישויות..
'מתקן הנפשות' תיקן את 'הילד המקולקל' - ואת עצמו במקביל. ובשורה התחתונה - לפעמים ה'מקולקלים' הם הכי מתוקנים שיש, רק צריך להראות להם את הדרך.. ואז, מעגל נסגר ומעגל נפתח..
עד כאן הרקע העוטף לעלילת הסיפור. עלילה שמתחברת ומתפתלת ומתחברת, מותחת ובעיקר נוגעת.
הסיפור נפלא בעיניי. סיפור רגיש ומרגיש עד הקצה, מלא חמלה, והבנת הנפש ה'מקולקלת'.
"שווה שתיקה של כבוד" - כתב ד' שגב כשתיאר את הנוף המדברי הקסום, משפט שמשתלב נפלא עם המוזיקה המנחמת.
אברם וערן - אחד הם? לא קשה לנחש שערן, כשיתבגר, יבחר לעסוק ב'תיקון נשמות מקולקלות' - מעגלים.

לדרור שגב (יתרון לדעת שהסופר קורא את הדברים), אהבתי מאוד את הקשרים והחיבורים. הצגת הקשרים הסבוכים וההתרה שלהם. הסערה והשלווה, וככה על הדרך -גם את השיעור במוסיקה.
באופן אישי ובמילים הכי גלויות וכנות - הסיפור נגע בי בעצבים הכי פתוחים ופצועים. וערן ואברם ושאר המשתתפים - הולכים איתי במחשבה כבר כמה ימים.
ואני מרשה לעצמי לנחש, לא, לא קשה לנחש - שגם אתה, הסופר, שם קצת בתוך הדמויות.. כותב סיפורים ומחברם למוסיקה, מדבר אותך במילים ותווים, והצליח לך. ותודה.

סיפור שיגע וידבר אל כולם ובטח למי שמטפל ונוגע בנשמות של 'אנשים מקולקלים'.
מניחה אותו בקליניקה על המדף - שיזכיר - תמיד כשמעגל נסגר ומעגל נפתח ובכל אחד יש גם יותר או פחות 'ילד מקולקל' שהחיים שרטו אותו לכזה.
לא, אין 'ילדים מקוקלים' - יש ילדים ונוער ומבוגרים כה רגישים לאירועים, לנגיעות אנשים, למצבים, שהם מגיבים ב"קלקול" - ואנשים 'מקולקלים' יכולים להיות הכי מתוקנים בעולם, אם סוגרים ופותחים אצלם מעגל בדיאלוג תיקון מושלם.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•
ילד מקולקל

ילד מקולקל

דרור שגב

הפתיחה לא היתה טובה. ההוצאה הקטנה מרום תרבות ישראלית החליטה החלטה תמוהה לזנוח את גופן פרנק ריהל, המקובל בספרים. לא נוח. הבחירה היתה בגופן דויד, כאילו באים לומר שמה שיצא ממחשבו של הכותב עבר ישירות להדפסה ולחנויות. זה מקובל לגמרי בהופעה גברית מסוקסת – חוסר גילוח ושיער מבולגן, כאילו בא לומר הנה יצאתי מהמיטה וטרחתי לבוא ולראות אתכם. טרחה. חוסר העריכה גלש לשגיאות עריכה רבות, למבנה שורות לא הולם. דרור שגב, אתה עדיין לא סאראמאגו. מנגד, הבחירה בכריכה מוצלחת וזו יפהפייה. לא פחות.
הוצאתי אוויר ועכשיו יוצאים לדרך. יש פסיכולוג בשם אברם פרחי (בדמות שאני מדמיין כשמיל בן ארי – מעורב ירושלמי, מטומטמת, אליפים), יש נער מקולקל בשם ערן (תובל שפיר – גאליס), חברתו יסמין (אליאנה תדהר – גאליס), אחיו יואב (מיכאל אלוני – שטיסל), יש אשת הפסיכולוג (אודיה קורן – בנות הזהב ושלל תפקידי תיאטרון), יש אבא של ערן (מיקי לאון – כפולים, תאג"ד, מטומטמת), יש און מקיבוץ לוטן (אלישע בנאי – תאג"ד), איל מקיבוץ לוטן שהביא לשם את ערן (תומר קפון – תאג"ד), שירי, אשתו של איל מלוטן (דניאל גל – תאג"ד) ויש אשת הפסיכולוג בצעירותה (שירה נאור – תאג"ד), ניסים, סבו של ערן (יוסי אלפי) ועידית, המטופלת הראשונה של אברם (בת חן סבג – מטומטמת). זהו, הסתיים הליהוק של הסרט.
ערן מובא ע"י אביו אורי לפסיכולוג אברם, מתקן הילדים המקולקלים. האב הוא אב מקולקל, חסר רגש, גבר-גבר, שמות אשתו הרגישה מותיר את בן הזקונים הרגיש שלו חסר הגנה ומשענת. הבן הגדול פייטר, השני לומד רפואה והשלישי כותב יומנים ומאזין למוזיקה בלי סוף. מקולקל, נו. מהצד, הלב יוצא אל ערן. האח הגדול והאב הם דמויות מזיקות מבחינתו. רק יואב, האמצעי, מנסה להגן עליו במצוות האם טרם מותה, אבל הוא עסוק בלימודים. האב אינו מסוגל להבין את בנו הצעיר בן ה-17, מתעמר בו, מוחק קבצים ממחשבו באכזריות וקורע מחברותיו.
אברם משתמש במוטיב הבור, מוטיב מוכר מספריו של מורקמי. הוא מציע לערן לקרוא את קורות הציפור המכנית וערן בוחר לברוח מהבית ולמצוא בור לשכון בו למספר ימים ולסדר לעצמו את הראש. הוא יורד דרומה לאילת, אבל בדרך (לא דרך), מוצא עצמו בקיבוץ לוטן, קיבוץ אקולוגי, בביתם של שירי ואיל. שם מתחיל התיקון הגדול בין אנשים המקבלים את האנושות כפי שהיא ובטח את ערן. המשפחה אינה יודעת לאן ערן נעלם ומתחיל מחול שדים, מחול הפותח פצעים ומאיים לפרק את המשפחה, שאוחדה בעיקר בעזרת האם, שאינה קיימת עוד.
בין לבין אנו קוראים על עברו של אברם, תחילת לימודיו, התחלת עבודתו כמטפל, המטופלת הראשונה שלו עידית, שהביאה את אברם למשבר.
המוזיקה משחקת תפקיד גדול בספר. ערן חי את המוזיקה, המוזיקה מהווה את פסקול חייו. כשהוא רוצה לומר משהו, הוא צורב דיסק ומעניקו מתנה. למרות זאת, כשמורידים את המוזיקה ואת מצעד השמות המתלווה לכל אורך הספר, פתאום מתגלה עכברוש רזה כשרוחצים את הפודל עתיר השיער.
כספר, הסיפור חביב. לא סתם "נאלצתי" לחבר דמויות מעולם הטלוויזיה לדמויות בספר, כך הספר התעורר לחיים וכסרט בוודאי יצליח יותר בצד פסקול הולם. שוב, כספר הוא פחות משכנע.
חובה לתקן שגיאות: בעמודים 191-193 יש כ-5-6 פעמים שגיאות עם המילה גוונים בסמיכות, כולל פעם אחד בכריכה האחורית. גם התאריך הוא עשרים ושניים במאי ולא עשרים ושתיים. צורם ללא צרוך. לא צריך לבאר את השם ג'ק דניאלס כסוג של ויסקי. הקורא הנבון יודע או מנחש נכון. יש עוד כמה ביאורים כאלה, המאכילים את הקורא שלא לצורך. גם יינות וגבינה זה כל כך המאה הקודמת, גם הסברים על אוכל.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מורי
ילד מקולקל

ילד מקולקל

דרור שגב

צלילים מרחפים מעל הראש וחודרים אל תוך האוזן. העולם מורכב מבליל של צלילים, מהמוני מנגינות קטנות שמרטיטות את הלב והנשמה.
מזככות אל גופך נוזל חיים. מוסיקה יכולה להוציא את האדם ממשברים גדולים. להקים אדם מן המתים אל החיים.
להניח את הראש על חזה אהוב ולהתרפק על הדי המוסיקה. ללחוש את המילים הקסומות שמנביטות בך את צמח החיים. להסתובב בקרוסלה דמיונית ולחוש כיצד הצלילים נעים אף הם במעגל, בעוד עיניך עצומות ורק הכל פיך, נשימתו של האחר ונשימתן של הצלילים מהדהדים.
אתה מרגיש כיצד המוסיקה מרפאת את ליבך ואת נשמתך הפצועים.

ישנם חודשים שהמוסיקה לא מהווה חלק מחיי ויש חודשים, בעיקר בעתות מצוקה, שהמוסיקה לא משה מזכרוני והאוזניות מחוברות אל תוך גופי כמו אינפוזיה.
למוסיקה יש חלק נכבד בחיי שרגעים מסוימים אני נזכרת בהם דרך המוסיקה ששמעתי באותם הרגעים בדיוק וכאשר אני שבה להאזין לשיר מסוים, גופי נרך ונרעד, לנוכח הזכרונות המבעבעים בי.
מערבולת הזכרונות שואבת אותי אליה במהרה והעבר הופך להווה בזכותה של המוסיקה.

מהותו של הספר הנ"ל היא מוסיקה וזכרונות. שכול בצל המוסיקה. ערן הוא נער מתבגר בן 17 מופנם שמותה של אימו, אחד מבני האדם שידעו את הצופן לליבו, הלכה לעולמה עקב מחלה קשה.
האובדן, ככל אובדן קשה, לא מרפה ממנו. הזכרונות אופפים אותו והדמעות עולות בעיניו בכל רגע נתון וההשלמה שכה רבים מדברים עליה בהקשר המוות אינה מגיחה.

ערן נאטם בפני משפחתו וסביבתו וכל עולמו מסתכם במוסיקה וכתיבה. את כל הכאב הוא פורק דרך השירים שהוא שומע ואל תוך מחברת הכתיבה שהוא מקפיד לקחת עימו לכל מקום.
ערן הוא ילד מקולקל. אחד שלא מובן מה קורה איתו, שאינו מוכן לשתף את הסובבים אותו בקורות אותו. עקב הסתגרותו הטוטאלית ומוזריותו, מחליט אביו, אורי, לקחתו לפסיכולוג ילדים בשם אברם בתקווה שישיל מעל בנו את הקליפה בה הסתגר וישיבו אל חיק המשפחה.
אברם וערן מתחילים סדרת פגישות, במהלכן ערן פותח בפני הפסיכולוג צוהר אל העולם הכמוס ביותר- עולם הרגש והצליל שחד הם.
ניכר שסדרת הפגישות, אט אט, משפיעה לטובה על ערן ומשילה מעליו עוד שכבה של מגננות...ועוד אחת...עד שערן נעלם. העלמותו תעורר בכל המעורבים טלטלה עזה וחשבון נפש שבסוף המסע הם לא יהיו כפי שהיו בתחילתו.

קראתי את הספר בשטף. הכתיבה קולחת ומעניינת. רצופה משפטים יפים וסגנונות מוסיקה שלא הכרתי שהיה לי עונג להכיר. שפתו של הספר מעניינת ופיוטית, בדיוק כפי שאני אוהבת ומתחברת.
עם זאת, יש לציין שבתחילה היו פעמים ששקלתי את המשך קריאתי בספר. דבר מה בספר הרגיש לי מלאכותי ולא אמין. התקשתי ליצור חיבור מספק עם הדמויות. אולם, עקב משבר אישי, דבר מה גרם לי להיכנס אל לב ליבו של הסיפור ולהרגיש חיבור לדמויות.
למרות פגם קל אשר השכיל לציין חבר סימניה בעניין טוב ליבן המופרז של הדמויות, הרגשתי חיבור עז לערן ולכאבו. התחברתי לסיפור האהבה היפה בין עתליה לאברם ולכאב האישי שהוא עצמו, בתור פסיכולוג, סוחב במשך שנים רבות.

אובדנו של ערן גרם לי להרהר בבני משפחתי ובמשבר בריאותי שתקף את אמא שלי. הפחד לאבד אותה, כפי שערן איבד את אמו, לא נתן לי מנוח. חשתי כיצד כל געגוע של שי לאימו הוא כמעין חץ שלוח אל ליבי שלי. כיצד ילד, בכל גיל שיהיה, יכול להיות ללא אמא או אבא?

אנושיותן של הדמויות מתפרצת וההכרה שכדי להבין אדם אחר, להעניק ולרפאו אין צורך להיות מושלם ואף אדם אינו חסין ממשברים וקלקולים זועקת מן הספר. כולנו בני אדם ולכולנו יש עבר וזכרונות שמשפיעים עלינו, "שמקלקלים" אותנו, כל שנותר לנו הוא לבחור לאן לנתב את חיינו, לנתיב הטוב או לנתיב הרע.


-הביקורת מוקדשת לזשל"ב שבלעדיו לא הייתי משיגה את הספר הזה. מקווה מאוד שנחווה עוד רגעים וזכרונות צרופי צלילים יחדיו! (:

לפני 5 שנים•
★★★★★
•סקאוט
ילד מקולקל

ילד מקולקל

דרור שגב

הספר הזה הזכיר לי מקרה מסוים, שאומנם התרחש לפני לא מעט שנים, אך משום מה הקריאה בספר עוררה אותו מחדש.

בתקופה בה הייתי חיילת, באחד מין הימים הייתי אמורה להתארח אצל חיילת ששרתה איתי, לפני שיצאנו אליה לבית, היא ביקשה שנעבור לאסוף את אחיה מבית הספר.
כשהגענו לבית הספר, חברתי החיילת נכנסה לה לתוך כתלי בית הספר ואני נשארתי להמתין בחוץ...

לידי היו כמה אימהות, שפטפטו להן בניחותא וללא הפרעה...

משפט אחד שאמרה אחת מהן פשוט גרם לי לעמוד ולבהות בה, ואת המשפט הזה אני לא יכולה לשכוח לעולם....

היא אמרה: "אני לא מבינה אתכן, אתן לא פוחדות שהוא יקלקל לנו את הילדים? צריך לעשות משהו עם זה, הרי הוא ממש מפגר!".

המשפט הזה, כוון לאחיה של חברתי, זו הייתה הפעם הראשונה שידעתי שיש לה אח מיוחד ומקסים ונהדר....והוא ממש אבל ממש לא מפגר! הוא פשוט חי לו בעולם מדהים משלו, ואנחנו רק צריכים לדעת אייך להיכנס ולהתארח בעולמו.

במבט ראשון על כריכת הספר, המילים האלו "ילד מקולקל" עשה לי מעט רע, ומנגד סיקרן אותי נורא, רציתי להבין, לדעת, למה מכנים את אותו הילד "ילד מקולקל".

מה יכול להיות מקולקל בילד? אייך בכלל אפשר לכנות ילד, ייצור שחי ונושם מקולקל?

קחו נשימה עמוקה....לי זה לא היה קל....

ערן, נער מקסים בגיל ההתבגרות, חווה את אחת מטלטלות החיים ההזויות והכואבות ביותר שאפשר לחוות....אימו נפטרה ממחלה קשה, האימא שאליה הוא היה הכי מחובר...הכי הבן של....

ערן, לא יודע להתמודד, לא מצליח לעכל את האבדה, לא מפנים את לכתה...הוא הופך לצל, לילד "שקוף", או יותר נכון לתאר "ילד מקולקל".

אין מי שיתמוך, אין מי שיבין....אין מי שיושיט יד ויעזור, אין מי שיחלץ אותו מהבור השחור אליו הוא שוקע....אין מי שישמע את הצעקה, את הקריאה הנואשת לעזרה! שני אחיו עסוקים להם במירוץ החיים....

אבא שעסוק כול כולו בעצמו ובשיקום המשפחה, אינו מרשה לעצמו להראות רגע של חולשה, חוסן וחוסן ושוב חוזקה....רגע? מה עם איזו מילת נחמה? מה עם איזה ליטוף?

גם בין "חבריו" אם אפשר בכלל לכנות אותם חברים, ערן הוא מין "עוף מוזר"....לא שייך...

ערן מוצא נחמה, מוצא את המקום להתמודד עם השכול, עם האובדן, הוא מסתגר בחדרו, מצייר, מאזין למוזיקה, מתחבר לנשמתו, לעצמו, ומנסה למצוא נחמה....לבד.

ערן זקוק לאהבה, לחום, לחיבוק...ליד מלטפת.....אך אין איש שמעניק לו אותם...

אביו מחליט לשלוח אותו לטיפול פסיכולוגי אצל המטפל אברם בכדי "שייתקן אותו"!

אברם, שמבין את המצוקה של ערן משתמש דווקא במוזיקה בטיפול בערן... אברם מתחבר למצוקתו של ערן, משהו מחבר בניהם, ומנגד מעורר אצל אברם המטפל זיכרונות ישנים.

באחד מהימים בתום הטיפול אצל אברם ערן בורח....נעלם!

הוא מגיע לאחד מהקיבוצים בדרום הארץ, פוגש שם זוג מקסים שעוזר לו להתמודד עם המצוקה, עם הנפש שלו, עם הכאב.
אברם, אינו משלים עם בריחתו של ערן, מחליט החלטה הרת גורל, למצוא את ערן ולסייע לו!
המסע בחיפוש אחר ערן, מעורר אצל אברם את "השדים" הפנימיים שלו....

האם הוא יצליח? האם הוא "ייתקן" את ערן?

הספר כתוב באופן מאוד מרגש ומקסים, בחלקו נאלצתי לעצור בכדי למחות דמעה...ובחלקו גם נאלצתי לעצור, לקחת נשימה עמוקה.
כל כך הרבה ילדים "שקופים", ילדים "מקולקלים" חיים איתנו....ואנחנו לא רואים! או שמא בוחרים לא לראות?
אותם ילדים שזקוקים, צמאים ליד מלטפת, למילה החמה, לחיבוק האוהב....לאימא!

הם אינם יודעים להתמודד, אינם יודעים להכיל את הכאב, את המועקה, אז מדביקים להם את התווית "מקולקל" ושולחים לתיקון!
כמו איזה אייפון שנשרף לו המסך, כמו מכונת כביסה שהפסיקה לסחוט, כמו גביע קוט'ג שפג תוקפו.

הילדים האלו אינם "מקולקלים", הילדים האלו מאוד מוכשרים, הם ילדים ואת זה לפעמים אנו המבוגרים שוכחים, ולא רק....גם הילדים "הנורמליים" רואים בהם "חייזרים"!

ואני יושבת לי ומנסה להבין, אייך אותם ילדים אמורים להתמודד? אייך בכלל הם יכולים להתמודד?
הם לא אשמים, הם נולדו ככה, מיוחדים! הם לא בחרו לחיות בתוך בועה, להיות מכונסים בעצמם...לחיות ביקום מקביל, בעולם אחר....לא! הם פשוט נולדו ככה! או שמשהו בחיים גרם להם לחיות ככה, משהו שהם לא יכולים להכיל.

הספר מתחיל במשפטים הבאים:
"עמוק בתוך הגוף אפשר למצוא משאבה דו-צדדית, היא מחוברת אל הלב בצינור דק ותפקידה לווסת בין חום לקור. מצד אחד היא דוחסת לתוך הלב חמימות ואהבה ומהצד השני פולטת קור וניכור. הצינור הדו-צדדי זה אני ואני הוא הדפוק שמעביר חום וקור. בטח אתה רוצה לשאול מאיפה הבאתי את המחשבות האלה, אני אחסוך ממך את השאלה. נראה שאני ילד טיפש שכלום לא מספק אותו ושנדמה לו שהוא כלוא בתוך משאבה שדוחסת חום ומפמפמת את הפחדים שלה החוצה, בטח רק אנשים דפוקים כמוני חושבים ככה. אתה חושב שאני דפוק, אברם?"

ואני קוראת את המשפטים האלה, וחושבת לעצמי.....ילד, נער, שכותב משפטים כאלו....הוא דפוק?

לפני 9 שנים•רחלי (live)
ילד מקולקל

ילד מקולקל

דרור שגב

מארג עדין מסתבך ונפרם – מצוין.
ערן, הוא נער מתבגר בן 17, מתנתק מהסביבה. מסתגר בעצמו. בבדידותו. חודר עמוק אל צלילי המוזיקה ואל המילים הכתובות – הם החברים המלווים אותו. הוא נובר ואוסף, מקשיב ומגלה צלילים חדשים. וקורא ובעיקר כותב המון מילים - עולמות שחודרים אליו. מנחמים את נשמתו – מגדיר עצמו חוקר צלילים או חייזר מוזיקאלי. ילד מקולקל - להבנתו.
ואתו – חברה אחת נערה בת גילו עולמם משותף אף היא חוקרת צלילים, חייזרית מוזיקלית. מתנתקת וסגורה. ילדה מקולקלת - להבנתה.
ערן, התייתם מאמו, אביו ה'מתוקן' קושר את התנהגות בנו הצעיר באבדן ומביא אותו אל אברם הלא הוא פסיכולוג קליני, המתמחה בתיקון "ילדים מקולקלים".
(אברם עצמו, זאת לדעת – סוג של 'מבוגר מקולקל' (?) – המוצא נחמה לנפש הדואבת דרך חדירת עומק אל עולם המוזיקה ואל המילים הכתובות).
הקורא, מתלווה לתהליך הטיפול (שמסתבר כי הדדי הוא), בתוכו מתרחש תהליך של היכרות עומק והתקרבות עדינה עד ליצירת קשר הקושר בפקעת סבוכה את החוטים של ערן המתוסכל לאלה של אברם המתוסבך – תוך כדי תהליך הטיפול, לדעתי במהלך הריפוי נשבר משהו בערן, מצב המוביל לתעלומת בריחתו והיעלמותו עד לפתרון התעלומה ובמקביל להבאת הטיפול להצלחתו (בהבנה והשלמה כי המקולקלים למעשה מתוקנים מאוד שזקוקים לנפש מבינה ומכוונת) עד להתרת הקשר הסבוך המתוסכל של זה והמסובך של זה בהדדיות. הכול בהובלתו המקצועית המקולקלת והרגישה של אברם עד לקבלת מארג עדין של קשר מושלם בין השניים.
ובקיצור, לפנינו מרקם משובח של סיפור משולב בפס מוזיקלי נכון ובמילים המדויקות כל אלה מביאים את הקורא להבנה – כי כולם כך או אחרת – מרגישים ילדים מקולקלים, להבנתם. ועם המגע הנכון - יכולים להרגיש מתוקנים ושלמים. כשתוך כדי סיפור העלילה המפותל והטוב.
הערה אישית לחברנו שאולי - אתה כבר מתוקן. הכי מתוקן. יודע, יודע הכול שטויות, לא מדעי לא מוכח - עזוב טיפולים ושטויות. אתה בסדר as is

לפני 9 שנים•
★★★★★
•
ילד מקולקל

ילד מקולקל

דרור שגב

עם קריאתו של "ילד מקולקל" סיימתי קריאת רצף של הטרילוגיה שכתב דרור שגב. אני יודעת שזו איננה טרילוגיה בהגדרה – אך מצאתי אותה כזו, שכן קווי קשר מחברים בין השלושה.

הסיפור מלווה את ערן (להלן, המקולקל), נער בן 17 נבון במיוחד, רגיל ונהדר. רק מה? רגיש ופגיע שמתמודד עם גיל ההתבגרות לצד אסון שפקד אותו ואת משפחתו ושמהווה טריגר לקלקול הגדול.
את אברם – הפסיכולוג שמלווה את ערן (מקולקל כנ"ל).
ועוד מבחר דמויות מן המעגל הראשון והשני של ערן, של אברם, ועוד כמה שנאספו בדרך - חלקם מקולקלים באמת, חלקם מקולקלים כנ"ל, חלקם תקינים.
הסיפור סובב ונוגע בערן, באברם, בשניהם - בכל אחד בנפרד, ביחד, ובאף אחד, הסיפור מתעגל, מסתובב, מתנתק, מתחבר, ויש בו גם רגעים שנלקחו מסוגת המתח.

והוא מצוין - הסיפור.

כבספריו הנוספים של שגב גם כאן את הדמויות וסיפורן מלווים צלילים, צבעים, ריחות, תיאורי נופים ומזג אויר, תחושות, טעמים – כולם עזים, חושניים, חיים - כאלה שממש נוגעים בקורא. אני בטוחה שהנגיעות הללו כולן או חלקן יעוררו בכל אחד מן הקוראים געגועים למשהו, למישהו, למקום או לתקופה.
וגם לספר הזה מצורף פס קול נעים שמלווה אותו.
את הסיפור משלימה תמונת כריכה יפהפיה - צילום שמתחבר, מחבר, ועוטף אותו באופן מושלם.

את הטרילוגיה כולה אהבתי. לדעתי ילד מקולקל (ילד הסנדוויץ) הוא הטוב מכולם.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•אנוק
ילד מקולקל

ילד מקולקל

דרור שגב

כתיבה עדינה- כתיבה עדינה מתאפיינת במשחק בין הגילוי לנסתר, מין אריגה שכזו שנשלחת ישר אל תוך הקורא, היודע אך גם הלא יודע, ובונה לה שם קן חם, כזו המציירת דמויות יוצאות דופן ברגישותן, באופיין ובמחשבותן. אתן כמה דוגמאות לסופרים המתאפיינים בכתיבה שכזו, כתיבה מן הסוג האהוב עליי: רוי יקובסן, סופר נורווגי שעד כה תורגמו שני ספרים פרי עטו, ג'יין אוסטן, שכתיבתה עדינה וחכמה עד מאוד, שרה אשר פינקהוף, סופרת מקסימה ממוצא יהודי הולנדי אשר עברה את השואה עם פצעים נפשיים רבים, ועוד סופרים רבים וטובים... לרשימה הזו הצטרף לא מזמן הסופר דרור שגב.
הכל התחיל בהודעה הזו: "אשמח אם תראי לנכון לקרוא את ספרי החדש ילד מקולקל. תודה דרור". הודעה פשוטה אחת טמנה כל כך הרבה... ובכן, היו מספר ספרים שהייתי צריכה לקרוא לפני הספר הזה, אך בזמן הייתי יכולה להתכונן, ולו במקצת, ולהבחין ביכולת הכתיבה של דרור, נפעמתי מרגישותו ומכתיבתו העדינה.
הספר מספר על ערן, "ילד מקולקל", רגיש באופן יוצא דופן, המוצא את עצמו בסיטואציה לא נעימה. לאחר מותה של אימו רוני המיוחדת והאוהבת, כשהוא חש תחושות אבל ומחנק, הוא מרגיש גם כי משפחתו ובמיוחד אביו לא תומכים בו, קרים אליו כמו קרח ולא מבינים אותו בכלל. הדרך היחידה שלו להרגיש שלם שלם היא המוזיקה, היא מקלטו, היא והכתיבה.
כאשר האב רואה שלא נותר מה לעשות והנער שבוי בתוך עצמו, או יותר נכון להגיד הוא שהסבא האוהב הוא שעוזר לכך (מצד אימו), הוא נשלח אל אברם פרחי "מתקן ילדים מקולקלים" (פסיכולוג). שם ביניהם נרקם קשר יוצא דופן, בין אם דרך מוזיקה או דרך כתיבה וקריאה.
הקשר ביניהם כל כך עמוק עד כי כאשר ערן יוצא למסע לחפש אחרי מקום שקט לו הוא קורה "הבור" ואותו הוא חושב כי ימצא באילת, בו גם נדמה לו כי ייתחבר על ההרגשה של איך זה להיות קבור בקבר, כמו אימו, אברם משתגע. אך לבסוף ייסתבר לכולם ייתברר לכולם כי ערן רגיש וחכם הרבה יותר מכפי שציפו ממנו.
הספר גם משלב קטעים אותם כביכול כתב ערן ומהם הייתי נפעמת לגמרי. איך דרור שגב כתב קטעים כה יפים? האם הוא מכשף? ללא ספק הרגשתי מן הספר הייתה של כישוף, עד כדי כך שכאשר גמרתי אותו, (לפני כשבוע בערך), נתתי אותו לידיד שלי בשביל לתרום גם לו מן הכישוף.

לפני 9 שנים•נונו
דירוג
3.0
לפני 4 שנים

“טוב אני לצערי אצטרך לקטוע את רצף הפירגונים לספר הזה, וזה באמת מצער אותי כי חיכיתי לו, ואפילו ביקשתי”