“כולנו מקולקלים. כולנו פגומים. הרבה תקלות מתחוללות בפס הייצור האנושי שאנו מהווים את תוצריו. חולשות ומגרעות וחסרונות הם חלק אינטגרלי מהאופי שלנו. כולנו "מקולקלים", עם מרכאות כפולות ומכופלות, כיוון שבעקב אכילס זה טמונה גם הרבה אנושיות והרבה פְּגִיעוּת. ואולי גם שותפות גורל קטנה ועגמומית משהו, כמי שמנסים לנתב את דרכנו במשעול החיים ולעתים כורעים תחת כובד שק צרותינו. כי בין אם אתה "ילד מקולקל", נער רגיש, מיוסר ופגיע, שמתקשה להתגבר על מות אמו וחווה יחס קר ומנוכר מאביו ומאחיו, ובין אם אתה "מבוגר מקולקל", פסיכולוג שלא מצליח להביא ילדים לעולם, איבד את אחיו בתאונת דרכים וסוחב את השלכותיה של פגיעת ראש קשה מתקופת שירותו הצבאי, הסבל קשה מאוד. הייסורים והמצוקות ושברון הלב זהים ומשותפים. כולנו מקולקלים, כולנו פגומים, וכולנו נוחזר בסופו של דבר אל היצרן, שככל הנראה לא יזכה לקבל את תו התקן העומד בדרישות האיכות של מכון התקנים. וכך היצרן יקבל בחזרה את הסחורה האנושית עם סיום חייה, זו הפגומה והבלתי שמישה, כשהיא עטופה יפה בתכריכים וארוזה בתוך קופסה מהודרת המותאמת למידותיה. סחורה מקולקלת. מוצר פגום.

דרור שגב לקח שני אנשים "מקולקלים", נער מתבגר והפסיכולוג שלו, שני אנשים שלכאורה כה שונים האחד מן השני, וחיבר אותם בקשר שובה לב, כשהדיאלוג שמחבר ביניהם מורכב לא רק משיחות, אלא גם ממוזיקה, מצלילים וממכתבים. הרבה אנושיות, רגישות ואהבה טמונות בנפשם המיוסרת של השניים. ערן, שאיבד את אמו ושקע באבלו, מסתגר לו בקונכייתו, כשהמוזיקה מהווה עבורו מפלט ממדווי החיים. בעזרתו של אברם, הפסיכולוג, ערן ילמד שהמוזיקה יכולה לעשות גם פעולה הפוכה: לקרב בין אנשים ולחבר ביניהם, כשהיא מגשרת על פערים של גיל ורקע אישי שונים לחלוטין. בהמשך יוסיף ויירקם קשר מרגש בין ערן למשפחה מארחת מקיבוץ בערבה, משפחה שתעניק לו את החום והאהבה שכה חסרו לו במשפחתו שלו.

הפסקול המוזיקלי שמלווה את הספר התנגן לו לא רק באוזניי אלא גם בלבי, והוא כלל גם את ההרכב המוזיקלי האהוב עלי ביותר ואשר מלווה אותי למן ילדותי, להקת .R.E.M. כל כך שמחתי למצוא אותם כאן, כשהיצירות המוזיקליות הנפלאות והמרגשות שלהם כמו עולות ומבצבצות להן מבין דפי הספר ומתנגנות להן ללא קול עמוק בתוך לבי, משתלבות בהרמוניה מושלמת עם העלילה. אלבומם Automatic for The People המלנכולי והמלודי משקף מאוד את רוח הספר, ומתוכו בחרתי לצרף את השיר Everybody Hurts.
https://www.youtube.com/watch?v=5rOiW_xY-kc

דרור שגב יצר סיפור אנושי קטן שכתוב היטב, בפשטות ובאהבה גדולה לדמויות. האנושיות של הדמויות, טוב לבן והכמיהה שלהן להתרת הקשרים במסכת חייהן הסבוכה, כל אלו דיברו אל לבי וריגשו אותי. הסיפור מיטיב לתאר ולהמחיש את כוחם המרפא והמפרה של הידידות בין אנשים, של המוזיקה ושל הספרות בחיינו. וכשהם חוברים שלושתם יחדיו, הידידים, הצלילים והספרים, אמנם לא נוכל להיוושע ולמצוא מזור לכל צרותינו, אבל ללא ספק נמצא איזו פיסת נחמה קטנה. ואתם יודעים מה? אין זה דבר של מה בכך.”

“טוב אני לצערי אצטרך לקטוע את רצף הפירגונים לספר הזה, וזה באמת מצער אותי כי חיכיתי לו, ואפילו ביקשתי מהספריה שלי שיקנו אותו במיוחד והתרגשתי להתחיל לקרוא, אבל הספר לא עמד בציפיות, ובסוף התברר להיות דיי בינוני, וממש הכרחתי את עצמי לסיים אותו, כי ציפיתי לאיזה סוף מיוחד או מקורי או מלא מחשבה, שלא הגיע.

ציפיתי ליותר קשר/דינמיקה/שיחות בין הפסיכולוג לנער, בנושא מוסיקה או בכלל, אבל בפועל מעט מאוד מהשיחות שלהם מתקיימות במציאות בדיאלוג, ורובן מתקיימות בין כל אחד לבין עצמו או במונולוג (במכתב, למשל) וזה היה לי חבל, כי זה מה שציפיתי מהסיפור, לאור ההקדמה: "דיאלוג מרתק בין נער מתבגר לפסיכולוג שלו, דיאלוג המתנהל גם באמצעות מוזיקה וצלילים המתרוצצים לשניהם בגוף...". בפועל, יחסית בתחילת הספר דרכיהם מתפצלות, וזה פחות או יותר הזמן שבו איבדתי עניין.

כפי שאמרו לפניי, היו רגעים מרגשים, אבל אני בוכה דיי בקלות גם ככה, והרבה פעמים אפילו הרגשתי שהכתיבה שם כדי שאני אבכה, ולוחצת עלי עד שזה יקרה ולא מוותרת לי, אפילו בכח. מזכיר לי את הספר "ללכת בדרכך" שם הרגשתי אותו דבר. כאילו, כן זה עצוב אבל ממש מרגישה שבכוח מישהו אומר לך תבכי!!!!! זה עצוב!!!! וזה כבר מאולץ. זה גם לא חכמה, ילד שמאבד את אמא שלו או חייל הלום קרב הם נושאים שכל אחד יכול להבין את העצב העמוק שטמון בהם, ולכן זה משהו ש"קל" להתחבר אליו, גם אם לא היית חייל קרבי וגם אם שני הוריך בין החיים. זו לא "חכמה", בעיני.

הכתיבה הייתה מאוד חובבנית רוב הזמן, בעיני, וזה גרע מהחוויה. גם כשמדובר בנקודת מבט של ילד או בנקודת מבט של מבוגר, הכתיבה לא השתנתה במיוחד, וחבל. שם באמת מתבטא הגיוון ויכולת הכתיבה של סופר לדעתי (ראו למשל עבודותיו של ג'ורג' ר. ר. מרטין שכותב ילדה קטנה ומרדנית, לצד גבר נזיר בן 99 לצד אמא לשלושה ילדים, לצד ילד בן 8 שהופך נכה, וכל אחד מהם כתוב אחרת עם אופי ושפה משלו ככה שגם בלי השמות אתם יודעים במי כרגע עוסק הפרק, וזו אומנות). לסיכום, ספר בסדר אם באים עם מעט ציפיות.”

“מעגל נסגר ומעגל נפתח.
בכל אחד כמעט יש מעט או הרבה 'ילד מקולקל' שהחיים שרטו אותו, שאנשים נגעו בו, שהחיים פיתחו אצלו רגישויות והפכו אותו לכזה.
כבר בילדותו או נעוריו או רק בבגרותו או רק בערוב ימיו.

לא, אין ילדים מקולקלים - יש ילדים, נערים, מבוגרים - כה רגישים לאירועים, לתגובות או נגיעות אנשים, למצבים - שהם מגיבים ב"קלקול".

לא, אין ילדים מקולקלים, מה זה 'ילד מקולקל' - כך הגבתי לביקורת הראשונה שקראתי לספר הזה ועוד הוספתי שקשה לי עם שם הספר. מה פתאום 'ילד מקולקל', אין דבר כזה.
ודרור שגב, כותב הספר השיב לי - אשמח שתקראי, אח"כ נדבר על ילדים מקולקלים, גם על השם.
אקרא ואגן על הדברים שלי, חשבתי. קראתי. התחברתי אל הסיפור במעגל משלי שנפתח ונסגר. כל כך התחברתי. והשם - הכי מדויק.

סיפורם של אברם ושל ערן ושל אברם וערן. ותהליך של טיפול פסיכולוגי. ודיאלוג וחיבור מופלא. ושני מעגלים שנסגרו ונפתחו.
אברם, פסיכולוג קליני שעובד עם ילדים ונוער, 'מתקן נפשות מקולקלות' כך מגדיר עצמו - איש נהדר ו'מקולקל' שהחיים, הרקע והאבדן שחווה, החסך הרגשי, האנשים שנגעו ולא נגעו בו בחייו והפצעים והרגישויות בעקבות - והפציעה הפיזית במלחמה - כל אלה קלקלו אותו והוא לא חדר את המעגל שלו שנפתח כשהתקלקל, עד שערן.... המטופל - נגע בו.
ערן, נער צעיר ומקסים שבגיל הכי רגיש חווה אבדן אם, ונפצע רגשית - שהחיים הקצרים, הרקע והאבדן, החסך הרגשי והרגישויות שלו, הקרובים לו והרחוקים יותר שנגעו ולא נגעו - 'קלקלו אותו' ופתחו לו מעגל - עד שאברם... המטפל - נגע בו.
שניהם מתחברים כמעט לאחד.
דרך הטיפול ודרך עוד מעגלים מחברים - החיבור של שניהם למוסיקה (לאותה המוסיקה) שמהווה עבורם את מוסיקת חייהם, מקום הבריחה, השקט, השלווה הרגעית. החיבור של שניהם למילים הכתובות (המילים שמדברות לאברם את ערן ואת עצמו) ושמהוות עבורם את המילים של חייהם ומהוות עבורם את סיפור חייהם, מקום בריחה, שקט ושלווה רגעית.
והם שקטים, כל כך שקטים וספונים במוסיקה, במילים ובעצמם.
סיפורם של שני "פצועים שקופים".
כל זה במעגל החיצוני, אם נכנס פנימה, אצל שניהם בשעת המשבר - האחד בעקבות פציעה פיזית. השני פציעה נפשית - הבחירה הייתה בהיעלמות כשיטת התמודדות. הפצוע בגופו בצעירותו (אברם) נאלם ונעלם אל תוך שתיקתו עד שהגיעה פיה קסומה והחזירה אותו, שחררה אותו. וזה הפצוע בנפשו (ערן) נעלם - סיפור היעלמו מהווה את תעלומת הסיפור והגרעין המרכזי. וגם שם נוכחה פיה קסומה.
בנוסף, חוו שניהם, בהיותם בגילאים דומים, אבדנים מטלטלים. ושניהם בעקבות הטיפול - החלו בתהליך הדדי של התגברות על האבדן והגעה למצב של 'אבל' (קודם לא המטופל, גם לא המטפל (שחשש להיכנס אל עצמו פנימה) - לא הגיעו לשלב עיבוד האבל בגלל החלל השחור הכואב שנפער בגופם החריד, ערער ולא אפשר להם למלאו בנחמה, בכאב, ואח"כ באמצעי הבראה - הם אפילו לא הגיעו לרמת המחשבה הפנימית.
זה ילד מקולקל, וזה ילד מקולקל, שניהם "מקולקלים" שלמעשה במעגל החיצוני תקנו אחד את השני - שחררו החוצה את הרגשות, ופרמו את את הקשר המסואב או ה"חור השחור" בגוף, כן למדו למלא שניהם בהדרגה במוסיקה ובמילים - כך מצאו נחמה וערוץ בריחה לרגעים ושעות מאותם החללים שיצרו האבדנים, הקשיים, הרגישויות..
'מתקן הנפשות' תיקן את 'הילד המקולקל' - ואת עצמו במקביל. ובשורה התחתונה - לפעמים ה'מקולקלים' הם הכי מתוקנים שיש, רק צריך להראות להם את הדרך.. ואז, מעגל נסגר ומעגל נפתח..
עד כאן הרקע העוטף לעלילת הסיפור. עלילה שמתחברת ומתפתלת ומתחברת, מותחת ובעיקר נוגעת.
הסיפור נפלא בעיניי. סיפור רגיש ומרגיש עד הקצה, מלא חמלה, והבנת הנפש ה'מקולקלת'.
"שווה שתיקה של כבוד" - כתב ד' שגב כשתיאר את הנוף המדברי הקסום, משפט שמשתלב נפלא עם המוזיקה המנחמת.
אברם וערן - אחד הם? לא קשה לנחש שערן, כשיתבגר, יבחר לעסוק ב'תיקון נשמות מקולקלות' - מעגלים.

לדרור שגב (יתרון לדעת שהסופר קורא את הדברים), אהבתי מאוד את הקשרים והחיבורים. הצגת הקשרים הסבוכים וההתרה שלהם. הסערה והשלווה, וככה על הדרך -גם את השיעור במוסיקה.
באופן אישי ובמילים הכי גלויות וכנות - הסיפור נגע בי בעצבים הכי פתוחים ופצועים. וערן ואברם ושאר המשתתפים - הולכים איתי במחשבה כבר כמה ימים.
ואני מרשה לעצמי לנחש, לא, לא קשה לנחש - שגם אתה, הסופר, שם קצת בתוך הדמויות.. כותב סיפורים ומחברם למוסיקה, מדבר אותך במילים ותווים, והצליח לך. ותודה.

סיפור שיגע וידבר אל כולם ובטח למי שמטפל ונוגע בנשמות של 'אנשים מקולקלים'.
מניחה אותו בקליניקה על המדף - שיזכיר - תמיד כשמעגל נסגר ומעגל נפתח ובכל אחד יש גם יותר או פחות 'ילד מקולקל' שהחיים שרטו אותו לכזה.
לא, אין 'ילדים מקוקלים' - יש ילדים ונוער ומבוגרים כה רגישים לאירועים, לנגיעות אנשים, למצבים, שהם מגיבים ב"קלקול" - ואנשים 'מקולקלים' יכולים להיות הכי מתוקנים בעולם, אם סוגרים ופותחים אצלם מעגל בדיאלוג תיקון מושלם.”

“הפתיחה לא היתה טובה. ההוצאה הקטנה מרום תרבות ישראלית החליטה החלטה תמוהה לזנוח את גופן פרנק ריהל, המקובל בספרים. לא נוח. הבחירה היתה בגופן דויד, כאילו באים לומר שמה שיצא ממחשבו של הכותב עבר ישירות להדפסה ולחנויות. זה מקובל לגמרי בהופעה גברית מסוקסת – חוסר גילוח ושיער מבולגן, כאילו בא לומר הנה יצאתי מהמיטה וטרחתי לבוא ולראות אתכם. טרחה. חוסר העריכה גלש לשגיאות עריכה רבות, למבנה שורות לא הולם. דרור שגב, אתה עדיין לא סאראמאגו. מנגד, הבחירה בכריכה מוצלחת וזו יפהפייה. לא פחות.
הוצאתי אוויר ועכשיו יוצאים לדרך. יש פסיכולוג בשם אברם פרחי (בדמות שאני מדמיין כשמיל בן ארי – מעורב ירושלמי, מטומטמת, אליפים), יש נער מקולקל בשם ערן (תובל שפיר – גאליס), חברתו יסמין (אליאנה תדהר – גאליס), אחיו יואב (מיכאל אלוני – שטיסל), יש אשת הפסיכולוג (אודיה קורן – בנות הזהב ושלל תפקידי תיאטרון), יש אבא של ערן (מיקי לאון – כפולים, תאג"ד, מטומטמת), יש און מקיבוץ לוטן (אלישע בנאי – תאג"ד), איל מקיבוץ לוטן שהביא לשם את ערן (תומר קפון – תאג"ד), שירי, אשתו של איל מלוטן (דניאל גל – תאג"ד) ויש אשת הפסיכולוג בצעירותה (שירה נאור – תאג"ד), ניסים, סבו של ערן (יוסי אלפי) ועידית, המטופלת הראשונה של אברם (בת חן סבג – מטומטמת). זהו, הסתיים הליהוק של הסרט.
ערן מובא ע"י אביו אורי לפסיכולוג אברם, מתקן הילדים המקולקלים. האב הוא אב מקולקל, חסר רגש, גבר-גבר, שמות אשתו הרגישה מותיר את בן הזקונים הרגיש שלו חסר הגנה ומשענת. הבן הגדול פייטר, השני לומד רפואה והשלישי כותב יומנים ומאזין למוזיקה בלי סוף. מקולקל, נו. מהצד, הלב יוצא אל ערן. האח הגדול והאב הם דמויות מזיקות מבחינתו. רק יואב, האמצעי, מנסה להגן עליו במצוות האם טרם מותה, אבל הוא עסוק בלימודים. האב אינו מסוגל להבין את בנו הצעיר בן ה-17, מתעמר בו, מוחק קבצים ממחשבו באכזריות וקורע מחברותיו.
אברם משתמש במוטיב הבור, מוטיב מוכר מספריו של מורקמי. הוא מציע לערן לקרוא את קורות הציפור המכנית וערן בוחר לברוח מהבית ולמצוא בור לשכון בו למספר ימים ולסדר לעצמו את הראש. הוא יורד דרומה לאילת, אבל בדרך (לא דרך), מוצא עצמו בקיבוץ לוטן, קיבוץ אקולוגי, בביתם של שירי ואיל. שם מתחיל התיקון הגדול בין אנשים המקבלים את האנושות כפי שהיא ובטח את ערן. המשפחה אינה יודעת לאן ערן נעלם ומתחיל מחול שדים, מחול הפותח פצעים ומאיים לפרק את המשפחה, שאוחדה בעיקר בעזרת האם, שאינה קיימת עוד.
בין לבין אנו קוראים על עברו של אברם, תחילת לימודיו, התחלת עבודתו כמטפל, המטופלת הראשונה שלו עידית, שהביאה את אברם למשבר.
המוזיקה משחקת תפקיד גדול בספר. ערן חי את המוזיקה, המוזיקה מהווה את פסקול חייו. כשהוא רוצה לומר משהו, הוא צורב דיסק ומעניקו מתנה. למרות זאת, כשמורידים את המוזיקה ואת מצעד השמות המתלווה לכל אורך הספר, פתאום מתגלה עכברוש רזה כשרוחצים את הפודל עתיר השיער.
כספר, הסיפור חביב. לא סתם "נאלצתי" לחבר דמויות מעולם הטלוויזיה לדמויות בספר, כך הספר התעורר לחיים וכסרט בוודאי יצליח יותר בצד פסקול הולם. שוב, כספר הוא פחות משכנע.
חובה לתקן שגיאות: בעמודים 191-193 יש כ-5-6 פעמים שגיאות עם המילה גוונים בסמיכות, כולל פעם אחד בכריכה האחורית. גם התאריך הוא עשרים ושניים במאי ולא עשרים ושתיים. צורם ללא צרוך. לא צריך לבאר את השם ג'ק דניאלס כסוג של ויסקי. הקורא הנבון יודע או מנחש נכון. יש עוד כמה ביאורים כאלה, המאכילים את הקורא שלא לצורך. גם יינות וגבינה זה כל כך המאה הקודמת, גם הסברים על אוכל.”