היה היתה משפחה מתפקדת להפליא.
רגע, רגע. קאט. מה פתאום משפחה מתפקדת? ועוד להפליא?
מה כבר יש לכתוב על משפחה כזאת?
אז זהו, שמסתבר שבניגוד לדעתו של טולסטוי, גם המשפחות המאושרות אומללות כל אחת על פי דרכה.
***
הכירו את משפחת פוגל: יש אבא ואמא שנשואים באושר כבר הרבה שנים, שניהם מצליחים מקצועית, יש שלושה ילדים, שניים אקדמאים, אחת בעלת עסק עצמאי ומצליח. כולם מסודרים, כולם הורים לילדים.
למשפחת פוגל לא חסר כסף, אבל במשפחות טובות לא מדברים על זה.
להורים יש בית ברחביה (ולא רק בית אחד, אבל גם על זה לא מדברים).
והכל זורם על מי מנוחות עד ש-.
***
כן, ה"עד ש-" בכל זאת חייב להגיע, הרי לא חשבתם שספר שלם יספר רק על חייה השגרתיים של משפחה מתפקדת להפליא.
אם המשפחה, אלישבע פוגל, פרופסור להיסטוריה וסמנכ"ל מרכז תיאודור הירש לשלום בר קיימא נחשדת במעילה ובגניבה של תרומות שנועדו לקידום השלום.
מה גורם לאשה מצליחה, שלא חסר לה דבר, כולל עקרונות נעלים למיניהם, לשלוח יד בכסף שלא נועד לה?
על השאלה הזו, שמסקרנת אותי תמיד (ומוזנת באופן תדיר מדי ע"י פרשיות שחיתות למיניהן), לא נמצאת תושבה בספר.
ואולי חוסר התשובה הזה, הוא בעצמו סוג של תשובה.
אלישבע פוגל, בשום שלב, לא מודה באשמה. לא מכה על חטא. האם בתוך תוכה היא מכירה באשמתה או שמא תחושת הצדק בכיס מושרשת אצלה כל כך עד שהיא מאמינה באמת ובתמים שאין בה כל אשם?
ומה לגבי משפחתה האוהבת והתומכת?
הסיפור מסופר מנקודת מבטו של הבן, אסא, דוקטור שלא הצליח להשתלב באקדמיה, גרוש ואב לבת.
נושא הדוקטורט של אסא הוא "אנטי רציונאליות ואנטי־אינטלקטואליזם בתרבות העידן החדש" אבל נראה שהפרשיה בה מעורבת אמו מבלבלת מדי מכדי לאפשר לו להתייחס אליה ברציונליות צרופה, ומי יכול להאשים אותו.
המשבר בו מעורבת האם מטלטל ומחדד את מערכות היחסים והדינמיקות הפנים משפחתיות והספר צולל לתוכן, מנתח, מפרק, מתבונן בזכוכית מגדלת.
האם יש בספר ביקורת חברתית על המגזר אליו משתייכת משפחת פוגל, אשכנזים-חילונים-שמאלנים-אמידים?
קשה לומר.
קחו לדוגמה את הקטע הבא:
"ופתאום חשב כמה מרובעים, ממסדיים, בני המשפחה שלו בעצם, עם כל הליברליזם המפואר וההומניזם וזכויות המיעוטים ורדיפת השלום והמוסיקה הקלאסית והבוז לתיאטרון המקומי והזכות לשמוע את ואגנר. איזו אמונה יוקדת בצדק הם נושאים איתם בסדר לבם, ולא בצדק שיש להילחם למענו אלא בצדק טבעי שנעשה כל העת, ניצחון הטובים והמוכשרים על הטובים פחות מהם, אמונה עיוורת, נאיבית, כמעט פרובינציאלית, בתקינותם הבסיסית של הדברים, שמקרים פרטיים יוצאי דופן רק מחזקים אותה, אם הם משנים משהו בכלל. יש בהם משהו צדקני, חשב עכשיו. איזו מילה איומה, אבל זה נכון. הם מלאים בתחושה של צדק, יש בעולם הזה צדק, והם בצדו הנכון. והם חושדים בחלש, גם אם לא יודו בכך אף פעם”.
האם הביקורת הזו, המופנית כלפי משפחת פוגל, היא בעצם ביקורת המופנית כלפי כל השבט אליו הם משתייכים?
ניתן לקרוא כך את הספר, אבל אין חובה. הספר, מצדו, לא מספק הוכחות.
או האם ההתגייסות של אנשי שמאל לחתום על עצומת תמיכה באלישבע פוגל עוד בטרם התבררו העובדות היא ביקורת כלפי המחנה הזה? לאו דוקא. זוהי התנהגות אנושית צפויה, שהיתה יכולה לקרות בכל מגזר.
יותר מכל, נוצרת התחושה שהספר מדבר על המגזר הנ"ל פשוט כי זהו המגזר היחיד שקיים בעולמו של הספר ובעולמם של גיבוריו. מתנחלים, למשל, מופיעים בספר רק כקריקטורה מוקצנת בתוכנית סאטירה, שעל פי תוכנה נוצרה אף היא על ידי אנשי שמאל.
***
עיקר כוחו של הספר, בעיני, הוא האופן בו הוא לוכד בדיוק רב את ההווה הישראלי. בין אם בתיאור האופן בו פועלת התקשורת, מפרומואים לתוכניות ראליטי ועד ראיון עיתונאי שלם, שהקורא הלא תמים יטעם בו מיד את טעמו של תבשיל שנבחש היטב בידו המיומנת של יועץ תקשורת, ובין אם בדיאלוגים האותנטיים להפליא.
אותנטיים כל כך, עד שהצלחתי תוך כדי קריאה לשמוע את קולם של הדוברים, ודמויות של ממש החלו להצטייר לנגד עיני.
מצד שני, כל אלו מעלים תהיות לגבי עתידו של הספר: האם הוא יהיה קריא, חד ומשעשע באותה המידה גם בעוד עשר שנים? ועשרים? וחמישים?
אין לי מושג, ולא כדאי לחכות כדי לבדוק את זה.
לכו לקרוא עכשיו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
