אתם מכירים אותה. לרוב היא גבר, לפעמים אשה. יש לה היסטורייה בעייתית - גם ילדות אומללה, גם קשיים רומנטיים. היא מכורה לאלכוהול. יש לה כישרון בלשי ועבר ב FBI. יש לה חתול וגם ידיד נפש שהוא ראש מחלק הרצח, יש לה הורים (מאמצים) אוהבים ומעצבנים, היא סינית ומכורה למתוק. כל פרטי הטריוויה שציינתי על קי סטריט (דוקטור בשבילכם) נועדו ליצור דמות כביכול מקורית של בלשית שונה ומיוחדת. אבל האמת היא שזו דמות דומה להפליא להרבה בלשים אחרים של סופרים אחרים.
לא יודעת מי היה הראשון שתיאר "פרופילאים" - האנשים מיומנים המסוגלים לדלות פרטים אינטימיים על הפושע מפרטים שאף אחד אחר לא מייחס להם חשיבות. אולי זה היה קונן דויל ששרלוק הולמס שלו היה, כנראה, הפרופילאי הראשון. לאחרונה נתקלתי בבעלי המקצוע הנחשק הזה בספרי מתח לא מעטים. בעיקר, כמובן, אותם ספרים המתארים רוצחי המונים.
קי סטריט מתבקשת על ידי ראש מחלק הרצח באטלנטה לייעץ לו בעניין רציחות זוועתיות שארעו בעיר תקופה ארוכה. הרוצח מתעלל בקרבנותיו וקי בעלת סוכנות בלשים פרטית היתה בעברה פרופילאית ב FBI אז יש לה כל הכישורים לייעץ במקרה כזה. בזמן שהיא לומדת את המקרה - ונכנסת כמובן למעורבות רבה - היא ממשיכה לנהל את סוכנות הבלשים שפתחה, ותאורי המקרים עליהם היא עובדת מהווים אתנחתא - לעתים קומית - לזוועות הרציחות.
הספר כתוב טוב, מניע היטב את העלילה וגורם למידה לא מעטה של מתח. כלומר עד לארבעים העמודים האחרונים בו הניסיון של ויליאמס לייצר הפתעה וטוויסט סיפורי מקדיח את התבשיל, המצאת הרוצח לוקה בחוסר סבירות קיצוני, אותו מנסה הסופרת להסביר בעזרת הסברים פסאודו פסיכולוגיים, שרק הופכים את העמודים האחרונים בספר סביר בהחלט לעלובים ומרגיזים. כך שלו הייתי מוותרת על העמודים האלה, הייתי אומרת שהספר טוב. אבל אף אחד לא מוותר על ארבעים עמודים אחרונים בספר (מתח) טוב, גם אני לא ויתרתי. התוצאה - אני זכיתי בתסכול והספר זכה בשלושה כוכבים...

















