• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
עפיפונים [מהדורת 2015]

עפיפונים [מהדורת 2015]

מאת רומן גארי (אמיל אז'אר)

הביקורת של חני

תמונה של חני
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
עפיפונים [מהדורת 2015]

עפיפונים [מהדורת 2015]

מאת רומן גארי (אמיל אז'אר)

הביקורת של חני

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של חני
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:2015
סדרה:ספריה לעם - קלאסיקה #295
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
עודד
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 6 שנים

“ספר מומלץ מאוד לקוראים אוהבי אדם. זהו הספר הראשון של רומן גארי שקראתי, והספר האחרון שהוא כתב לפנ”

4/11
ביקורות על עפיפונים [מהדורת 2015]
הבאה
אור שהם
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 11 שנים•3 דקות קריאה

כששאלו את לודו מה דודו עושה הוא הסביר "הוא רב –עפיפונים" מה זאת אומרת ? והוא הסביר בקצרה " זה כמו רב –חובל אבל בשמיים ".

האם אדם שמקדיש חייו לעפיפונים יש בו גרעין של טירוף או ניצוץ של קדושה? בכפר הצרפתי חשבו שאמברואז פלרי מטורף ,משוגע עם תעודות. צחקו עליו בכפר וסיפרו שאמר "שאת הרעיונות הנאצלים ביותר חייבים לקשור בחוט כי אם לא מליוני בני אדם ילכו לאיבוד "ברדיפה אחר תכלת השמיים".

בזמן מלחמת העולם השנייה כשהעולם רחש צרות צרורות וגם כמה אמיתות מוזרות על החיים עצמם ,חיו בכפר קטן בקלרי שבצרפת דוד אחד שגידל נכד אחד ,שתעודת היושר היחידה שלהם גבלה בטירוף קל וגם בתכונות מולדות כמו חוש זיכרון שבגללו היה אפשר למות במחנות.

{ב 1942 המשטרה הצרפתית עצרה למעלה מעשרת אלפים מתושבי פריס היהודים. הם רוכזו "בולודרום החורף" בפריס ומשם הועברו למחנה דרנסי וממנו לגרמניה.}

בתגובה הדוד המטורף לאחר עבודה מאומצת העיף בשמיים שבעה עפיפונים צהובים. שבעה עפיפונים בצורת מגן דוד. כל הכפר נשא עיניו לשבעת כוכבי החרפה. פה הזלתי דמעות מהתרגשות.

בספר יש תיאורים של הפולנים הצרפתית האנגלים כולם חברו להפיל את משטרו של היטלר עם מחתרות ופתקים שהועברו ,זונות שעבדו במרץ ,ומסעדה אחת עם מאכלים ערבים לחך שלא ויתרה ועמדה על גאוותה לא ללכת שפופים אלא בגב זקוף כי צריך וחייב לפאר את המורשת הקולינרית של צרפת שלא מוכנה להיכנע והגישה לגרמנים הקצינים את היין הכי טוב והאוכל הכי שווה בעולם.
היו הצלחות מעטות עד שנגמר וזהו כשהאמריקאים הגיעו.

*************
הסיפור בין לודו לילה ועל אהבה בלתי נשכחת

הסיפור הוא בעיקר על חוש זיכרון מפותח, שלא נותן לשכוח מאורעות ,ימים, מספרים...הזיכרון של לודו גרם לו לאהוב את הפולניה לילה ולחיות אותה בזיכרון 4 שנים עד שראה אותה שוב. זה מדהים שאפשר להחיות משהו בזיכרון כאילו הזמן הוא אינו מכשול בכלל. אוכלים ביחד מטיילים ועושים אהבה ומלטפים והכל מזיכרון בלבד. סיפור אהבה בין לילה ללודו אכן גבל בטירוף מה וכשהוא היה הולך ברחוב ומדבר אתה כולם הבינו עם מי.
גם שלודו היה מעביר מסרים לאנגלים, נמצא במחתרת, לוחם אמתי למען חפש ,למען צרפת ,למען השפיות גם אז לילה הייתה עמדו לאורך כל המלחמה פעם במציאות ופעם בדמיון.
פעם נזכר שלילה אמרה לו "אני רוצה שליבי יתפעם כשאפגוש אותך בעוד חמש או עשר שנים אבל אם תשוב הבייתה ערב ערב לא יפעם ליבי אלא רק הפעמון...". והיא באמת חזרה וכך היה.
כששבה אליו בתום המלחמה שרוטה וחבולה אמרה לו שמזמן לא הייתה אצלו והוא ענה על מה את מדברת היית אתי כל הזמן.
**********
הוא כתב מצוין רומן גארי ולי הייתה זכות גדולה לקרוא שניים מספריו.
אחד היפים...

מי אהב את הביקורת

אהבת?
ח
חובב ספרות
תמונה של בנצי גורן
בנצי גורן
תמונה של ג'ניה
ג'ניה
תמונה של אור שהם
אור שהם
א
אלי
תמונה של tuvia
tuvia
תמונה של שין שין
שין שין
תמונה של לי יניני
לי יניני
25קוראים|גיל ממוצע60|52%נשים

על המבקרת

תמונה של חני

חני

ותיקה
חברה מזה 15 שנים
290 ביקורות•11 נבחרות•7,167 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של חני
חני
ותיקה
חברה באתר מזה 15 שנים
ביקורות290
ביקורות נבחרות11
לייקים שקיבלה7,167
דירוג ממוצע4.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת142ספרות מקורית83מתח ריגול והרפתקאות26

דיון על הביקורת

23 תגובות
חני
חני •לפני 11 שנים

היי תודה שמחה שאהבת....

בלתי נתפס הוא המונח הנכון.נזכור תמיד.
a
abcdefg•לפני 11 שנים

ריגשת אותי

גם מהסיפור וגם מהדרך בה העלית את הדברים. ורק נזכור שאימי המלח ה הנוראית ההיא, נצרה דברים רבים בלתי נתפסים. ואנחנו לעולם לא נבין את אותם ימים מטורפים ומזוויעים.
חני
חני •לפני 11 שנים

אור תודה תודה נמשיך לקרוא אותו ולהתמוגג

אור שהם
אור שהם•לפני 11 שנים
ספר נפלא בהחלט :)
חני
חני •לפני 11 שנים

שין תודה רבה ודרך אגב בדקתי לגבי פלורנס

וברור שאני מכירה היא מדהימה ....פשוט לא הכרתי את שמה.
שין שין
שין שין•לפני 11 שנים

בקורת נהדרת ו מאוד במקום. תודה.

חני
חני •לפני 11 שנים

רץ תודה הוא אכן נפלא ומרגש.

לי תודה, אולי זה זמן לקרוא שוב,יצירות נפלאות שוות קריאה שנייה בהחלט.
לי יניני
לי יניני•לפני 11 שנים

wow יופי של ביקות. גם אני מאוד אהבתי את הספר הזה. קראתי לפני המון שנים

רץ
רץ•לפני 11 שנים

חני - ביקורת מרגשת לספר נפלא

חני
חני •לפני 11 שנים

נעמה תודה.לעיתים נראה לי שכך החיים עצמם כל הזמן

במיוחד אצלנו כאן.העצב והשמחה שלובים זה בזה.
חני
חני •לפני 11 שנים

זשי תודה..הספר היה מאוד ציורי,תאר לך שאתה בונה עפיפונים

ודרך העפיפונים התמימים שרק רוצים לעוף בשמיים נטולי דאגות אתה מצייר באופן מרהיב הוגה דעות,אוייבים שאתה רוצה לקטול,מפלגה שאתה ממש לא רוצה בשלטון....פשוט יפה ואם ייפול לידך הספר אל תהסס
נעמה 38
נעמה 38•לפני 11 שנים

מקסים ומעציב באותה נשימה

זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 11 שנים
את הביקורת שלך השארתי לסוף. מזל שעשיתי את זה, כי את הביקורת הזאת קצת קשה לעכל. כרגיל, שפה ציורית ועשירה. יש משהו בסגנון הכתיבה שלך, שהוא כאילו זורם כזה וקופצני, משוחרר. טבעי. אהבתי את הקטע שבו הסברת על העפיפונים והמגן דוד. חשתי את האווירה של הספר מהביקורת.
חני
חני •לפני 11 שנים

נתי, אוקי, ואנקה תודה רבה.משהו בסופר הזה באמת נוגע בלב.

אנקה
אנקה•לפני 11 שנים

ביקורת עדינה חני.

צודקת. זה אחד הספרים הטובים ביותר של רומן גארי המוכשר.
•לפני 11 שנים

כן, אכן ספר נפלא. ביקורת יפה..

נתי ק.
נתי ק. •לפני 11 שנים

אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי. תודה על התזכורת!

חני
חני •לפני 11 שנים

מחשבות כמובן תודה ואיני שוכחת גם את ספרו שהמלצת

" חרדתו של המלך סלומון"
חני
חני •לפני 11 שנים

תודה אפרת המחשבה ששם קץ לחיו מטרידה ביותר

פשוט בזבוז.
מורי
מורי•לפני 11 שנים

ספר ראוי. כל ספרי השואה הראויים מוזכרים אט אט.

אפרתי
אפרתי•לפני 11 שנים

אכן, ספר נפלא, חני.

חני
חני •לפני 11 שנים

ספר מרגש דן במיוחד היום,,תודה

דן סתיו
דן סתיו•לפני 11 שנים

חני (דולמוש)

ביקורת יפה ורגישה. נהניתי לקראה.
23 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של חני

שיעורים בפיתוח קול

שיעורים בפיתוח קול

דורית רביניאן

ראשית אני מתנצלת בפני דורית וגם בפני שכאלה שהתלהבו מהספר והמליצו עליו בתום לב. כי דורית באמת סופרת שיודעת לכתוב ואני מעריכה אותה מאוד. היא שולטת ברזי העברית והפרסית ומתבלת את המילים בטעמים מיוחדים מאוד. אני מתנצלת כי לא התחברתי לספר על כל חמשת החלקים שבו. יש בו אכן שפה משובחת, יש תיאורים אותנטיים שבא לעוף אתם. דורית הרי אלופה בלקחת רגע ולפרוט אותו באופן מושלם. היא באה עם כל הרגש שקיים בה כמו הר געש, טוטאלית, מתמסרת ונותנת לקורא את כולה. אבל אם אין סיפור אז אין כלום. כי זה "לא מחזיק מים". אין עניין להמשיך ולקרוא! הרגשתי שהיא קצת מערימה על הקורא שזה אני. היא רצתה להגיע לנקודה כואבת , מסוימת, וספציפית מאוד שקרתה לה בחייה כילדה וליוותה אותה כל חייה. ובשביל זה היא התחילה לכתוב את הספר עם עלילה נפלאה שממש אהבתי והתעניינתי והעיניים שתו עוד דף ועוד דף ואז, בפתאומיות, הכל הפסיק והתחיל החלק השני של הספר ואז מסתבר שדורית עברה לכתוב אוטוביוגרפיה על חייה. אם הייתי רוצה לקרוא אוטוביוגרפיה עליה לא הייתי בוחרת את הספר נקודה.

אני חושבת שאני לא רוצה לתאר על מה כל הספר כי כל חלק בספר מספר על פרק אחר בחייה בגיל אחר ואיך שהוא יש קפיצות אחורה וקדימה לאורך הספר שפשוט איבדתי אותה. אז אתאר רק את הפרק שבאמת הייתה קיימת בו איזה שהיא עלילה.

החלק הראשון מספר על שחקנית ישראלית שקיבלה תפקיד חשוב בהצגה בניו יורק. החזרות החלו כסדרן עד ששיחה בהולה מקפיצה את הגיבורה שלנו לארץ כי האח האהוב שלה במיון.
האח ששמר על ריחוק ושתיקה ממנה בשנים האחרונות כי חזר בתשובה. וכך כל היחסים הקרובים שהיו ביניהם הוקפאו כבר שנים. האמתלה היא שהיו לאח ולאחות יחסים אסורים בגלל שהיו כה אוהבים.ולכן האשימו אותה לא בפומבי רק בחדרי חדרים שהיא הביאה למחלת אחיה. אבל לטענת הגיבורה שלנו חוץ מכך שכשהיו ילדים קטנים התחפשו לחתן וכלה לא היה ולא נברא כלום אלא בדמיון של המשפחה החרדית של אשת אחייה. וכך הם קרעו תמונות שלה מהאלבום המשפחתי, ביקשו שתשתה שתן ושמו לה במיץ תפוזים כדי שהעין הרע יוסר ואחיה יחזור לדבר וייצא מהתרדמת. סיפור ממש מעניין אבל החלקים האחרים של הספר מתפזרים למקומות אחרים.

ועכשיו אחרי שסיימתי לומר לכם איך הרגשתי כלפי הספר אאחל לכם ימים טובים רגועים ושלווים כמה שאפשר בנתונים הקיימים:).

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•חני
הסודות שהקרח שומר

הסודות שהקרח שומר

אריקה פרנזיק

משפחה זה תמיד משהו מורכב, תמיד יש משקעים שנמצאים ועולים באמוציונליות ברגעים הכי לא מתאימים, האהבה והאנרגיה בתוך משפחה זורמת אחרת מאשר כשאנחנו עם חברים שגם הם סוג של משפחה. עם השנים הבנתי שאנשים סוחבים אתם משקעים שקשורים למשפחה ובעיקר הם תקועים על הרגע בו מילים נאמרו בלהט או חיבוק בכי בלתי נגמר. האם באמת דם סמיך ממים. בעלילה יש אהבה למשפחה שרובם היו בה בניתוק וכל אחד חי בקצה אחר. אבל היה עדין חוט מקשר ביניהם וכנראה גם אהבה גדולה כי הגילוי על פני הטיוח הייתה האופציה השווה ביותר ללכת עליה וזה אמר הכל.

היא הייתה אחותו האהובה, הוא היה אחיה החתיך והחכם שגר בסוף העולם או בקצה העולם בגרינלנד בתחנת מחקר ששם השלג ואיתני הטבע שלטו בכיפת מצב הרוח.
כשהודיעו לה שמת ליבה פעם בחוזקה מאהבה וגעגוע עד שעזבה הכל ונסעה עד לקצה העולם לגלות מה קרה לו. הרציונאליות שלה בעבודתה כבלשנית חוקרת שפות לא אפשרה לה לעלות על בועת מרשמלו ולדמיין מה קרה לו. כי עד שאין הוכחות מוצקות שהיא תוכל לראות בעיניים היא לא תאמין לאף אחד שאחיה מת סתם. בנוסף אחיה חקר ילדה שמצא בשלג והוא והמדענים שם הצליחו להחיות אותה. וזו הייתה אמתלה נפלאה בשבילה כחוקרת תרבויות לנסוע גם כדי לעבוד ולדבר עם הילדה ולנסות להבין איזו שפה היא מדברת ולתקשר אתה.

לקח לי זמן להיכנס לעלילה, היא נרקמה מאוד מאוד לאט. זה הרגיש לי בהתחלה כמו לראות סרט טבע על משלחת לאנטרקטיקה או סיפור רצח סקנדינבי בלי תנודתיות בגלל אופי ערים שגרות באזורים של שלג שנערם ללא רחם. והשיגרה שלהם גם היא שונה, סוודרים עבים ובגדים תרמיים וכיסוי תמידי מכף רגל ועד ראש כולל משקפים. צריך ללמוד לחיות בשלג כשהרכב הוא אופנוע שלג או מזחלת וחייב תמיד לקחת אתך מכשיר קשר למקרה שתהיה מפולת או רוחות מזיקות.

ברגע שנכנסתי לעלילה זה היה כמו רכבת הרים, בלתי אפשר להפסיק לקרוא עד הסוף. כמובן שהיה טיוח, היה גם אגו של מדען , אלימות, רצח, הישרדות כמעט בלתי אפשרית, סוף לא יאומן עד כדי הזיה, והקטע עם הילדה היה סוחף. הספר הותיר אותי עם חיוך, כמעט האמנתי לכל מילה שבו הרי מבחינה מדעית התופעה המסתורית בספר לא קיימת אך לחלקיק שנייה נראתה אמתית. ולמרות שסיימתי כבר לפני חודש הוא עדיין נשמר חי ונושם וזה אומר הרבה.

לפני שנה•
★★★★★
•חני
נמר בירושלים

נמר בירושלים

אורן ולדמן

העלילה היפה הזו מפוצצת ברגש עד שהלב מתפקע. החוטים בה נרקמים שלב אחרי שלב, עד שאנו הקוראים מגלים ביחד עם הגיבור פרט אחר פרט עד לתמונה המלאה שגדושה בהמון פרטים קטנטנים שבסוף נאספים לידי מסע חניכה נפלא של ערן.

רכבת ההרים שעברה עלי כשהפכתי את הדפים גרמו לי לרצות להישאר בספר ולקרוא לאט לאט כדי, להעמיק את תחושת העונג מהספר. ולמרות שהרכבת הזו דהרה ניסיתי להאט. צריך עדינות יתרה כשקוראים על ההכפשות של הילדים בבית ספר נגד ערן וההרגשה שלו שאין אף אחד שמבין ובא לו לפוצץ את העולם. האמא שעזבה אותו בפתאומיות והגעגוע שנחרט בליבו. האבא הבודד שחי בשתיקה עצובה ושותפות גורל בגידול בן יחיד, חווה בעל השיער אדום כמו אש שלא עזבה אותו. הציור שהציל אותו מהרבה רגעים בודדים ועוד ועוד ועוד...הספר גדוש ביופי אם תרצו עד הירח בעמק המצלבה בירושלים ובחזרה על טוסטוס.

מעבר למסע ההתבגרות של ערן זהו מסע של המון אנשים מסביבו שמאוד בודדים. כל אחד מהאנשים שפוגש בספר עובר מסע נפשי כביר. ערן הוא כמו תמנון בלי לדעת שהוא כזה. הוא שולח זרועות של אהבה שנוגעות באדם זקן על ערש דווי וגורם לעיניים שלו לנצוץ מהתרגשות. או המחווה שהוא עשה למען סשה ומבין שהוא היה אכזרי אליו רק כדי למצוא חן ולהתקבל לחברה שתמיד בעטה בו. הוא גם מוצא אהבה חדשה שגורמת ללב שלו לפרפר. הגילויים שעירן מגלה על חייו גורמות לו להתעמת עם החיים ולקבל אותם באהבה.

יש עוד חלק היסטורי בספר שעליו בעצם מבוסס הסיפור היפה. זוהי היצירה הגיאורגית שנכתבה בשם האהבה. באמתלת האהבה על המלכה תמר ורוסתאולי שהקריב חייו למענה. זו אגדה על משולש אהבה גם על דויד לוחם ואיש החרב. וכמו שכבר סופר שהספר הוא על אנשים בודדים כך איש זקן בודד אחד בשם דב גפונוב שעשה מחווה גדולה ותרגם את היצירה לעברית בעזרת שלונסקי.

"עוטה עור הנמר". "היצירה הזו היא תרגיל ההסחה הספרותי המבריק והגדול ביותר של כל הזמנים. רוסתאולי העניק למלך דויד סוס טרויאני ספרותי. במסווה שיר הלל למלך דויד. רוסתאוולי כתב שיר אהבה וכסופים למלכה תמר. שיר שהיה גלוי רק למי שבאמת יודע לקרוא, והמלכה ידעה לקרוא".
אפשר להשוות את הספר אם רוצים לסוג יצירה חוצה גילאים כמו :"לרוץ אתו" של גרוסמן או " יונה ונער" של שליו, אפילו נזכרתי בתפסן ובהולדן. ישנן זוויות חינוכיות בספר כי הרי ערן הגיבור פוגש את דב המתרגם בבית חולים כחלק מהתנדבות מעורבות חברתית. יש חלקים בספר שממש רואים תהליך למידה של משהו אסור ואז תיקון . או יחסים הורים ילדים גם שם שקר ותיקון. אם קוראים בקפידה הספר הזה הוא אוצר שיש בו הרבה מחשבה ותובנות.

אני בכל אופן אלך לחפש את "עוטה עור נמר" בתקווה למצוא אותו.

לפני שנה•
★★★★★
•חני
אושר של זאב

אושר של זאב

פאולו קונייטי

זהו ספר שכולו על אהבה, בדידות, געגועים תמידיים וכמיהה, שכוללים גם כיסופי נדודים ומסעות. (הזכיר לי את ספריו של ארי דה לוקה) אבל הכי הספר הזה הוא על תשוקה וחלומות של אנשים מאוד מיוחדים בחיפוש אחרי האושר הנכסף. יש ספרים כמו הספר הזה שבתוך העלילה יש זווית והתבוננות רחבה במקרו על ההרמוניה של הטבע, העצים, החיות ובני אדם והיחסים ביניהם. העלילה נעה בצל עונות השנה והצבעים הרבים שהם צובעים ופושטים לאורך הדרך עם כל היופי הגלום ברצף האין סופי הזה.

לדוגמא ההתבוננות המיוחדת על העצים שנבדלים מהחיות כי הם אינם יכולים לנדוד לחפש את האושר במקום אחר. העץ חי במקום שהזרע שלו נופל, לכן העץ צריך להסתגל למקום. הוא לא צריך לנדוד כדי לפתור בעיות בדומה לבני אדם כי הוא ימות.
בכפר אלפיני איטלקי בשם פונטנה פרדה החיים סביב ההרים המושלגים מספק חברה טובה לבעלי עניין משותף בעיקר בטיפוס הרים. וכל הסביבה מגוייסת: המדריכים, הבקתות, הפאבים, נותני השרות, כולם מרוויחים כשהכפר שוקק אנשים שבאו לטפס. הם באים בהמוניהם עם תרמיל על הגב, מחפשים אכסניה, אוכל, והר של שלג לטפס עליו.

בבקתה בשם "החגיגה של באבט" , פאוסטו היה טבח וגם סופר, כשהוציא את הספר הראשון שלו הוא רץ למרשם התושבים להחליף את תעודת זהות. הוא רצה שיכתבו שם במקצועו שהוא סופר. היו לו חלומות רומנטיים כשהיה צעיר על הגשמת ייעוד וכו'... הוא רצה להידמות לג'ק לונדון. סילביה חיפשה את עצמה, תכננה להגיע לריפוג'ו גבוה גבוה ולעבוד שם. סילביה הייתה המלצרית בביקתה של באבט , היא ופאוסטו התאהבו למרות ששנים רבות הפרידו ביניהם. וכמו בכל התאהבות שכזו עם ניצוצות הוא האכיל אותה באהבה ושאף את ריח שערה והחליט שיש לה ריח של ינואר. וכששאלה מהו ריח של ינואר ענה לה: " עשן של תנור, כרי מרעה יבשים וקפואים הממתינים לשלג. גוף עירום של בחורה אחרי בדידות ארוכה. ריח של נס". כל עונת טיפוס היא צומת עם הרבה אפשרויות ובכל עונה צריך לבחור מחדש מה רוצים. לאנשים שאוהבים שיגרה זה מתיש למדי.

העלילה זורמת לאט לאט ומספרת על יחסים בין בני אדם בכפר מוקף שלג. כשכל תקופה בשנה חובקת מסע אחר ששם אנשים נודדים ממקום למקום ומנסים למצוא חתיכה של אושר. יש שבורחים כדי לא להחליט מה הם רוצים לעשות בחייהם, חלקם מגיעים מכל העולם בכדי לגלוש בשלג, חלקם מחפשים עבודה מזדמנת בכל מיני ריפוג'י למניהם. הפירוש של ריפוג'ו הוא אכסניה או מפלט במקום גבוה בהרים שלשם מגיעים מטפסי הרים. וכשהשלג מפשיר כל ההמולה מסביב דועכת. הצבעים של הטבע מתחלפים, ההרים מפשירים, הפרחים מקשטים את השדות והאור והשמש מלטפים את הגוף שהשתוקק לקצת חום.

זהו ספר צנום שמכניס את הקורא לאווירה הרפתקנית נעימה של חופש, כי הוא מספר על צורת חיים מאוד מסוימת באלפים האיטלקי ויש הרבה אנקדוטות ציוריות וגרפיות שפשוט כיף לקרוא וגרם לי להתחבר מיד. ואפשר גם לדמיין חיבוק מול אש בוערת, שיר איטי מתנגן וכוס יין איטלקי טוב.

• את "החגיגה של באבט" הכרתי מהמושבה הגרמנית בירושלים לפני עשרות שנים. נדמה לי שהיו שם קרפים מאוד מיוחדים. לאחר זמן מה היא עברה לתל אביב והיו לה
שעות מוזרות של פתיחה. אך עדיין המקום היה ממש עליה לרגל.
• הסופר כתב גם את הספר "שמונה הרים" שעליו עשו סרט מדהים וארוך מאוד, עם אותה אווירה שבספר הזה. חייהם של מטפסי הרים, כפר קטן באמצע שום מקום.
המעבר של הדור הצעיר מהכפר לעיר ועזיבת המסורת, אוכל איטלקי מסורתי וכו'...

(בין 3וחצי ל 4 כוכבים מעגלת ל 4 כי הוא מיוחד)

לפני שנה•
★★★★★
•חני
אפריקה בלוז

אפריקה בלוז

אילת שמיר

רציתי ספר קליל ומה נשמע יותר קליל מ"אפריקה בלוז". לרוב לא קוראת תקצירים כדי להיות תמיד מופתעת, אז הופתעתי בגדול. לא ציפיתי להזיל דמעות כשהיה תיאור על מלחמת ששת הימים ורגע מכונן שבו החיילים שלנו פוגשים מצבים מורכבים מאוד.
כמו חיילים ביריחו שהבטן נדבקה להם לגב וחיכו למשאית אוכל שלא הגיעה כי הייתה תקועה בדרך. הפריצה לסופר שראו בדרך למלא את בטנם הרעבה, ולבנק שראו בדרך כי יש משכנתה וילדים ואישה לבד בבית . אך האם קשה לדבר על מוסר בצבא, האם האדם שהחייל נמצא בתוכו נעלם והופך להיות חייל שורד והכל מתגמד מול הרצון להישאר בחיים. הרבה שאלות עלו בי בזמן הקריאה. במיוחד כשאנחנו בעת מלחמה והכל רגיש.

זהו ספר עם כתיבה מאוד אינטימית אך שלא תטעו הוא לא מאכיל את הקורא בכפית. במשך הקריאה כל הזמן חיברתי אחד ועוד אחד כדי ליצור תמונה שלמה כי מרוב ההתרחשות והתנודות אפשר לפספס את מה שאולי רצו להסתיר בספר.

אין שמות של הגיבורים רק כינויים כגון: הישראלי, הילדה, האמא...יש בספר סוג של הזרה תמידית של התבוננות קרה. תמיד ממרחק, או הכל ממרחק נגיעה שכל כך בא לנגוע, לחבק, לגעת בדברים הכואבים באמת לא רק לעבור לידם ולהמשיך הלאה במין שתיקה מוזרה של הדחקה.
לספר שלשה חלקים, וכל חלק מורכב מחלקי פאזל, שמרכיב חיי משפחה ישראלית שטסו לרילוקישיין לאתיופיה לשלוש שנים. ובתוך בלילת הטמפורה הזו מבינים את המורכבות של הישראלי המחוספס ותמיד אפשר להצביע על האחראי הגדול לאופי הסוער של הישראלי המחוספס למוד המלחמות. עם מראות בחלומות וסיוטים על חברים שנהרגו, על התנהגות לא מוסרית בזמן מלחמות שהחייל או המפקד צריך לחיות אתם כל חייו או הכלא שנכנס אליו בגלל התנהגות לא נאותה. גם האלימות המתפרצת הזו בבפנוכו שלא מרפה וצריך להוציא אותה מהסיסטם.

הכל מוסתר בספר בין המילים ככה בשקט, והתמונה שקיבלתי מאוד עגומה. אך כמה אפשר לבוא בטענות למפקד שראה את החבר הכי טוב שלו בלי ראש ולצפות שימשיך הלאה כאילו כלום. המלחמות נוגעות בכולנו גם אם אנחנו מחליקים או מדחיקים.

הדברים שמוחבאים בעלילה הם הדברים הכי שווים דיון והתבוננות עמוקה כגון: הזוגיות שבכלל לא קיימת כי הבעל אף פעם לא נמצא שם כולו, האלימות הפנימית שצצה עם הסכין הארוכה מוצמדת קבוע למכנס, הישראלים שמאמנים את המקומיים להילחם במלחמה שלא קשורה אלינו הישראלים. הצייד והתיאורים שגרמו לי לתחושת קבס. הרמיזות הגזעניות בנוגע לגיבור שהיה שחור, ילד חוץ בקיבוץ שהתאהב בקיבוצניקית וכולו פראי ומחוספס. ויש גם את הניסיון לחבר ילדה מתולתלת אחת בת ארבע ולנסות למצוא לה מסגרת. לא נכנסים מדי להפיכה. אבל הייתה הפיכה שבה הרגו את הקיסר שחיי בארמון בעיקר כי העם חי בעוני מחפיר. וככה במשפט רמזו על חיילים ישראלים שלקחו להן בנות אתיופיות צעירות כמאהבות...הכל בשושו.

ספר ממש מטריד אך מיוחד, וכתיבה עדינה שמנסה לספר סיפור גדול מתחת מעטה חשאיות.

לפני שנה•
★★★★★
•חני
אלו הם מים

אלו הם מים

דיוויד פוסטר וואלאס

בזמן שאמא רפרפה בין חיים ומוות האופטימיות שלי התנדפה לה כמו בלון שפוצצו לו את האוויר. הגוף שלה עבד אבל המוח קיבל מכה מנפילה ופשוט נדם לו. משום מה בזמן שישבנו לידה שעות בטיפול נמרץ בשערי צדק ודברנו אליה , ונפרדנו עשרות פעמים כל יום מחדש. חשבתי על דיון שערכנו פה בסימניה על ילדים שסועדים את הוריהם ועל האסקימוסים המבוגרים לפני מוות שילדיהם שולחים אותם עם צידה למסע בשלג למות לבד, ושמחתי שאני זו אני וזו המשפחה שלי, אנחנו ביחד בכל. החברה הוותיקים בוודאי יזכרו את הדיון. חווית מות אם היא מכה מתחת לחגורה לנשארים כאן על הכדור. רק אומר שהתובנה הגדולה היא שהכל מתגמד בחיים חוץ מהאהבה הגדולה לאנשים שאתם אוהבים, שם תשקיעו ותתנו את המאני טיים הכי טוב שאתם יכולים כדי שלא תצטערו שלא הייתם מספיק.

בהפוגות נכנסתי לצומת ספרים ושם מצאתי שני ספרים צנומים ומסקרנים וזה אחד מהם. הספר כולו הוא בעצם הרצאה שוואלס נתן בפני בוגרי קולג' יוניון 2005 בייחוד על הקלישאה שבלימודי מדעי הרוח לא מלמדים בשביל ידע , מלמדים כיצד לחשוב. (אני בוגרת של לימודי מדעי הרוח לכן יצא לי לחשוב על זה). שם ההרצאה הוא השם של הספר "אלו הם מים" הדף מאוד קצר ויש רכות נפלאה בדפים הללו. באמצע הדף מובאים כמה משפטים קצרים של תובנות , מסקנות, מסרים במשלים. ולמרות כל החכמה המובאת זה לא ספר שמסביר איך להתנהג או איך לפעול , זה לא ספר מתכון ל – " עשה ואל תעשה".

הספר מוליך את הקורא להבנה שחשוב לפתח חשיבה, כל סוגי החשיבה אבל עוד יותר חשוב הוא על מה לחשוב כדי לא למלא את המוח בזבל. לבחור על מה להקדיש מחשבה. הוא הרצה הרבה על זה שיש לנו חופש לבחור. הכוונה לבחור על מה לשים לב . ואיך לבנות משמעות מתוך החוויה הפנימית האמתית שלנו, ולהיות מודעים לעצמנו כדי לא להפוך לעדר. ויש כל מיני סיפורים מצחיקים ולכאורה הם נראים פשטניים אך הם עמוקים.

הוא כותב על הניסיון והתהליך המחשבתי שלו אבל לא באופן מעיק וכבד אלא הוא מעביר את הדברים בצורה מעניינת. נניח על העובדה שכל אחד מאתנו חושב שהוא מרכז היקום ועמוק בפנים אנחנו כולנו באמת מאוד מרוכזים בעצמנו. מבחינה חברתית ז ה דווקא פגם שאנחנו לא גאים בו ולכן קוברים זאת עמוק בנו אך כולנו או רובנו כאלה. ואז הוא יצא בשאלה לסטודנטים: שיחשבו על חוויה שחוו שהם לא היו במרכזה המוחלט, ובכך הוא יוצר דיון על הנושא.

וולס ממשיך להוליך את ההרצאה וטוען שאין לו בכלל רצון להטיף להם! אלא רק על מידות טובות כצידה לחיים, או קשב לאחר מלבד עצמנו, הוא רוצה שנעשה מאמץ לשנות את ברירת מחדל שלנו להיות מרוכזים בעצמנו כל הזמן ולפרש הכל דרך העדשה של האני.

קצת פילוסופי אני יודעת אבל הוא מסביר כל הספר למה הוא מתכוון. ואז הוא הגיע למקום בו הוא מסביר על חמלה של אנשים כלפי אנשים מתוך בחירה והחירות שניתנה לנו להעניק לאחר אהבה לא מתוך סחר באהבה. כלומר: לתת, כי רוצים לתת, ולא לתת כדי לקבל משהו חומרי מתוך אינטרס.
אמא הייתה כזאת וכשקראתי את הספר הבנתי שהספר הגיע באחד הרגעים המכריעים של חיי וחלק מההספד שלי היה לספר עליה וזו הנקודה שהדגשתי. החירות להיות אדם שלא סוחר באהבה, היא פשוט נתנה מעצמה למען האחר בנתינה וטוב לב כל הזמן לכל אדם באשר הוא אדם, וזה השיעור הכי גדול שהיא נתנה לי.

ספר שנגמע במהירות ואני אהבתי מאוד. תודה לאלון על הקישור להרצאה באנגלית.

https://www.youtube.com/watch?v=eC7xzavzEKY

לפני שנה•
★★★★★
•חני
ארמון הזכוכית - הוצאה מחודשת 2015

ארמון הזכוכית - הוצאה מחודשת 2015

אמיטב (אמיטאב) גוש (גהוש)

הרומן ההיסטורי הנפלא הזה בעל 500 דפים חולש על כמעט שתי מאות, הוא מתחיל ב 1885 ומתאר את החיים בבורמה ברכות של עננים שטים בשמיים, או אם תרצו מקל סבא מלא סוכר שמלכלך את הפה ונדבק לשפתיים, כזו רכות. כל אחד ידע את מקומו בעולם. המלכים והמלכות, הנסיכות והמשרתות, העניים שמנסים למלא את בטנם בעוד פת לחם עבשה. הפאזל הזה שנקרא החיים בבורמה נתן לכל אחד את האושר שלו במקום שלו ושם במקום שלו היה הבית שבו היה מאושר. אך ככל שהעלילה התקדמה המצב החמיר מדחי לדחי. הבית נשאר חלום מעורפל שכמהים אליו בערגה בלתי מתפשרת וללא הרף.

הספר מחולק לחלקים חלקים וכל חלק הוא תקופה אחרת של הגיבורים ובהיסטוריה ששינתה את העולם שלנו.

הכל התחיל בילד קטן שנקרא ראג'קומאר הודי בן 11 עם שיניים צחורות, הוא עבד על האנייה כעבד ופיטרו אותו וכך נפלט לנמל בבורמה. האזנים שלו תמיד שמעו דברים מפה ומשם. הוא הראשון שידע והבין , שמע את רעם התותחים מתקרב וידע שהאנגלים באים. אבל הוא היה שמח מטבעו וידע לשרוד ולהתחבא ולאכול פת לחם כל היום והסתדר לבד. הייתה לו סבלנות להמתין שהחיים יאירו לו. הבריטים באמת הגיעו, השתלטו, כבשו, רקעו ורעמו והרעידו את כל בורמה. ארמון המלך המפואר נבזז על ידי ההמון הרב שנכנס ופעם ראשונה בחיים ראה זהב בכל מקום, שטיחים ווילונות ממשי על החלונות. את המלך והמלכה הגלו מחוץ לבורמה. ראג'קומאר טיפס כמו קוף ועלה לארמון ושם ראה את הילדה הכי יפה שראה מעודו היא הייתה אחת הנסיכות של המלכה ששמה דולי. הוא החזיר לה קופסת ממתקים מוזהבת שנפלה על הרצפה והתאהב בה לעולמים.

העלילה מסתעפת, האנגלים כמובן חושבים שהם מביאים את הבשורה לעולם הנאור והם יתרבתו את הבלתי מתורבתים, וכך אנשים עברו ממקום אחד לשני וניסו למצוא את מקומם בתוך הקולוניאליזם. הספר שופע דיונים , השקפות וזוויות שונות של גיבורים של שתי משפחות שבעיקר עליהם מסופר בעלילה ומה קרה להם ואיך הם התעופפו בעולם כל אחד למקום אחר. ואיך הם מוצאים אחד את חיים או מתים בסבך מלחמות והישרדות.

הדיון פה הוא על קולוניאליזם, על הבריטים שהשתלטו על בורמה ועל הודו. גברת אנגליה אחת אמרה שאחד היתרונות במשטר הבריטי בהודו שהוא העניק לנשים זכויות הגנה שמעולם לא היו להן ואז אחת הגיבורות בעלילה בשם אומה קצפה כי " איך אפשר להעלות על הדעת שמישהו יכול להעניק חופש על ידי כיבוש? שאפשר לפתוח כלוב על ידי הכנסתו לכלוב גדול יותר?" וכך ההודים הפכו לחיילים בצבא הבריטי. וכמו שיש התנגדות לכיבוש הבריטי יש גם את הצד של החיילים שאהבו לשרת בצבא הבריטי. הם טענו שיש אחווה וגאווה שכולם אחים: הפנג'בים, מראתהים, בנגאלים, סיקים, הינדואים, מוסלמים. היה איזה שהוא פרדוקס בפנטזיה הזו שלאמונה ולדת לא הייתה חשיבות רק בגלל שהם אכלו בשר חזיר ובשר בקר באותו חדר אוכל בלי לחשוב פעמיים.

ואז הגיעו היפנים, והחיילים ההודים בצבא הבריטי התבלבלו. למי הם נאמנים? האם יהיו בעד היפנים שבאו עם מטוסים והפציצו כפרים בכל מקום. או יתאגדו למשמר ההודי ויהדפו את הבריטים והיפנים. הייתה דואליות מחשבתית ועל הדרך הרבה מתים על הכבישים ומשטר רודני.
עוד דיון מרתק הספר: הרצון להילחם בפשיזם:
"הדבר החשוב הוא להיאבק בו, מפני שאם תפרוץ מלחמה, היא לא תהיה כמו כל המלחמות האחרות..{..} היטלר ומוסוליני הם מן המנהיגים העריצים וההרסניים ביותר בהיסטוריה האנושית, הם גרוטסקיים, הם מפלצות. אם יצליחו לכפות רצונם על העולם, גורל כולנו נחרץ. האידיאולוגיה שלהם מושתת כולה על עליונות גזעים מסוימים ונחיתותם של אחרים. תראי מה זה עושה ליהודים".

אי אפשר לתאר את כל 500 דפים שנקראו בהנאה מרובה, רק אומר שהספר מאיר תהליכים שקרו בעולם במאות קודמות ואיך הגענו עד הלום כשבדרך התכתשו כל המעצמות ורצו נתחים לעצמם. היריעה רחבה ומלאה הפתעות והרפתקאות לצד מלחמות והישרדות של אנשים שפסעו בעולם הזה ורק רצו להסתכל על מטעי הגומי ולגדל ילדים בנחת וכמובן גם ללבוש סארי ממשי .

לפני שנתיים•
★★★★★
•חני
בשולי הנוחות

בשולי הנוחות

סָיַיקָה מוּרַטָה

לפני שנים רבות בארץ רחוקה הייתה לי שותפה לחדר שהייתה יפנית, היא סיפרה לי שחלק מהעבודה זה גם לצאת אחרי עבודה עם העובדים והבוס לשתות או למסעדה. זו דרך חיים, דבר מה שבשגרה. לא ממרים את פי הבוס ולא שוברים את המוסכמות. לכן הספר היפה הזה הוא על השונות בחברה אבל בל נשכח שהעלילה מתרחשת ביפן. הקודים החברתיים שם רחוקים מאוד מקודים שאנו רגילים לראות. אפילו בחנות נוחות ששם העלילה ברובה מתרחשת הכל זז כמו מכונה משומנת היטב. המדים של העובדים, תדריך הבוקר שבו נושאים תפילה ושיר למצב רוח ולפתוח את הבוקר בהתלהבות לפני שהלקוחות יגיעו. גם התרגול של הבעות פנים וברכות שלום באופן אובססיבי נראות מוגזמות. (עשיתי השוואה לסופר-פארם) והקודים באמת נראים מעולם אחר.

העלילה המרגשת נגמעה בלי להרגיש, הספר החברתי הנפלא הזה דן בשאלה מה נחשב לילדים "נורמליים"? עובדתית לאוטיסטים או ילדים על רצף כזה או אחר משוב ורפלקציה של החברה כלפיהם הוא הדבר היחיד שמחזיק אותם בסוג של "נורמליות" מסוימת. החברה היא המראה שלהם ל-איך צריך להתנהג. הם יעשו הכל כדי להתקבל אליה ולהרגיש נורמליים או אהובים. בדומה לתינוק שנולד יודע שהוא אהוב על ידי כך שהוא רואה את חיוך ההורים אליו וכך יודע שהוא משמח אותם, שהוא אהוב.

פורוקורה בהרגשתה ממש נולדה מחדש כשהחלה לעבוד בחנות נוחות. היא הייתה עובדת מין המניין, לא מוזרה, לא בלתי מפוענחת אלא עובדת טובה שהיו לה מטרות ויעדים. הייתה גם לשמחתה חוברת הדרכה של חוקי החנות ששם הכל היה ברור. ברגע שנתנו לה הוראות מדויקות היא הייתה כגוף אחד עם החנות, היא הייתה החנות, היא הייתה העבודה שלה ובלעדיה לא היה לה מה שיניע אותה בחיים. אך לא תמיד החיים ברורים גם לאנשים מין המניין, החברה נדמה מבקשת כל הזמן את ליטרת הבשר שלה. אם לא התחתנת ואתה כבר בגיל המתאים אז שאלות לא מפסיקות להגיע כמו מתי תתחתן, ואם התחתנת ואין לך ילדים אז שוב מתי ולמה עדיין לא ולמה רק אחד או שניים. נדמה שהחברה רוצה לנרמל את כולם לפס ייצור אחד.

אז כדי להיות חלק מהמכניזם הגדול הזה לפעמים אנשים משקרים שקרים לבנים כדי לא להביך עצמם ולהרגיש חסרי ערך. הם מאמינים בסיפור שהמציאו וכך לא מתערבים להם בחיים. פורוקורה רצתה לתפוס עצמה כנורמלית. די בכך שתאמר לחברותיה שהיא הכירה מישהו כולן ישמחו כאילו הנה היא נכנסה לעולם מוכר ששם מכירים מישהו מתחתנים ומביאים ילדים. אבל המציאות שהיא עדיין עובדת בחנות נוחות שזו עבודה זמנית כבר 18 שנה וכבר התירוצים שפיזרה מסביב כבר לא עובדים, ולמה החברה בכלל מתערבת ונכנסת לה לוורידים.
קטע כואב : "זה בגלל שאת מוזרה! בת שלושים ושש ועדיין עובדת משרה זמנית בחנות נוחות, רווקה, ועוד בתולה, עובדת יום יום [......] את גוף זר. את פשוט עוף כל כך מוזר שאף אחד לא אומר לך כלום, זה הכל."

חריגים או לא, הקצב האינדיבידואלי הרגשי, הנפשי של כל אחד מאתנו הוא שונה, מותר הכל ובעיקר לחיות כפי שאדם מאמין שכך הוא צריך. הדבר היחידי הוא שהאדם עצמו צריך להיות שלם עם מה שהוא בחר לעשות. בסוף כל יום אנחנו שמים את הראש על הכרית ועדיף שנירדם עם חיוך על הפנים.

לפני שנתיים•
★★★★★
•חני
באומגרטנר

באומגרטנר

פול אוסטר

כשאוהבים סופר יש הרגשה שרוצים להישאר נאמנים לו עד הסוף. זה לא עוד ספר שקוראים נהנים ושוכחים ממנו. יש ספרים וסופרים שמרגישים אליהם קשר גם מעבר לדפים הממוספרים שבספר, ותהיה הסיבה שבגינה הקורא נופל "שדוד" לרגליו של סופר, הוא תמיד חוזר לקבל עוד כי הסחורה סופקה לרוב. חודש שעבר חגגתי עוד שנה במניין שנותיי וכמובן כששאלו איזה ספר לקנות לי הפעם, לא היה לי ספק מה לבקש.

כבר כמה חדשים אני אוספת ספרים על המדף בתקווה לעבור את מחסום הקריאה שפקד אותי. היום לא היו תירוצים ותוך כמה שעות אספתי את כל החמלה שלי לפול אוסטר וגם חסד נעורים וגמעתי את הספר כי מי יודע אם יכתוב שוב.

אין ספק שזה אותו פול אוסטר. שהכתיבה שלו נשארה מדהימה בעיניי, הירידה לפרטים, ההתעסקות האינסופית בבני אדם ובמשמעות שהם יוצקים לחייהם כאן על הכדור. הכל נשאר וכנראה לא ייעלם גם אם הגוף יעלם, גם אם המחלה תתפוס אותו, הרעיונות שלו והסיפא של מחשבותיו יישארו לנצח כמו טביעת אצבע מיוחדת שלו.
יש לומר ביושר שהספר לא אחיד בחלקיו. ההתחלה מרתקת בעקבות קומדיה של טעויות שהתרחשו כמו שרשרת דומינו. טעויות מכאיבות שמתרחשות לגיבור סימולטנית וכל מה שנשאר לו זה לחבוש את האזורים שנפגעו, לבהות קצת בתקרה ולהתמסכן, אבל אז לשנס מותניים ולהמשיך הלאה. זה חלק כל כך מצחיק שצחקתי המון. ההמשך גם לא רע בכלל, האהבה הגדולה שהייתה לו, אשתו אנה וכמה נחת ואור ושובבות היא הביאה לו לחיים כל עוד הייתה בחיים. אבל כשהגורל מהתל והחיים כל כך חסרי וודאות אתה חרד ליקרים לך אבל אי אפשר לשמור אותם בצמר גפן, והוא היה חרד לאנה אך גם היה חייב לתת לה להיות מי שרצתה ולעשות מה שרצתה. גם אם אדם חלק מזוגיות, קודם כל הוא אדם לעצמו. ואי אפשר לחיות על: מה if..וכך אנה שחתה נגד הגלים הגבוהים ביותר והחששות שלו התממשו.

כאן מתואר הגיבור במחשבות על מה נשאר לאדם כשהוא רק חצי אדם אחרי מות זוגתו האהובה, מרוקן מהשמחה והחדווה של ההרגלים הקטנים בבית זוגי כשמישהו מחבק ומנשק ואוהב ומכיר, הזיכרונות מההמולה של ה- ביחד זה מה שהשאיר אותו בודד כל כך. החלק הזה יפה ומאוד פילוסופי כי הוא לוקח את הקורא למחשבות על מאזן החיים, מה יש, מה נשאר ומה נלקח. בעיקר יש בו הרבה מתהליך ההתבגרות של כל אדם כשמגיע לגילאים 70+ הוא כותב על כך בספר לא מעט. נניח בגיל מסוים גברים שיוצאים משירותים שוכחים לסגור את הרוכסן במכנסיים ואם זה קורה לך אתה כבר יודע שאתה בגיל הזה, והוא שכח לרכוס רוכסן וגם היה בגיל. או יורד לקחת משהו מהטבח ועולה חזרה כי שכחת מה רצית. ובכן זה עוד חלק מהספר שמושחל לאורכו על תהליך שהזמן גובה מאתנו או שאנחנו גונבים קצת ממנו בכל פעם.

החלקים האחרים בספר נראו שוב כפיזור שאוסטר לוקה בו במשים או בלי משים, כמו בבושקות של סיפורים בתוך סיפורים. הוא גולש לפרטים שלרגע נדמים כמו אוטוביוגרפיה שלו. על המשפחה היהודית באמריקה והשפה היידיש, העבודות שדור ההורים נאלץ לעשות ואיך הם עשו כסף, גם השואה מוזכרת ואיך כיסחו ליהודים את הצורה וניסו להשמיד את הגזע כולו אבל שרדנו, היה גם מכתב מרגש שהוזכר שאבא שלו כתב לו לבר מצווה על כך שגם אם לא מקיימים את כל חוקי האל בר מצווה חייבים לחגוג כי אנחנו יהודים.
בנוסף מלחמת ויטנאם נמצאת פה בעלילה וההתלבטות של צעירים בגיל 18 האם להתגייס, האם זה נכון ללכת ולמות בעד אמריקה, והריבים שהיו לדור הצעיר עם הוריהם בעקבות הוויכוחים שהמלחמה הביאה אתה. וגם האפשרות הקורצת ללכת לצבא לשנתיים אצל הדוד סם ואז המדינה תשלם על קולג'. וזו לא נראית תכנית גרועה במיוחד אם אתה נשאר בחיים. לכן לפעמים תוך כדי קריאה תוהים לאן לוקח אותנו אוסטר. מתי יחבר את כל החלקים של העלילה.

הספר לא עניין אותי כולו באחידותו אבל הצ'ארם החינני של אוסטר עדיין שם נוכח.ואלוהי הפרטים הקטנים אצלו נמצאים בכל מקום כולל כל הבבושקות מלאות סיפורים.
הספר נע בין שלשה כוכבים לארבעה.

לפני שנתיים•
★★★★★
•חני

ביקורות נוספות על "עפיפונים [מהדורת 2015]"

עפיפונים [מהדורת 2015]

עפיפונים [מהדורת 2015]

רומן גארי (אמיל אז'אר)

עפיפונים בשמי שכם

כשהתחלתי לקרוא את הספר עפיפונים, הרגשתי שיש לי סיפור אישי מעניין, אך לא הצלחתי להיזכר בו. הימים חלפו, ניסיתי להיזכר, אך ללא הועיל, ולפתע באופן בלתי מוסבר עלה בזיכרוני סיפור העפיפונים הנשכח שלי, את משמעותו הבנתי כעת באמצעות סיפורו של רומן גארי המספר על, ילדות והתפכחות, על חלומות ומלחמות והאהבה אחת גדולה המנסה לשרוד.

בסוף שנות השמונים, האינתיפאדה הראשונה פרצה בהפתעה גמורה. הוצבתי כחייל מילואים בעיר שכם, בכדי לדכא את המרד הפלסטינאי הראשון שהיה עדיין תמים. הצטיידנו בסיד בכדי למחוק סיסמאות, ובמגזרי תיל מאורכים בכדי לנתק את דגלי אש"ף שנקשרו לחוטי חשמל, ובעיקר לרדוף אחרי ילדים מידי אבנים, שירות מדכא, שהיה בו הרבה טמטום ומעט רגעי חסד.

כול יום בערך בשעה שתיים אחה"צ, גלשו רוחות חזקות לעמק שבין ההרים, והילדים הזדרזו להפריח עשרות עפיפונים לשמיים, רובם בצבעי שחור אדום ירוק, לבן, הדגל הפלסטינאי, שהשתדלנו למחוק את קיומו.

עפיפון משחק ילדים תמים, חפץ שברירי, הועף למרומי שמיי התכלת ובקצהו חוט ניילון ארוך וסמוי מן העין שחיבר אותו למציאות הקרקע הבוערת. העפיפון היה ביטוי לא צפוי לשמחת חיים, לחופש, לכוח הנפלא להתרומם לשמיים שמזכרים תיקווה גדולה. הרגעים בהם עפיפונים מילאו את שמי שכם היו שילוב של אבסורד ויופי שחברו למציאות הבלתי אפשרית שיצר המפגש בין חיילי המילואים לילדים של שכם, שביטאו את הכמיהה שלהם לחופש בדרכם הייחודית.

עלילת הספר מתרחשת ערב מלחמת העולם השנייה ובמהלכה, לשקט המדומה, פרצו כהפתעה רוחות מלחמה. גיבור העלילה הוא לודו, ילד יתום מהוריו הגדל בנורמנדי, אצל דודו אמברואז פלרי, בנאי עפיפונים תימהוני, הומניסט ולוחם חופש, באמצעותו בנה גארי מטפורה גדולה ונפלאה לרוחו של האדם, כעפיפון, המבטא מאבק בין האדמה - המציאות האלימה, לשמיים - האוטופיים, המסמלים חלומות, כמו אהבה גדולה, ורעיונות שמגבהים עוף,אך הם שבריריים כמו העפיפון.

האהבה ענקית דומה למעוף העפיפון, היא ממריאה לשחקים, מתערבלת, נסחפת, רוטטת במפגשה עם הרוח ולעתים היא מאבדת שליטה ומתרסקת, יש והיא ממציאה את עצמה מחדש. לודו מגלה את לילה, נסיכה פולניה ביער, הוא אוסף למענה תותים, ואחר כך ממתין לה שנים, המלחמה תפריד ביניהם, תסחוף אותם למערבולות לא נשלטות, ותשנה אותם, אך הם ימשיכו לחלום על אהבתם הדומה לעפיפון המגביה עוף לשמיים כחולים ורחוקים.

המלחמה הפכה אנשים, לכובשים נטולי צלם אנוש, או ללוחמי חופש. לודו ולילה, נלחמו כול אחד בדרכו בכדי לשרוד. משתפי פעולה, ולוחמי חירות החליפו לעיתים תפקידים וזהויות. לודו כלוחם חירות. ולילה השורדת חייו במציאות של רוע אנושי, הם סכנו את חייהם והסתכנו באובדן השפיות, הם גם נאחזו ברעיון או חלום, שהיה לעתים מופרך מהמציאות, אך היה בו טוהר ותמימות הדומים לעפיפון המגביה עוף לשמיים כחולים ורחוקים.

אמברואז פלרי, בונה העפיפונים וילדי הכפר מחו על גירוש הילדים היהודים מפריז לגרמניה ביולי - 1942, הם בנו שבעה עפיפונים בדימוי מגני דוד צהובים - שבעת כוכבי החרפה, ( מישלין לצביעות ) והפריחו אותם גבוה לשמי התכלת. מה אמיתי יותר, מפציץ בשמי צרפת המטיל אימה ופצצות, או עפיפון של ילד כפרי התלוי בשמיים מרעיד כתחינה והתרסה לגורלם של הילדים היהודים ?

רומן גארי מספר סיפור נפלא המטלטל את גיבוריו בין תקווה גדולה לייאוש, בין חלומות גדולים למציאות אכזרית, בין שפיות לטירוף, השניות הזאת לעתים מתערבלת בעוצמה, החומל הוא לעיתים האכזר, הייאוש מוליד לעתים חולמות גדולים, הקצוות הם לפעמים שני צדדים משלמים. הסיפור הזה הוא קודם על אנשים, על הזיכרון האנושי, כיצד הוא מספר את עצמו לסיפור אישי או לזהות קבוצתית, על אנשים ואנושיות העומדים במבחנים קיצוניים, ועל אהבה טהורה העומדת במבחנים בלתי אפשריים, האם היא תנצח, האם האנושיות תנצח, האם אנשים יחזרו לשפיות ?

אפילוג
חלפו כמעט עשרים שנה, הילדים של שכם בגרו, גם דור בני בגר והפך ללוחם שהוצב בשכם למפגש אלימות נוסף, מוקצן מקודמיו, הפעם " סטיבן " ( כינוי אמתי ) מומחה המטענים של הקסבה בשכם, פוצץ עליו מטען צד. " סטיבן " כנראה היה אחד מהילדים שהפריחו עפיפונים בשמי שכם. דור שרד, ועדיין ממשיך להאמין ולחיות את מה שהעפיפונים מיצגים עבורו, החלום להגביה עוף לשמיים כחולים ורחוקים.

לפני 11 שנים•רץ
עפיפונים [מהדורת 2015]

עפיפונים [מהדורת 2015]

רומן גארי (אמיל אז'אר)

בדרך כלל לכל ספר יש "אישיות משלו", ואני, כקוראת, מתייחסת אליה. אבל לספר הזה יש, כך נראה לי, מספר "אישיויות" שהתחלפו. לפעמים הוא היה סיפור אהבה ששרד מציאות הרסנית. לפעמים סיפור היסטורי על השפעת מלחמה וכיבוש על חיי הכבושים. במקרים אחרים הוא היה אליגוריה ותאור מה שנקרא "רוח האדם". הנושאים כל כך התערבבו לי בקריאה, שלא יכולתי להתייחס אליו כספר שלם. חשבתי שהוא מן יומן-זיכרונות שניהל הסופר, וטווה את זכרונותיו כילד לתוך הסיפור הבדיוני. גארי אינו שם גבול בין אמת לבידיון, ויודע לשוות לבידיון אמינות ואותנטיות, שאתה ממש נדהם שהסיפור לא קרה באמת.

הסיפור מסופר מפי לודו(ביק) שחי בעיירה בנורמנדי, עם דודו שהוא בונה ומפריח עפיפונים. הדוד הוא צרפתי שורשי: מצד אחד, עם רגלים על הקרקע, מצד שני עם אמונה תמימה בעולם טוב יותר. מצד אחד עם גאווה מעמדית של פרוליטרים, ומצד שני עם אצילות טבעית. לודו הוא רומנטיקן, והיה כזה גם בגיל 12, עת התאהב קשות בילדה פולניה אריסטוקרטית. הוא מתאר את השנים הקשות של המלחמה, זמן שהקשר בינו לבין אהובתו היה כולו בדמיונו החי להפליא של לודו, שברא אותה מחדש מדי יום, והצליח לחיות אותה גם כשלא היתה.
המחתרת הצרפתית נשזרה בסיפור: מפעולות ראווה והתרסה של צרפתים נגד כובשיהם ועד פעולות הרואיות שתרמו למלחמה בכיבוש. רשת שלמה של אנשים שסיכנו את חייהם כדי להילחם - כל אחד בדרכו - בכובשים. בסיפור הזה אין שחור ולבן. ואנשים הם אנושיים - ופעולות לא אנושיות מעידות דווקא על אנושיותם.

גארי הצליח לאפיין כל כך טוב את המנטליות והרוח הצרפתית כפי שאני מכירה, שממש נדהמתי כשהתברר לי שהוא נולד בכלל בוילנה למשפחה יהודית, וחי בפולין עד גיל 14. הוא עבר אז עם אמו לניס, בזמן המלחמה היה טייס קרב באנגליה.
הכי בלטה לי בספר התקווה. וגם האמונה - הנראית רומנטית ותמימה - שסופו של הטוב לנצח. והעתיד מורכב מחיי אנשים - לא מורמים מעם. מאד הייתי רוצה להאמין במה שהאמין גארי. אבל כנראה שלתקווה יש גבול: גארי - שלו היה חי היה בן 101 במאי הקרוב - שם קץ לחייו ב 1980 - שהיא השנה בה יצא הספר הזה לאור.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•yaelhar
עפיפונים [מהדורת 2015]

עפיפונים [מהדורת 2015]

רומן גארי (אמיל אז'אר)

ספר מומלץ מאוד לקוראים אוהבי אדם.

זהו הספר הראשון של רומן גארי שקראתי, והספר האחרון שהוא כתב לפני מותו. הסיבה שהחלטתי לקרוא את הספר הייתה שהוא קרא לי מהמדף. רציתי קצת שינוי מספרי המתח והבלש. זה אכן היה שינוי גדול. איכות שלצערי כבר קשה למצוא בספרות של ימינו.

מספר העלילה הוא נער כפרי מנורמנדי. העלילה מתארת את סיפור האהבה בינו לבין בת אצולה מפולין. היא מתחילה בראשית שנות השלושים ומסתיימת בסוף מלחמת העולם השנייה.

הספר שופע באקסיומות מעניינות ומעוררות מחשבה. למשל:
"אומרים כי הזוועתיות של הנאציזם היא הצד הצד האל-אנושי שבו. נכון. אבל עובדה היא: הצד האל-אנושי הוא חלק מן האנושי. כל עוד לא נכיר בעובדה שהאל-אנושיות היא תכונה אנושית, נחיה בשקר מתחסד." (עמ' 199)

ניכר מהכתוב שהסופר נמנה עם אלו הטוענים שהנאצים לא היו "מפלצות" (כגון, חנה ארנדט וכריסטופר בראונינג). למרות שאני תומך בגישתו, לדעתי זו אקסיומה פשטנית, כשהיא מופיעה בספר עלילתי. בנוסף, לדעתי, לטעון שהנאצים היו "אנשים רגילים", בלי להתייחס לזוועות שנעשו בפולין, עלול לחטוא לאמת.

מצאתי בספר "אהבת אדם", שאינה נסחפת לצדקנות. גישה זו הייתה מאוד לטעמי. כך למשל, הסופר בחר להעלות על נס את "חסידי אומות עולם" ופעילי מחתרת. הדגשת האנושיות והחסד מאוד חסר בימינו. ובהקשר לזה, לדאבוני, "פעילי זכויות אדם" בישראל נתפשים באור שלילי.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•עודד
עפיפונים [מהדורת 2015]

עפיפונים [מהדורת 2015]

רומן גארי (אמיל אז'אר)

עפיפונים מסמלים עבורי פשטות, הם מסמלים אב ובנו שיוצאים ביום שבת קיצי של שמיים כחולים להפריח באוויר אותות של תקווה וחירות, לנצור זיכרונות ולהתרפק על החמימות הממלאת אותם.

אבל הדבר האחרון שאפשר להגיד על ספרו של רומן גארי "עפיפונים" זה שבוקעת ממנו איזו פשטות, כבר מבראשית, כאשר אנו נחשפים לשלל יצירות העפיפונים המופלאות של "הדוור המטורלל", הלוא הוא אמברואז פלרי, האיש שאינו ידע ייאוש, אנו מבינים כי עלינו על סירה השטה במים עמוקים.

כריכת המהדורה החדשה, כמו שמו של הספר, מתעתעת במידה מה, ציפיתי לנבור באיזה סיפור אהבה גדול שיצית בי השראה כחלק מהרומן עליו אני עמל, אך למעשה גיליתי שמדובר ברומן היסטורי רחב יריעה, שמנחית אותך הישר על אדמת מלחמת העולם השנייה המדממת, אשר באופן תמוה משהו, זהו המפגש הספרותי הראשון שלי עמה.

כמו כל בן אנוש אחר כנראה, אינני מסוגל שלא להשוות ביני ובין הדמויות הראשיות בעלילה, ובדומה לגיבור הסיפור, לודוריק "לודו" פלרי, גם אני ניחן בזיכרון משובח, שאני מתיר לעצמי להתגאות בו מדי פעם.
אבל עבור לודו ושאר שושלת פלרי לדורותיה, הזיכרון אינו עניין של גאווה אלא עובדה קיימת, הם אינם מסוגלים לשכוח ולו דבר אחד מן ההיסטוריה הפרטית והלאומית שלהם על אדמת צרפת, לטוב ולרע.

באמצעות סגולתו הייחודית, לודו מנציח את אהובתו, לילה, לאורך כל שנות המלחמה, לא מתיר לתלתל בלונדיני אחד משערה להיתלש מזיכרונו, מדמיין אותה לצידו באותם לילות קרים של חוסר וודאות גמורה.

עבור הסביבה האנושית המקיפה אותם, ההתעקשות של בני משפחת פלרי על הזיכרון ואומנות העפיפונים מקנה להם את כינוי הגנאי "תימהוניים", והופכת אותם למין לעג, על אנשים אשר אינם מיישרים קו עם החיים ועם העתיד שבאופק.
אבל לודו ודודו אינם מתכחשים לטירופם, נהפוך הוא, הם מאמצים אותו לחיקם, הם מבינים שבעתות קודרות אלו, רק אלה עם ניצוץ טירוף בעיניהם יכולים להיפרד מהעדר ולעשות מעשה, להצטרף למחתרת או להציל ילדים במצוקה, לחרף את נפשם עבור השפויים הנאלמים מפחד ולמען העקרונות שבצו לבם.

הסיפור מוביל אותך בכל הדרכים העקלקלות של מלחמת העולם השנייה, מאפשר לך לראות במו עינייך כיצד מותירה המלחמה את חותמה על רוחם של האנשים, לעיתים מחריבה אותה עד היסוד, מניח לך להתוודע לרוח הלאומית של צרפת ומדינות אירופה כולה, במסגרת המלחמה הנוראה הזאת, לרבות הפחד המשתק, קורטוב התקווה, ובעיקר, ענן חוסר הוודאות האדיר שאפף את כולם.

אני חובב היסטוריה משחר ילדותי, לכן מכיר אני את קורות המלחמה טוב למדי, אבל אין לי ספק, שאם הייתי אדם צרפתי, בטח אחד בא בימים שנכח באותה העת, עלילת הספר כולה הייתה עצמתית עבורי שבעתיים.

בדומה ללודו, גם אני התאהבתי בלילה, אך לא במבט ראשון במעיין העתיק של הילדות, אלא אט אט עם השנים, לומד להכיר בעקשנות שלה ובשאפתנות האינסופית כמעלות של גדולה.
ההקבלה בין לילה וצרפת בערה לאורך הקריאה, כפי שדאג לודו להשאירה שלמה למענה ולמענו, כך מצווה רומן גארי על בני עמו במורשת ספרו, לשמור על צרפת שלמה באמצעות הזיכרון של מה שהיה, והלוואי ולעולם לא ישוב.

לא יכולתי שלא להתענג על השפה המרהיבה שמעטרת את הסיפור, שתורגם באופן נהדר לעברית.
לאחרונה איני מוצא כוח או זמן להתעכב על ספרים ארוכים מדי או כאלה שהשפה בהם עלולה להוות משוכה מסוימת (כמו ספריו של מאיר שלו למשל), אבל לא יכול הייתי להימנע מללכת שבי אחר ספר זה.
עבור אלו החוששים מהשפה הגבוהה, רוצה אני לומר כי אין כלל ממה לחשוש, תוך רגעים מספר אתה צולל פנימה והעיניים מתרגלות, אתה כבר שוחה במים העמוקים בקלילות ובשלווה אדירה.
העליתי חיוך למראית מילים רבות שלמדתי במסגרת הפסיכומטרי (שהוכיח כי לא היה לגמרי לשווא), ולא התביישתי לפנות למילון בעת הצורך, ולהמשיך להעשיר את אוצר המילים שלי בשפה הנפלאה שלנו.

אי אפשר שלא לומר מילות הערכה על בני משפחת ברוניצקי, טאד וברונו, הראשון מגלה הארצות הדגול, שחזה לפני כולם את הגורל הצפון בהרסניות האדם, והשני, שהפך מפסנתרן מופנם לטייס קרב מהולל, שאיבד לדאבוני הרב את שתי אצבעותיו ואיתן את חלום הנגינה, מפגין עבורנו כמה הפכפכה היא המלחמה והחיים בכלל. גורלם של השניים אגב, לא נודע.
גם על הקצין הגרמני זהוב השיער הנס קשה שלא לפזר תשבחות, על אף הסלידה ממנו תחילה כאות נאמנות ללודו, על ההקרבה העצמית הגדולה שעשה למען אהובתו, לילה, ולמען עקרונות נוספים החבויים מהעין.

הייתה זו תגלית מפתיעה למדי עבורי העובדה שרומן גארי הוא גם אמיל אז'אר (שם העט שלו) עליו שמעתי רבות, פחות מפתיע היה לגלות ששלח ידו בנפשו, כמו רבים מהאומנים הדגולים שלא יכלו עוד לחיים, או שהחליטו להישיר אליהם מבט ולהביסם בדרכם שלהם.

להיכן נעלמו העפיפונים? שואלים אני ובני משפחת פלרי.
כבר כמעט שאינם מהדרים בתומם ויהבם את כיפת השמיים.
יום אחד אני מקווה לאסוף לי איזו לילה משלי, בלונדינית תכולת עיניים ועזת נפש, לצעוד איתה ועם בננו הקטן בשדות מלבלבים על אדמת מלחמה עתיקה, לשאת איתם גבוה חלומות מתוקים, ולרדוף אחר תכלת השמיים.

ספר מעולה, מומלץ בחום.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אור שהם
עפיפונים [מהדורת 2015]

עפיפונים [מהדורת 2015]

רומן גארי (אמיל אז'אר)

הספר הזה... השפיע על חיי באופן עמוק.

ישנם קטעים בהם הדמות המרכזית מנהלת שיחות נפש עם בת זוגה שנימצאת במרחק של מאות מיילים ממנה.
רק הרעיון הזה בפני עצמו תמיד הרעיד את נישמתי.

הוא תמיד מעלה בי זכרונות על אהבת נעורי. ספר רומנטי ומיוחד על קשרים בנפשו של אדם שלא ניתן להתיר בקלות.


מרתק.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•משלוח ב 8 ש לכל נקודה בארץ
עפיפונים [מהדורת 2015]

עפיפונים [מהדורת 2015]

רומן גארי (אמיל אז'אר)

ספר רב דמויות, ארועים, היסטוריה ובעיקר תובנות.
בכפר קטן, קלרי בצרפת גר אמברואז פלרי, יוצר עפיפונים. אחיינו, לודו, הוא ציר העלילה של הסיפור המתחיל בשנות השלושים של המאה העשרים ומסתיים לאחר מלחמת העולם השניה.
הספר מביא סיפור אהבה בין לילה, בת למשפחת "אצילים" פולנית שמגיעה מדי קיץ לאחוזה בכפר וחוזרת למיסדרון דנציג שממלא תפקיד מהותי בהתפתחות מלחמת העולם השניה.
בעצם, העפיפונים הם אידאות שמיוצגות על ידי הדמות שבהן:לאון בלום, רוסו וולטיר ואחרים.
העפיפון משמש גם להתרסה. כשהנאצים כובשים את צרפת , הם מבקשים להאדיר את המרשל פטן, זאת הזדמנות לפלרי ליצור עפיפון של פטן וביום המיועד הוא גורם לחייל גרמני להעיף אותו , כך שהסמל הוא של גנרל שנשלט על ידי הגרמנים.
או, כשנודע לפלרי על גרוש היהודים אזרחי צרפת,הוא מארגן הופעה של כמה עפיפונים צהובים בצורת מגן דויד.
גם המעמדות החברתיים ודעות קדומות מוצגות כאן בהומור מתאים.
לודו מוצג אצל משפחת ברוניצקי, ההורים של לילה. הוא בלבוש כפרי, כשהאם שואלת :"ומנין צץ זה?", עונה לילה " ביער".
תגובת האם מרשימה :" ביער? אלוהים אדירים, איזו זוועה! אני מקווה שאינו נגוע בכלבת...."
האהבה בין לודו ולילה היא המוטיב הנוסף בספר. היא צריכה להתגבר על הרבה מכשולים, של זמן , מרחק גאוגרפי, מלחמה ועוד נושאים שכדאי לקרוא.
פנדר, המורה הזקן מדבר על תפקיד הדמיון באהבה:"אני ,למשל , כבר חמישים שנה ממציא את אישתי. בשום פנים לא נתתי לה להזדקן..."
ועל הרוע : "אומרים כי הזוועתיות של הנאציזם היא הצד האל- אנושי שבו. אבל עובדה היא: הצד האל- אנושי הוא חלק מן האנושי.כל עוד לא נכיר בעובדה שהאל- אנושיות היא תכונה אנושית, נחיה בשקר מתחסד"
אומר הדוד ללודו :" היא תשוב.צריך יהיה לסלוח לה הרבה".
ולודו חושב :" לא ידעתי אם על לילה דיבר או צרפת."
על האהבה: " אומרים כי האהבה עיוורת, אבל אצלך, מי יודע, העיוורון הוא אולי צורת ראיה".
ועל מטבח ואישה : " .. אנחנו טבחי צרפת, האש היא אימנו. אבל בימנו יש מי שעוברים לתנור חשמל, ועוד עם וסת אוטומטי.ממש כמו להתעלס ולהביט בשעון כדי לדעת מתי לגמור."

ונסיים באמירה לשף בכיר בצרפת :"מארסלן יקירי, כשמתענגים על תבשיליך זו ארוטיקה, אבל כשמסתכלים במחירים זו פורנוגרפיה."
לא אהבתי את הסיומים "החיוביים" והכורח של סגירת קצוות. כנראה כי הספר מייצג תקופה.
אני חסיד הסיפור שמשאיר מרווח של מידע למחשבה והירהורים.
זאת הסיבה שלא קיבל ציון מירבי.
התרגום פשוט קולח ונפלא.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אורי רעננה
עפיפונים [מהדורת 2015]

עפיפונים [מהדורת 2015]

רומן גארי (אמיל אז'אר)

ספר מרגש מאין כמוהו. על החיים והמוות, המלחמה, הטירוף, השפיות,היאוש, התקווה והסליחה. מי המשוגע ומי השפוי? מי נכנע ומי עומד בגאווה אל מול האויב? זכרון הוא מתנה או עונש? האם אפשר לראות באור אנושי גם את מי שמחולל זוועות?

העפיפונים בעיני, בדמויותיהם של ז'ן ז'אק, מונטיין , פאסקאל , דון קישוט ואחרים נדמים בעיני כמי שמתבוננים על המתרחש מלמעלה ורואים את הזוועות. בזמן המלחמה נאלצים הרעיונות להנמיך עוף ואפילו להסתתר ולהעלות עובש עד לימים טובים יותר.

אני לא יודעת מדוע כל התקצירים מדברים על סיפור האהבה בין הנער לודו ללילה האריסטוקרטית. זה בכלל לא הענין בעיני. זהו רק החוט (העבה) שקושר את העלילה ומחבר את הדמויות. ככל שהתקדמתי יותר בספר כן הוא ריגש אותי יותר ומשך יותר.
יש בספר משפטים ארוכים באורך פיסקה שלפעמים צריך לקרוא פעמיים שלוש כדי לרדת לעומקם. וזה שווה.
מאוד אירוני שהספר מסתיים בתקווה גדולה שאחרי המלחמה ואילו הסופר התאבד.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•ליליה
עפיפונים [מהדורת 2015]

עפיפונים [מהדורת 2015]

רומן גארי (אמיל אז'אר)

אני לא דירגתי את הספר, כי לא ממש קראתי אותו.
כשהבנתי שזה בעצם שפה מאוד גבוהה, וקלסיקה, אז וויתרתי עליו.
אני נטרלית לגביו.

תאשימו אותי, בנות 14 בדור הזה לא קוראות בכלל....

לפני 10 שנים•Drunk Reader
עפיפונים [מהדורת 2015]

עפיפונים [מהדורת 2015]

רומן גארי (אמיל אז'אר)

אדיר!!!
סיפור אהבה על רקע מאורעות היסטוריים קשים.
למרות הכל, הרבה חוש הומור, רגעים קטנים של חסד ואהבה שאין כמותה.
תרגום נפלא.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•לולי
דירוג
5.0
לפני 11 שנים

“עפיפונים מסמלים עבורי פשטות, הם מסמלים אב ובנו שיוצאים ביום שבת קיצי של שמיים כחולים להפריח באוויר א”