אתמול (יום שישי 14.1.2022) 8:50 בבוקר הר אבנון על שפת המכתש הגדול, אני שמח שבחרתי להתחיל את המרוץ עם מעיל רוח, הרוח חזקה וקרה, ואני מתחבא מאחורי האוטובוס שהביא אותנו לכאן מאגם ירוחם, מחפש מסתור מהרוח. סביבי 270 רצים שמתכוננים למרוץ 10 ק"מ במגמת ירידה. זה מרוץ ירוחם השישי, השתתפתי בראשון לפני שנים רבות, אני זוכר שרצתי מהר מידי ועברתי להליכה במהלך הריצה (נראה לי שהיה זה בשנת 2013) לא מצאתי ברשת תוצאה רישמית, אבל זכור לי שזה היה קצת יותר משעה. בנסיעה באוטובוס לתחילת המרוץ אני מבין משיחות שאני שומע סביבי, שיש הרבה שמגיעים למרוץ הזה כדי לקבוע זמנים מטורפים, כאמור הכול בירידה, אני נבהל מהיעדים שהם שמים לעצמם, אני רוצה לרוץ הכול, לא לעבור להליכה, ולסיים אם אפשר בזמן קצר משעה. כבר הרבה זמן שאיני משתתף בתחרויות ריצה שכאלה. אני רץ לבד. מאז הבידוד שהיה באפריל מאי 2020, וההגבלה לא להתרחק מהבית יותר מ 200 מטר, אז הבנתי כמה הריצה במרחבים חשובה לבריאותי הנפשית, אני רץ ברצינות כמו שכותב מורקמי. אני רץ כל יום: בגשם ברוח, בקיץ בחורף כל יום, להוציא ימים בהם אני שוחה בים. בשנת 2021 לדוגמא רצתי בסה"כ 2023 ק"מ. במהלך השבוע אני רץ בין 5 ל 7 ק"מ, ובסוף השבוע בין 12- 16 קילומטר, ריצת טיול בשטח.
לאור כל הריצות הללו, הרגשתי צורך לקרוא שוב את סיפרו של מורקמי "על מה אני מדבר כשאי מדבר על ריצה", אחרי הכול הוא רץ כל יום כבר מספר עשורים.
אז כל בוקר מוקדם מוקדם, בזמן שאני מחכה שהשמש תעלה, קראתי כמה עמודים בספר, ואז יצאתי לריצת הבוקר, והרהרתי במה שקראתי זה עתה, לעיתים האזנתי למוזיקה שמורקמי דיבר עליה בפרק שקראתי לפני שיצאתי לריצה. כך הכרתי לדוגמא את האלבום LIZARD של אריק קלפטון.
כשהזניקו את המרוץ בהר אבנון לחצתי PLAY על Playlist שהכנתי במיוחד למרוץ זה, בחרתי שירים שיארכו סה"כ שעה וחמישה (אין לדעת תוכניות לחוד ומציאות לחוד). כולם שועטים בירידה, אוני מחייך חיוך מאוזן לאוזן לצלילי sir Duke של סטיבי וונדר. ולמרות הרוח הנגדית החזקה, מדובר בירידה ארוכה מזמינה ומתמשכת.
נרשמתי למרוץ כי תארתי לעצמי שאפגוש שם חברים יקרים מירוחם, כאלה שהתגעגעתי אליהם והייתי משוכנע שניפגש על קו הזינוק, או הסיום, וחוץ מזה אניר רץ כל יום יותר משנה וחצי לבד, הגיע הזמן לרוץ גם עם אנשים.
הספר של מורקאמי הוא לא בשורה גדולה לרצים וגם לא יתן לנו הצצה אמיתית לגדולתו כסופר. אבל אנחנו נחשפים אליו כאדם סביב התחביב ארוך השנים שלו, ריצה למרחקים ארוכים. ישנה כדבריו קירבה בין אנשים עם תחביבים דומים, במיוחד תחביבים קיצוניים. אמנם מעולם לא רצתי מרתון מלא, רצתי מספר פעמים את מחצית המרחק. שחיתי שחיית מרתון לא מעט פעמים (בשחיה מרחק המרתון הוא 10 ק"מ) ואפילו שחיתי שלושה ימים יום אחרי יום את המרחק (זה נקרא שלושה ימים בשלושה ימים באנגלית זה פחות מבלבל (3 days 3 seas). בקיצור אני מרגיש קרוב למורקמי בשיגעון האמור, והקרבה הזו איך לומר בצניעות- היתה נעימה לי במהלך קריאת הממואר.
לאחר Mr. Blue sky, התגלגלתי עם ramble on של Led Zeppelin, ולא הפסקתי לחייך לרגע, תוך שאני עוקף אנשים ששמעתי באוטובוס שמתכננים זמנים דמיוניים מבחינתי (מתחת ל 50 דקות נגיד). אני רץ ואני נהנה, הקצב מהיר לי מידי ללא ספק, הרוח בפנים מעצבנת (באופן כללי אני שונא רוח), אני לא מסתכל בשעון מחייך ורץ. אני נזכר במורקמי שברך חברה שרצה מרתון בפעם הראשונה "תהני מהריצה" כי למה אנחנו עושים את זה אם לא כדי להנות. נשמע מוזר אני יודע.
כשמתחיל Smells like teen spirit אני כבר ממש רץ מהר מידי לדעתי. הנמכתי את המוזיקה באוזניות, אחרי הכול גם מחר אני צריך לרוץ.
מורקמי מתיחס לכל דבר שהוא עושה ברצינות, תבינו, הוא רץ כדי להיות בכושר גופני טוב, בכדי לכתוב ספרים טובים יותר. להבנתו כתיבה דורשת כושר ריכוז, אבל גם כושר גופני והוא מתמיד כדי להיות מסוגל לכתוב לנו רומנים טובים יותר, כזה הוא רציני. כך גם כשהוא רץ, ומתחרה, ונכנס לענף ספורט חדש (טריאטלון).
בפעם הקודמת שקראתי את הספר רצתי ואהבתי את מורקמי, אבל לא רצתי "ברצינות" כדבריו, לא רצתי כל יום, הקריאה השניה בספר היתה טובה יותר, וכנראה שאקרא בו שוב .יש קסם בשקט של הבוקר לפני שעולה השמש, ומצאתי שנעים לבלות את השעות הללו עם מורקמי סאן, ולא עם Ynet נגיד.
קו הסיום הגיע מהר משחשבתי תוצאה רישמית 48:52, הרבה יותר ממה שפיללתי, לא הספקתי להקשיב ל "The man who sold the world" לא ל "Time wrap" ולא ל "לזוז" של הדג נחש. אבל פגשתי את החברים היקרים מירוחם שציפיתי לפגוש, גם בקו הזינוק וגם בקו הסיום והעיקר והכי חשוב נהנתי, מהמרוץ ומהספר.
