הרמן קוך הצליח מאד ב"ארוחת הערב" ו"בית קיץ עם בריכה" להגיד דברים שאנחנו חושבים עליהם מפעם לפעם, אך מגרשים אותם בבושת פנים כי אלה מחשבות אסורות. הוא עסק שם בהורוּת ובאלימות, באנשים "שאינם כמונו" ולכן לא מגיע להם שיהיו להם זכויות כמונו, ב"חוק וסדר" לא שווים - אחד לנו אחד "להם". התפעלתי מאד מהספרים האלה, והיה לי ברור שאקרא מתישהו את הספר הזה. הביקורת של בלו בלו סיקרנה אותי מאד. "איך זה יכול להיות", חשבתי "שסופר לא שיגרתי מתהפך לו פתאום?"

הסיפור הזה עוסק בחמדנות. מה פרד מורמן - שהיה חנון בתיכון ונשאר חנון כשהוא בן 47, היה רוצה שיהיה לו אבל אין לו אומץ אפילו לבטא את זה: הוא היה רוצה להשיג דברים - גינה יפה לביתו, מכונית מנקרת עיניים, אהבה ואיכפתיות מצד בנו המנוכר. אבל בעיקר היה רוצה להשיג לו חיים אחרים. חיים כאלה יש, למשל, לחברו מהתיכון שהיום הוא מראשי הפשע, אחד שלא עושה חשבון לכלום, ומשיג מה שהוא רוצה בלי העכבות המעצבנות של המעמד הבינוני העלוב.

הספר הזה אינו טוב כמו הקודמים של קוך. הסיפור פחות משוייף, הגיבור מאופיין בצורה פחות חדה, פחות מפתיע לגלות מה פרד חושב, אלה כבר לא מחשבות שהיו עלולות לעבור לי בראש. כי המניע של פרד אינו להגן על ילדיו, לבצר את הזוגיות שלו, להעלים את האיום. המניע של פרד הוא מניע עלוב שכנראה בגלל זה קשה להזדהות איתו - כי לרצות להשיג משהו שיש למישהו אחר הוא המניע הבנאלי ביותר שיש, ובניגוד לספריו האחרים לא הייתי בדילמה של להזדהות או לא להזדהות עם הגיבור. במקרה הזה - הרגשתי כלפי הסיפור והגיבור סוג של דחייה מעורבת ברחמים שאינה מתקרבת להזדהות והבנה.

אז מה אני אומרת? קוך מציץ פה מדי פעם - בכתיבה מעניינת, בזווית ראייה לא שיגרתית, בטוויית הסיפור המפותלת והמתוחכמת. אבל זה קוך מעוקר, לא בשל. הספר הוא מעין מותחן בו השקפת העולם השונה של הסופר מייצרת את המתח שבין הסיפור הגלוי למה שהוא רצה להגיד. ומה שהוא רצה להגיד הוא שהחמדנות של התרבות המערבית, הקשר בין כסף לכוח ובין פוליטיקה לפשיעה הם שיביאו לחורבנו של העולם בו אנחנו חיים.
וזה - אם לומר בכנות - הוא מסר בנלי ולא מתוחכם, גם אם הוא נכון. מקוך ציפיתי ליותר.

אפשר לומר שפיתחתי אובססיה קלה להרמן קוך מאז קראתי את ספרו 'ארוחת הערב'.
קראתי אודותיו, גיגלתי, חקרתי, רחרחתי ובניגוד למנהגי לא להיכנע לצו השעה הספרותי, דווקא כן קניתי את ספרו החדש מיד כשיצא לאור. אבל שיא האובססיה הקלה שנתקפתי בה היה מחשבה קצת מופרעת שעלתה בראשי: אני רוצה להיפגש עם קוך באמסטרדם. אפילו עשיתי כמה גישושים לגבי ההיתכנות של זה.

מה? למה לא? זה לא כזה מופרך. הוא בטח ישמח.

אולי הוא אפילו יתרגש וירגיש מוחמא להיפגש עם קוראת נלהבת שתטען כי עשתה את כל הדרך מישראל רק כדי לקבל ממנו חתימה על הספרים שלו. זה שקר, אבל הוא לבן, קטן ולא מזיק.
ואז, הוא כנראה ירגיש מחויב לנהל איתי איזה סמול טוק או משהו, כי בכל זאת, נסיעה לאמסטרדם זה עניין של כמה מאות יורואים. וכשהשיחה תתחיל לקלוח, אני לא אתאפק ואגניב איזו אמירה ממוחזרת וחסרת מעוף שאמרו אותה קודם לפני על איך שהספרים שלו בועטים בבטן של הקורא, ולמרות שהוא שמע את זה כבר מאתיים-אלף פעם הוא בכל זאת יסמיק כי בתמונות שלו הבחנתי שיש לו גנים ג'ינג'יים ופרצוף עם אוריינטציה סימוקית. אני גם אספר לו שזיהיתי בין שלל סימני הפיסוק בספריו את הנקודה הישראלית (אני רק צריכה למצוא דרך שזה יישמע שנון גם באנגלית) ואז כנראה נגלוש קצת לפוליטיקה ואני מאמינה שהוא יודה שהוא פרו-ישראלי ואנטי-אובמה. אני אצטרך להתאפק לא לחבק אותו. אני גם אשאל אותו אם הוא זב"חניק צמחוני או אפילו טבעוני כי אי אפשר שלא להבחין ברגישות ובחמלה שלו כלפי בעלי חיים שבאות לידי ביטוי בכל ספריו. מובאות לכך אפשר למצוא ב*פינת החי. ואני מקווה מאוד שלא אשכח לפרגן בגדול למתרגמת הישראלית של ספריו, ענבל זילברשטיין, כי היא ראויה למחמאות ול***תשבוחות.

ואז, כשאני אראה שהמילים שלי נוגעות בו ושנוצרת כימיה פמיליארית אני אקבל עוד קצת ביטחון ואשאל אותו את השאלה ששאלתי את עצמי שוב ושוב במהלך הקריאה של הספר החדש שלו: איפה נגמר הרמן קוך ואיפה מתחילות הדמויות של הרמן קוך?
והשאלה שבאמת מסתתרת בתוך הניסוח המכובס הזה היא: כמה הרמן קוך יש בתוך הדמויות שלו? "אין האדם כותב אלא מהרהורי לבו" – נכון או לא נכון? אם זה נכון, זה קצת מסוכן מבחינתי. למה? כי אם האלימות השופעת והפושעת של דמויותיו חילחלה אליהן ממנו, אז...

אבל גם אם לא, זה עדיין מפחיד. מסיבות אחרות.

פגישה עם הרמן קוך היא עסק מפחיד. היא לאמיצים בלבד, לאלו שבטוחים בעצמם לחלוטין, לאלו שיש להם קליפה עבה וקשיחה, שמסתובבים עם שכפ"צ רגשי. לפיל עם עור של בנימין נתניהו. כי אם פעם (כלומר, לפני שני ספרים) חשבתי שקוך הוא הילד החכם והנבון שצועק "המלך הוא עירום", היום (כלומר, אחרי הספר השלישי) אני די משוכנעת שהמלך דווקא לבוש לפעמים, וקוך מפשיט אותו. המלך לא תמיד לבוש בטוב טעם ובטח שלא בקוך טעם, אבל הוא כן לבוש. וקוך מפשיט אותו בכוח, גם כשלא צריך.
ואני לא רוצה שהוא יפשיט אותי.

קוך קודם כל מפרק אותך לחלקים ואחר כך שובר את החלקים לחתיכות קטנות ואז הוא מנפץ את החתיכות הקטנות לרסיסים עד שנשארים ממך רק פירורים. הוא מדמיין אותך בפרטי פרטים בכל מיני מצבים שאתה לא רוצה שאף אחד ידמיין אותך בהם ואתה לא חושב שמישהו מסוגל לדמיין אותך בהם או בכלל ירצה לדמיין אותך בהם. הוא רואה את הבפנוכו של הבפנוכו שלך, של הלב אבל גם של הראש, ואני לא בטוחה מה מהשניים יותר מאיים עלי.

אני חושבת שאפילו מכשירי רנטגן פוחדים מהרמן קוך כי **הראייה הרזולוציונית המטורפת שלו בטוח שורפת להם את המה-שזה-לא-יהיה שמפעיל אותם.
קוך רואה את כל הפגמים שלך, המגרעות, החסרונות, הליקויים, השריטות, הפחדים, הדפקטים. גם את אלו שניסית להחביא הכי עמוק שאתה יכול וגם את אלו שאפילו לא ידעת שקיימים בך. את הרזים, הסודות, את צפונות הלב, את המחשבות הכי נסתרות, את המאוויים הכי כמוסים, את נקודות התורפה והחולשה. אתה שקוף מולו והוא רואה דרכך. ואני לא בנויה להיות שקופה. השקופים של הרמן קוך הם לא השקופים של אריה דרעי. אצל דרעי, השקופים הם בלתי נראים, הם אלו שלא סופרים אותם. אצל קוך, השקופים חשופים לעיניו. הם קליפת זכוכית שלא מסתירה דבר.


ציטוט מתוך ראיון עם הרמן קוך:
אני תמיד מתחיל בידיעה מעטה ככל האפשר על העלילה. כך אני יכול להיות להפתיע את עצמי ואת הקורא. זהו גם מתכון מצוין נגד השעמום במהלך כתיבת רומן ארוך (וקריאה של אחד כזה). הדבר הכי חשוב שעלי לדעת הוא מי יספר את הסיפור ומהי נימת הקול של אותו מספר. ברוב הפעמים כשאני כותב את המשפט הראשון, אני יודע מי הוא יהיה.

אז קוך אמר שכשהוא מתחיל לכתוב ספר הוא יודע מעט ככל האפשר על העלילה, כי כך הוא מפתיע את עצמו ואת הקוראים.
הפעם, הרגשתי שגם בסוף הספר הוא לא ידע יותר מדי על העלילה. הייתה בכלל עלילה? לא בטוח.
ויתרה מכך, הפעם גם היה לי נדמה שלא קוך הוא זה שסובב את ציר הזמן של הספר אלא שציר הזמן סובב את קוך, והוא יצא משליטה ועשה לו כזו סחרחורת עד שהקוראים כבר לא ידעו מי מה מו איפה למה כמה ובעיקר מתי.

הייתכן ששונרא החתול, שהשתפכה בלי מעצורים על הרמן קוך ושאוהבת חתולים, תמתח ביקורת על ספר של הרמן קוך, ועוד על ספר שמתחיל עם חתול?
זו שורת הפתיחה של הספר: למקס ח' היה חתול שחור שהיה מזנק על ראשך מיד כשהצצת בדלת.

הייתכן?
כן.

נדמה שהספר הזה נכתב כדי לסמן עוד וי, כדי לא להשבית את פס הייצור, כי עבר זמן מאז הספר הקודם של קוך והגיע הזמן לשחרר עוד ספר. אז הוא שחרר ספר מבולגן, מטורלל, אלים, גדוש במיניות בוטה ולפרקים מיותרת, שאין בו שום פואנטה. גיבוב של מילים ועוד מילים שלא מתגבשות לכדי משהו קוהרנטי. אפילו שם הספר נראה כשם שנבחר באקראי ולאחר יד, כי 'אודסה סטאר', אם בכלל, היא הממלא מקום של העוזר של הסגן של התת של הכמעט עלילת משנה, וגם זה בקושי.



בסופו של דבר הפגישה עם הרמן קוך לא התקיימה. ירדתי מהעניין ולא חתרתי למגע.

ובטיסה מאמסטרדם הביתה נתקפתי חרטה ודכדוך קל. אז נכון שלא קבעתי איתו מראש ונכון שהוא מפחיד, אבל מה מנע ממני בעצם להגיע לביתו בלי הודעה מוקדמת, להקיש על דלתו ולומר: שלום, מיי ניים איז שונרא, איי אם פרום איזראל אנד איי אם יור נאמבר וואן פאן. דיס איז מיי אייפד. קן יו פליז סיין מיי בוק?
(איך בכלל חותמים על ספר דיגיטלי? בחתימה דיגיטלית?)

אבל זה עוד יקרה. אני צריכה לחזור לאמסטרדם כי התיק שקניתי שם נקרע ומישהו צריך לקחת אחריות על זה.
האסטה לה ויסטה, מיסטר הרמן קוך. איי וויל בי באק. יו וויל נוט גט ריד אוף מי סו איזילי.

החרם הדירוגי נמשך, וטוב שכך, כי הידיים היו רועדות לי אם הייתי צריכה לתת להרמן קוך פחות מחמישה כוכבים זוהרים ומנמצנים ונצנצנים ומנצנצים.
הנה, הן כבר רועדות.


ואחרי כל זה, אני מחכה לספר הבא של קוך. אני לא מוותרת עליו.
כי אם לכל סיר יש מכסה, אז קוך הוא המכסה הספרותי שלי.


המלצות שונראיות לגבי אמסטרדם

The English Bookshop
Lauriergracht 71
Amsterdam
חנות פינתית בגב של שוק הפרחים עם מאות כותרים באנגלית ב-5 יורו.
רוב הספרים מסודרים בסדר אקראי ולא מקוטלגים, אז ייתכן שהחנות מתאימה רק לסבלניים ולמיטיבי הלכת.

De Poezenboot
Singel 38 G
Amsterdam
בית מחסה צף לחתולים. הסירה קטנה ושעות הפתיחה מוגבלות, אבל די בכמה חתולים כדי לשמח לבב שונרא. הכניסה היא בחינם אבל אין מצב שהיד לא נשלחת לכיס ושולפת ממנו תרומה באהבה גדולה.
Prrrrrfect



*פינת החי

שתיקת הכבשים (עמ' 17)
למעילים עם צווארון הפרווה היה באמת ריח של כבשה, למרות שזה היה ריח של כבשה שכנראה שכבה מתה על מדרון קירח הרבה זמן לפני שעיבדו אותה לצווארון של המעיל.

פה קבור ה(קקי של) הכלב (עמ' 24)
לנו הייתה אז רק הקומה מעליה. מהמרפסת ראיתי את גברת דהבילדה מסתובבת באופן קבוע עם מגרפה. היא לא סילקה את הצואה של הכלב אלא רק הסוותה אותה בשטחיות במידה כזו או אחרת של הצלחה. הכלב היה מנוקד, מגזע לא ידוע, ובאמת גדול מכדי שיוציאו אותו אך ורק לגינה. בהתחלה הוא היה משוטט ונובר דקות ארוכות בין הצמחים, כנראה בחיפוש אחר מקום שלא יוכל להריח בו את עצמו. וכשבסופו של דבר כרע, מבויש כמעט, על רגליו האחוריות, הצטלבו מבטינו לפעמים. לא יכולתי שלא לחשוב שהמבט הכלבי הזה שנשלח אלי מבין השיחים הוא קריאה לעזרה. כאילו הכלב ציפה למשהו מהגבר שעמד והסתכל עליו בשתיקה מהמרפסת בקומה העליונה, ציפה שאזום משהו כדי שהדברים יחזרו להיות כמו פעם, שבכל מקרה אתערב ואשים קץ לחירבון המשפיל הזה בגינה.

אוף גוזל (עמ' 38)
"סבלנות, זאת המילה," שמעתי מאחורי את הקול של גיסי. "מסכנה זאת פשוט לא המילה הנכונה כאן. מסכן זה כלב ים חולה מכוסה בשאריות נפט. מסכן זה גוזל שנפל מהקן ושבר את הרגל. איבונה מתייחסת ככה אל העוזרות מהעולם השלישי - כאילו הן כלבי ים חולים או גוזלים עם רגליים שבורות שצריך לשים בקופסת קרטון ולטפל בהם."

צפרדע איטלקית (עמ' 67)
"איטלקים בתחת שלי," אמר דויד. הוא פתח את הקטלוג בעמוד הראשון, בתמונה של הפיאט מולטיפלה החדשה. "תראה את זה! זה נראה כמו צפרדע. צפרדע חולה. או חיה חולה ומפוחדת אחרת עם רגליים. גועל נפש! ראית פעם אחת כזאת באמת? אני כן. אתה מסכן אם אתה מעז לנהוג באחת כזאת. הכוונה בטח הייתה שזה ייראה משוגע ונחמד כזה, זה מה שהכי נורא פה. שאנשים שקונים מכונית כזאת חושבים שזה הופך אותם למשוגעים ונחמדים כאלה."

הם יורים גם בסוסים (עמ' 67-68)
ישבנו ושתקנו. בטלוויזיה רצה באחו ילדה שהחזיקה פוני קשור בחבל. [...] הפוני צלע, ראיתי עכשיו. [...] הילדה בטלוויזיה חיבקה עכשיו את הראש של הפוני. דמעה זלגה על לחיה. גם בלי הקול אפשר היה להבין שלפוני לא נשאר עוד הרבה זמן לחיות. [...] לילדה העצובה היה אבא מבין שהוביל עכשיו את הפוני מאחורי הסככה, כדי לגאול אותו שם בירייה מייסוריו בלי שהיא תראה את זה. הילדה בכתה ואטמה את האוזניים. [...] לפוני בטלוויזיה היה קבר. קבר עם פרחים. הילדה הפריחה נשיקה ביד. ברקע התנשאו פסגות הרי הרוקי, גדולות ולבנות בשמים.

חיה בכלוב (עמ' 94)
כבר התחלתי לדחוף את המים בסמרטוט רצפה חזרה לחדר האמבטיה, ואז שמעתי לראשונה קול מלמטה. דלת נטרקה, ואז קול התלונן במעומעם. קול צעדים מסורבלים וכבדים נשמע במסדרון, אבל ללא כיוון ברור, כמו צעדים של חיה גדולה וכמעט עיוורת שנתקלת ומתנגשת בכל דבר בחשכת הכלוב שלה. נשמע קול שלא זיהיתי, שנגרם כנראה מהתהפכות ההליכון. גם הכלב התחיל עכשיו לנבוח.

חיי כלב (עמ' 97)
"היית רוצה לצאת יותר החוצה, נכון, בוף?" אמרתי. "לרחוב אמיתי, עם עצים ושקיות אשפה וכלבים אחרים. אבל לאישה כבר קשה לצאת לרחוב, מה? וכל כך איטי, וזה לא כיף גדול. ובגלל זה היא נותנת לך לחרבן בגינה, עד שלא יישאר אף מקום אחד שלא תוכל להריח את החרא של עצמך." גם גברת דה בילדה הטתה עכשיו את הראש, ואם אני לא טועה היא הפנתה אלי את האוזן "הטובה" שלה. האמת היא שהיא הייתה צריכה להיכנס פנימה, לא דיברתי אליה אלא לכלב שלה. מצד שני אולי גם היא יכלה ללמוד מזה משהו. "לאנשים יש חיה," המשכתי. "או ילד, והם תמיד יודעים לסובב את זה ככה שמה שהם עושים זה תמיד לטובת החיה או לטובת הילד. החיה מסכנה או לא מזיקה לאף אחד, הילד צעיר מכדי לדאוג לעצמו. שניהם בכל מקרה נזקקים, זאת מילת המפתח. אנשים אוהבים שנזקקים להם. אבל כשזה מתהפך, אין להם הרבה מה להציע. הם נהיים זקנים וחולים, ואתה צריך לצרוח חזק עד שהם מבינים אותך, או שהם שוכחים כל מה שאתה אומר להם. ככלב אתה צריך להשתרך אחרי הליכון ולחרבן בגינה, ובתוך כל זה להתפלל שבעתיד הקרוב יהיה מישהו שייתן לך לאכול אם בוקר אחד הגברת תמות על הכיסא שלה." הסיפור עוד לא נגמר. הסיפור היה בעצם הרבה יותר ארוך, אבל הכלב כבר לא הקשיב. הוא שירך את דרכו חזרה לדלת המטבח כשראשו כמעט בגובה העשב. גם גברת דה בילדה הזיזה את אחת מנעלי הבית הכחולות שלה קדימה כאילו התכוננה להשאיר אותי לבד על המרפסת.

חתוליים על המים (עמ' 102-103)
"יאן פרינד & איבונה קלאסנס" היה כתוב על שלט קטן ליד הפעמון. ומתחת, בטוש אדום על חתיכת בריסטול, "וילקו + תמר". כשעוד לא היו להם ילדים והם גרו בסירת מגורים, יאן ואיבונֶה הדביקו גם את שמות החתולים שלהם על תיבת הדואר. "טיטוס ופּוֹפֶּרד" היו אכן שמות שלא שכחת יותר. אם אני זוכר נכון הם הופיעו גם בהודעה של התא הקולי שלהם: "כמה חבל! אנחנו לא בבית..." ככה זה התחיל. "כמה חבל...!" - אני תמיד קפצתי משמחה כששמעתי את המילים הראשונות האלה - "אנחנו לא בבית. אם תרצה להשאיר הודעה ליאן או איבונה, או לפופרד או טיטוס..." וברקע שמעת מוזיקת עולם שלישי לא ברורה, שהם כנראה התעצלו להפסיק לפני שהתחילו להקליט את ההודעה.


**בפעם השלישית, תודה ליקירוביץ' על האבחנה האלמותית שלו.

***אין מילה כזו "תשבוחות". יש "תשבחות". תודה למחשבות על כך שתיקן את דרכיי.

כשסופר כותב באופן מופלא על דמות שאתם מתעבים, האם זה אומר שהוא יכול להיות אדם מקסים והוא פשוט סופר מבריק, או שהוא מוכרח להתאים לדמות - אחרת הכתיבה לא היתה יכולה להיות אמינה?

השאלה הזו הטרידה אותי לראשונה כשקראתי את "לוליטה" וניסיתי להבין איך אני יכולה להזדהות עם דמות של פדופיל. אני לא יודעת אם נבוקוב אכן היה פדופיל או שזה רק הומברט הומברט, אבל בכל מקרה הוא הצליח לגרום לי להזדהות עם גיבור שסותר באופן מוחלט את דעותי על טוב ורע.

גם כשקראתי את קוך עלתה השאלה הזו. גם ב"ארוחת הערב" וגם ב"בית קיץ עם בריכה". לא הצלחתי להזדהות לגמרי עם מארק שלוסר ולא עם פאול לומן. הקריאה בקוך השרתה עלי אי נעימות אבל לא יכולתי להניח אותם מהיד. נראה היה שקוך כיוון שארגיש בדיוק כך. חלק מהאלימות היתה מרומזת. חלקה לא, אבל היו נסיבות שהובילו אליה. הם היו גיבורים לא נעימים במכוון. לא קיבלתי את ההרגשה שהם מייצגים את קוך ודעותיו על העולם.

הקריאה ב"אודסה סטאר" היתה שונה לחלוטין. עלילה מבולבלת ולא ממוקדת. אין כניסה הדרגתית לחיו של הגיבור. פרד מורמן הוא פשוט אדם מגעיל. גם שלוסר ולומן לא היו מקסימים במיוחד, אבל מורמן פשוט מיזנטרופ אלים ומוג לב. הוא נהנה להשפיל את החלשים ממנו, בז להם ומוכן להרוג ללא שום נקיפות מצפון אם רק לא יתפס. לשלוסר ולומן היו סיבות להתנהגותם. במקרה של מורמן נראה שלקוך נמאס לבנות סיפור עלילה שיצדיק את התנהגותו של הגיבור. "עזבו אותי משטויות כאלו" אני יכולה לשמוע אותו חושב בהולנדית, "אל תתחסדו קוראים יקרים, הרי אתם קוראים אותי רק בגלל שאתם אוהבים לקרוא על המכות, מכות שאתם מוגי הלב לא מעזים לתת. אז בשביל מה לכתוב את כל המסביב. זה לא מעניין אותי ולא מעניין אתכם."
תסלחו לי, אבל הקריאה ב"אודסה סטאר" היא כמו צפייה בסרט פורנו סוג ז'. יש איזושהי עלילה אבל אף אחד אפילו לא מעמיד פנים שבשבילה הוא רואה את הסרט. אז אני לא יודעת אם קוך באמת כזה דוחה ופשוט עבר לכתוב את מה שבאמת מעניין אותו ומאס במה שלדעתו הוא תפאורה בלבד, או שזה הקרדיט שקוך נתן לקוראים. "הנה תראו, אני שוב בועט בממסד, איזה חתרני אני, בטוח מגיע לי עוד פרס."

התאכזבתי מאוד. ספר שני ברציפות שחשבתי שיגרום לי הנאה גדולה ובסוף טעיתי בגדול.

מכירים את ההרגשה הזו שאתם נתקלים במאמר של פרופסור חצרוני, או אולי איזה סרטון שרץ ברשת של איזה פסיכופט שמתעלל בבעלי חיים. מצד אחד- אתם מתים לדעת מה יש לקקה הזה (חצרוני) להגיד הפעם, ומצד שני אתם יודעים שאם תלחצו על ה-פליי בסרטון, התוכן לא יהיה מרנין(הפסיכופט).

ככה זה עם הספרים של הרמן קוך. הוא גם איזה גרסה של חצרוני ספרותי. הוא מתריס, הוא מקומם, אבל אדיש הוא לא משאיר אותך. אם קראת בעבר ספר שלו- אתה יודע שקל זה לא יהיה, ומצד שני קשה לעמוד בפיתוי.
זה מרגיש לי כאילו שקוך יושב בנקודה הזו שבין המוסרי ללא מוסרי.אותה נקודה בגבול שהיא מאוד שברירית, כמעט בלתי נראית. והוא-קוך- מנופף באצבעו לדמות-יציר מחשבתו- ומסמן לו באצבע תנועה כמו אומרת: בוא, בוא. בוא תעשה צעד אחד קדימה, עבור את הגבול. כיף פה.אפשר להשתולל פה. יאללה בוא.

הנוסחה שלו קבועה, ומספר לספר אני מגלה שהוא גם תבניתי (שאת זה פחות חיבבתי).הגיבור הראשי תמיד יהיה בעל משפחה נורמטיבי, כשקוך דואג להעמיד אותו אל מול דילמה מוסרית, ולבחון עד כמה הגיבור יעבור את הגבול. והם עוברים. תמיד. ואנחנו הקוראים תמיד נזוז בכסא בחוסר נוחות. ספרים עוכרי שלווה קוראים להם. כי הגיבורים של קוך, בעלי המשפחות הנורמטיביים, הורים לנער/ה מתבגרים, אנשים עובדים ומפרנסים את משפחתם,מעורים בקהילה, לא אנשים מהשוליים של החברה. אלא כאלו בדמות של השכן ממול. לכן הם עוכרי שלווה. בגלל הגבול הדק, בגלל שכל אחד הוא עבריין בפוטנציה. הפריכות והשבריריות הזו היא שמבהילה.

במרכז הספר עומד פרד, נשוי ואב לבן מתבגר. פרד, בשלהי שנות הארבעים לחייו, נתקל ערב אחד בעת בילוי בקולנוע בחברו מימי בית הספר התיכון,מקס. כבר אז בעודם נערים היה מקס על תקן המופרע, ועתה בבגרותו, נוכח פרד לדעת שמקס דהר קדימה במלוא המרץ, שיכלל את המופרעות, ובנה עליה קריירה. של עבריין,ולא צעצוע. מהסוג שלא היית רוצה אותו בחייך.

פרד מחדש קשריו עם מקס, נעזר בו לעינייניו האישיים, מבלי לדעת שבעצם מקס סימן אותו לצרכיו, והוא רק כלי משחק בידיו. וכמו כל דבר בחיים, וכמו שכל אחד יודע- אין בחיים מתנות חינם. לכל דבר יש מחיר- ופרד נדרש לשלם את המחיר- והוא כבד.

קוך הוא קול אחר. יש לו איזו שריטה, בטוח. הוא מעז לשפוך החוצה ולהעלות על הכתב את כל אותם דברים שאנשים אפילו פוחדים לחשוב עליהם. וגם אם הוא גורם לקורא לזוז בחוסר נוחות על הכסא עליו הוא יושב, אבל אם בסוף הקריאה הקורא יחשוב לעצמו איך הוא הופך לאדם טוב יותר, ולא אחד כמו הגיבורים של קוך- דיינו.

לאוהבי קוך- מומלץ מאוד. כי להמליץ על ספר של קוך זה לעולם לא יהיה :וואו, איך נהניתי. עוכר שלווה כבר אמרתי? אמרתי.

****




תראו, אני לא הולך להתנצל כאן. קראתי את הביקורות הפושרות שהספר הזה קיבל גם מאנשים שאני לגמרי מעריך את דעתם, ולמרות שבמובנים רבים אני מסכים עם מה שנכתב בהן, מצאתי עניין רב בספר ואני חש שעלה בידי בחלקים לא מעטים ממנו לצלוח את המחסום המיזנטרופי, השטוח, הדוחה אפילו, של המספר ולהתחבר לאמת העירומה והבוטה שלא ממש מנסה להסתתר מאחוריו.

זה לא שב"ארוחת הערב" או "בית קיץ עם בריכה" הרמן קוך מתיימר להיות מעודן, אלא שכאן הוא אפילו לא מנסה להחליק לנו את הדמות הראשית בדלת האחורית כך שנתרגל אליה או נזדהה איתה ורק אז שנבין שהוא קצת פסיכי, כמו שקורה ב"ארוחת" וב"בית". פה, גיבור הספר הוא מישהו שגורם לנו להצטמרר ביותר משמץ של אי-נוחות, כי הוא אשכרה חרא של בנאדם, ואפילו לא חרא של בנאדם שמנסה חלק מהזמן למצוא חן בעינינו. הוא חרא, הוא לא מתנצל, הוא תאוותן ושונא נשים, שונא חלשים, הוא חנפן ומניפולטור ושיכור כוח ואין בו אפילו רמז מהחן הבהמי משהו שיש לטוני סופרנו, למשל. אם כבר, אז הוא די מזכיר את ראלף סיפרטו הגועלי.

ואחרי כל מה שנאמר פה, מצאתי במחשבות של הרמן קוך, דווקא באלה שעוברות בגוף ראשון מפיו של האיש האיום הזה - דברים שאני חושב בעצמי, שגם אם הם בוטים ודוחים, יש בהם אמת עם כוח ומומנטום כביר של קוביית בטון מזויין שתחתיה קוברים את המלשינים של המאפיה. נכון, זה לא נעים לשמוע את המחשבות האלה, לא בהקשר לעצמנו, כי אנחנו הרי כה מוסריים ובעצם טובים, גם שם בפנים בפינות החשוכות. טובים מאוד. אנחנו אפילו עוזרים לאנשים מבוגרים לעלות במדרגות, וישבנו עם הילד של השכנים להכין שיעורים ואנחנו אפילו מסוגלים להביע אמפתיה טהורה ב-98 אחוז למישהו שמספר לנו שמישהו מבני משפחתו חלה בסרטן. אנחנו לא באמת מדמיינים איך היינו דוחפים דוקרן קרח לראשו של השכן הזחוח והמעצבן שלנו, אילולא האלה המונפת של החוק, או איך היינו דוחפים את הבן המתבגר שלו מהאופניים החשמליים המהירים מדי אל הגדר הקוצנית, אבל ממש ממש בכוח, אחרי אלפיים חמש מאות אזהרות וכמעט-דריסות. אנחנו לא.

אז ייתכן שזה פורנוגרפי כמעט, או שזה גס ובוטה מדי, אבל הדברים שהוא אומר, בצורה שהוא אומר, אני חושב שהם מצליחים, דווקא ככה, דווקא בגלל שהם לא מתחנחנים, או מסתתרים מאחורי מטאפורות מדוייקות מדי. אולי קוך מפסיד ככה חלק מהקוראים שהרימו גבה משועשעת כשהוא היה הבחור הזה שמספר בדיחות גסות במסיבת הקוקטייל המפונפנת שהם נמצאים בה, אבל יזדעזעו עד עמקי נשמתם כשהוא ישתין בלי להרים את מושב האסלה (בכוונה) או יכניס מול כולם סטירה מצלצלת לאשתו אחרי שרקדה קצת צמוד מדי עם מישהו אחר, למרות שזה בדיוק אותו בנאדם. יש לנו גבול מוסרי ואופנתי ביחס למה שמותר לנו להגיד או אפילו לחשוב, ואת גבולות השיח האלה אנחנו אמורים לבחון כל הזמן, לדעתי, ולאתגר את עצמנו לא רק בשאלות הבנאליות הקיימות באזור הנוחות המוחלט המגודר והתקין פוליטית שלנו. ברור שאסור להרביץ לילדים. אבל מתי כן? ברור שצריך לעזור לאנשים. אבל מתי לא? ברור שאסור לגנוב. אבל למה לא? ברור שלאכול בשר זו בחירה לא מוסרית. אז למה רובנו עושים את זה בכל זאת? ואני אפילו לא מנסה להיכנס כאן לדברים הכואבים באמת. אני לא מעז.

אבל כמה כוח יש לשפה של קוך. הנה, למשל:

"הצצתי מבעד לפתח חדרי השינה על אשתי ובני. היה זמן שהאמנתי שלא יוכלו לחיות בלעדיי, שאחרי מותי מחכה להם נפילה חופשית, כמו נוסעים שנותרו במטוס אחרי שהטייס צנח בכיסא המפלט וניצל. בקיצור, האמנתי שאין לי תחליף. ומי שמרגיש שאין לו תחליף לא מטיל ספק בקיום שלו. "

"במקום כלשהו בתחתית החזה שלי משהו צנח. יותר מצניחה, זה נראה כמו מין צעד מוטעה שאתה עושה בירידה במדרגות כשאתה חושב בטעות שכבר הגעת למדרגה האחרונה."

"הכלב התיישב לחרבן בגינה. מרוב מאמץ החלק הפנימי הוורוד של הזין הכלבי שלו נלחץ החוצה מבעד למעטפת השעירה. הוורוד היה באותו רגע - זה היה חודש פברואר - הצבע הבהיר ביותר בכל הגינה." (אני חושב שזו צורה סופר מקורית ולא סתמית בכלל, בהינתן ההקשר, לתאר טון או מצב בצורה מדוייקת. אז זה דוחה ועלוב קצת, זין של כלב. אבל זה גם מצחיק. וזה שהזין של הכלב ולא סתם איזה פרח היה הדבר הבהיר ביותר בגינה של השכנה הזקנה שלו שמזניחה את הגינה שלו וקיומה הוא עצם בגרונו - ובכן, אני חושב שזה מבריק.)

"הייתי צריך להתגבר על עצמי כשנכנסתי למים. זאת היתה אותה הרגשה שמרגישים כשצריך לשלוף מהשירותים מטבע שנפל לתוכם, ואתה צריך להכניס את כל היד אל מי האסלה לפני שאתה מוריד את המים." (לא כתוב "נגעלתי". וזה בדיוק העניין).

והנה משהו שקשור לספר הזה בפרט, אבל גם לספרים ולחוויות אחרות בכלל:
"כבר קרה שהזמנתי אנשים לסרט (או השמעתי להם מוזיקה או נתתי להם לקרוא משהו) כי שיערתי שזה יעורר אצלם את ההרגשה שאני הרגשתי. אולי זה משהו אחר - יותר מלהרגיש את אותה ההרגשה חשוב לי בעיקר להסביר לאדם אחר בצורה עקיפה דרך הסרט, היצירה המוזיקלית או הסיפור המסויים משהו על עצמי שלא קל להסביר במלים או בשיחה.
אם באותו רגע האחר מרגיש, ממש לפני תחילת סולו הגיטרה בשיר שחרשת שנים, את אותה הצמרמורת בגב, קרה משהו שאי אפשר לסגת ממנו יותר. אבל אם האחר מושך באמצע השיר בכתפיו, או אפילו מדבר באדישות כשהסולו מתחיל, אז הוא או היא למעשה מתים קלינית. זה עד כדי כך פשוט".



****

סלוואדור דאלי היה הכוכב העולה שלי.
במשך שנים הערצתי את ציוריו, ציטוטיו, סגנון חייו והעובדה שאישה אחת היוותה השראה לרבות מיצירותיו.
הוא אהב לזעזע, לפרוץ גבולות ולהתנסות בדברים חדשים אך עם זאת שמר על סגנונו הייחודי ולא נתן לאף אדם או מבקר להכתיב לו מה עליו לצייר וכיצד עליו לנהוג.
באחת מהחוברות של טאשן נכתב כי בצעירותו עמד בקצה גרם מדרגות והחליט להפיל עצמו עליהן כדי לראות מה יקרה לו.
הוא שבר רגל, כמה צלעות ושן קדמית אחת, דמו טפטף על רצפת העץ והתנקז בחריצים ו״הנסיך״ היה מאושר...
ההתנסות בכאב, המפגש עם הגועל, חלומותיו המסויטים אותם זכר במדויק הביאו לו תהילה בלתי נשכחת שבאה לידי ביטוי באמנותו המונומנטלית.

לאחר זמן מה לקה האמן במעין עצלות או שמא היתה זו שאננות, אין לדעת.
אולי הזקנה הביאה אותו לפיכחון או ההשתתפות באינספור מסיבות, סמים ואורגיות עד כי נלאה מהן והרגיש שהגיע לתחתית.
ציוריו המדהימים הפכו בהדרגה לשירבוטים חסרי משמעות, ציורי מים על קנבס בצבעי גלידה וחתימה מסולסלת ענקית בתחתית המעידה על עיסתו.
וכך יצא שהצוואה שהשאיר הפכה לצואה והותירה את מעריציו ובינותם, אמתכם הצנועה,
למאוכזבים על שום שלא פרש בכבוד, שטינף עצמו לקראת הסוף ומכר את שמו לכל דכפין: רהיטים, טלפון משובץ אבנים אדומות נוצצות ורישומים מהסוג שמכינה בתי בגן החובה ואני שומרת כי אין לי לב לזרוק.

אני חוששת שהרמן, יקיר נפשי, ההולנדי המעופף שלי ושל עוד רבים אחרים, עומד לאבד את הכנפיים. שם נפשו בכפו ומשחק אותה איקרוס, המתלהב הפזיז ששכח את הוראותיו של אביו ועף קרוב מידי לשמש שחיממה את כנפיו, המסה את הדונג וסופו שנפל לים וטבע.
הוא עדיין שנון כלהב וכותב על נושאים שנויים במחלוקת: הרצון למצוא חן בעיני בנו (תזכורת לארוחת הערב), ההערצה חסרת האחריות לעבריינים ואנשים בעלי כח, תיעוב כלפי מהגרים, שחורים, לבנים וטינה מהולה בבוז לאנשים הפשוטים, למפגרים ולשמנים.
אך הפעם עבר לדעתי את גבולות הטעם הטוב.

משיכות המכחול המדויקות והמהוקצעות שלו בשני ספריו הקודמים הפכו למריחות צבע גסות בסגנון ואן גוך ושלא תבינו אותי לא נכון, האחרון הוא אחד מחביביי אך סגנונו היה כזה מלכתחילה וכך גם ניתן היה לזהותו מבין ים האמנים האחרים.
זה בסדר קצת לאבד את הדרך, להוסיף מוטיבים חדשים, לתת אינטרפרטציה חדשה לסיפור שהיה בחדשות המקומיות אך להיטפל ללא סיבה מוצדקת לעלובי החיים ולהתנהג בבריונות כלפי האנשים הרגילים כבר לא מספיק טוב בשבילי.
זה כבר פתטי, מאבד את הפאנץ׳ והופך את המספר לבנאדם מריר, עלוב וחסר חיים.

ארוחת הערב הכניסה אותי לאקסטזה, בבית קיץ עם בריכה חוויתי אביונה.
ואילו הספר אודסה סטאר משול בעיני למאהב נרקסיסטי שרואה רק את עצמו ומתעלם לחלוטין מהפרטנרית שלו. משאיר אותה בודדה, מאוכזבת ובלתי מסופקת.
קוך יודע מה מדליק אנשים, יודע בוודאות על איזה נקודות תורפה ללחוץ ולא ממש יודע מתי צריך להפסיק.

מקווה שעוד ילמד.

ספר חכם, כתוב מצוין, מתורגם מצוין, אולי גס מידי, אבל זהו אחד הסממנים של קוך שעובר מקיצוניות לקיצוניות.
מה שבטוח לא תישארו אדישים. לדעתי הוא לא פחות טוב מארוחת ערב ובית קיץ עם בריכה.
מסכים שהוא קשה לעיכול לעיתים אבל הוא ייחודי, מהנה וסוחף.

ספר מוזר, מעצבן, מבלבל ובלתי מובן ברובו (עד הסוף שבו הכל מתבהר), מטריד ומעכיר את שלוות הקורא.
עד אמצע הספר קראתי אותו באיטיות מרוב שהוא היה משעמם ולא ברור, "קופץ" בין ארועים בהווה לבין זכרונות מהעבר הקרוב והרחוק. אהבתי מאד את שני ספריו הקודמים של קוך ("ארוחת הערב", "בית קיץ עם בריכה") שאליהם התחברתי מיד, ולכן החלטתי להמשיך בקריאה של ספר זה, ואני שמחה שלא נשברתי. ככל שמתקרבים לסופו יש מתח ודריכות, והעניין גובר.
קשה לי אפילו לתאר את העלילה של הספר הזה כי היא מורכבת, וגם כדי לא להרוס את הקריאה לקוראים אחרים.
ניתן רק לתמצת אותה בכך שהמספר הינו דמות בעלת דחפים אלימים, שקרובים מאוד להתפרצות ולעלייה אל פני השטח ואף לביצוע.הוא מוצא שני אנשים שיעשו בשבילו את "העבודות השחורות" ובסוף הם אלו שמשלמים על כך מחיר יקר.
למרות שהספר כתוב בגוף ראשון, לא ניתן בכלל להזדהות עם המספר, ובוודאי שלא עם אף אחת מהדמויות האחרות. המאפיין את הספרים של קוך הוא תחושת הניכור של האדם עם עצמו או עם סביבתו, יחסים קרים ומעוותים במשפחה ויצרים אפלים שחלקם מודחקים וחלקם באים לידי ביטוי.
אני מציעה לשים לב לכל משפט בספר ולכל אפיזודה, כי הם בעלי חשיבות רבה שמתבררת רק בסוף.
קורא שיצלח את קריאת הספר יצא נשכר ממנו. למרות שאין בו מסר או מוסר השכל, המשכתי זמן רב להרהר בו לאחר תום הקריאה.

עוד ספר ממוחו המעוות של הרמן קוך...
מעוות בקטע טוב, בקטע הזוי ... כמו גירוד עקיצה עד כדי זוב דם. משהו שאתה מרגיש שצריך לא לעשות אבל אתה לא יכול להימנע.
הרמן נכנס למוח המעוות של אדם נורמטיבי לכאורה מהשורה שכולנו מכירים ופוגשים וחושף אותנו לתוככי מחשבותיו הקשות ביותר - החולניות.
כמו בספריו הקודמים (ופה אפילו יותר לדעתי) גם פה הוא לא חוסך מאיתנו את הדימויים הדוחים והגרוטסקים על גוף האדם בצורותיו השונות. הוא מתאר כמעט בגועל לפרטי פרטיים צורות חיצוניות של אנשים ופוסל בעצם את זכות קיומם בגלל כיעורם או פיגורם השכלי...
הדמות שלו הפעם כל כך קיצונית לטעמי שאולי באמת יש משהו בזה שזה הספר הפחות טוב שלו מהשלושה - הוא הכי קיצוני זה בטוח.
הוא לקח את כל מה שהיה בספרים הקודמים והעלה את זה מדרגה. כמו כל דבר שמוסיפים יש סיכון מסויים לעבור את גבול הטעם הטוב. אני בהחלט יכולה להבין את מי שיחשוב שפה זה עבר. קשה לקרוא על דמות ראשית בספר בלי יכולת להזדהות איתה בכלל ובלי להרגיש אליה טיפת אמפטיה.
מבחינת עלילה נטו לטעמי בית קיץ עם בריכה היה טוב יותר. מבחינת רעיון ארוחת ערב היה טוב יותר.
סך הכל עוד מאותו דבר של הרמן קוך... שווה קריאה. אמנם אתה יוצא קצת מזועזע ממנו אבל שווה.