תמיד הייתי סבורה כי ילדותי הייתה ענייה. לא בידע ובלימוד, חלילה, ספרים היו תמיד אוצרותינו החשובים ביותר, ואבי לימד אותי להרכיב משפטים ולחפש מילים נרדפות הרבה לפני שכיסו אפשר לו לקנות לי משחקי קופסה. לא היינו עניים כמו בספרים, שבהם שכנתי כתולעת עמלנית. לחם אכלנו לשובע וביתנו הקט לא מט ליפול. אבל בשר אכלנו רק בשבת, וכשרווח לנו קצת, פעמיים בשבוע, וקציצות פילה נידמו לי כעשויות מבהמה ששמה "פילה". למעשה הן היו טחונות מפילה של דג.

הבגדים שלבשנו היו תמיד בגדים מיד שנייה או בגדי ירושות מאמריקה. חלקם הותאמו לנו על ידי הוספת אימרה או חפת לשרוול, אבל טעמנו האישי לא קבע באיזה גרדרובה נלך לבית הספר. חרטומי נעלינו נפערו כדי שנוכל להלך בהם שנה נוספת ונעליים חדשות נרכשו לפסח או לראש השנה, אם בכלל. פעם כשהייתי נערה, חלמתי שאני נכנסת לחנות בגדים גדולה ברחוב דיזנגוף, שם שכנה עילית האופנה, ורוכשת מכל הבא ליד. החלום המסעיר הזה נתקבע במוחי מפני שהיה משאת נפש בלתי ממומשת. שיחות טלפון עלו כסף ולכן נערכו רק לצרכים דוחקים ושיחת חוץ, לירושלים למשל, נערכה רק בשעות הערב. רוב האנשים חיו ככה. אבי עבד במשרה וחצי וגם בשתיים כדי לפרנס אותנו בכבוד, ומעולם לא מיצה את כישרונותיו המופלאים מפני שרתם את צווארו בעול הפרנסה. לו היה קצת יותר נועז ופחות אחראי, אולי היה מפליג רחוק יותר על ספינת חלומותיו.

אמי הפסיקה לעבוד כשנולדה אחותי הבכורה. בעולם המושגים השוביניסטי של שנות החמישים והשישים, גבר גאה פרנס את אשתו. ולכן, למרות כישרונותיה של אמי היא נעשתה עקרת בית לא מסופקת.

בדירת שני החדרים שלנו גדלו ארבעה ילדים והורי ישנו בסלון, אבל היו לנו כלים יפים ורהיטים ראויים לשמם. פעם חשבתי שהייתי ענייה בילדותי. לאחר קריאת הספר אני בטוחה כי היינו עשירים כקורח.
ג'אנט וולס כתבה ספר אוטוביוגרפי. היא פורשת את מניפת ילדותה המוזרה, המזעזעת ומכמירת הלב. הוריה של וולס היו זוג נוודים, אידיאליסטים, נון-קונפורמיסטים, משכילים, אינטליגנטיים ורחבי אופקים. אביה האלכוהוליסט היה בוגר קולג', אבל היה בעיקר אוטודידקט שהצטיין במתמטיקה, פיזיקה, גיאולוגיה, הנדסה, כימיה, היסטוריה ועוד כהנה וכהנה. אמה הייתה ציירת ופסלת, משוררת וציירת, רחבת נפש ומכורה לשוקולד ולריגושים, שאומנותה לא קיבלה מעולם יחס ראוי, אבל זכתה, לעומת זאת, לשפע של מכתבי דחייה. הם גידלו את ארבעת ילדיהם בעוני פיזי מחפיר, נודדים בין חורבה אחת לשנייה, רובן אינן ראויות למגורי אדם, ובחלקן הגדול מהוות סכנה פיזית ממשית. הילדים סבלו חרפת רעב, הזנחה פיזית ותנאים של לכלוך קיצוני. אבל לעומת זאת, הילדים המחוננים זכו בעושר מחשבתי ורעיוני, הם היו משוחררים ממוסכמות, ילדי טבע נחושים ובוגרים מגילם, אינטליגנטים וחכמים ובעלי תודעה חברתית מפותחת.
הספר מתאר את חייה של ג'אנט ואת חיי משפחתה מאז הייתה בת שלוש ועד שבגרה מספיק כדי לשפוט נכוחה את הקונכיה הפרוצה לכל רוח, שבה גדלה.
אין מספיק מילים נרדפות כדי לתאר את יופיו של הספר הזה. האפיזודות האבסורדיות הללו מתוארות ביד אומן ובחמלה וגורמות לנו לספוק כפיים מצד אחד ולהתגלגל מצחוק מצד שני. השלווה הסטואית של הוריה והאופן שבו ראו עין בעין את דרך החיים המטורללת הזאת, והאהבה שהחזיקה אותם ביחד, מדהימים במיוחד כשנתקלים במקרים שבו זרים או קרובי משפחה פגעו בילדים פיזית או מינית.
המנטרה של ההורים הייתה: מה שלא הורג, מחשל. אבל היו להם מיליון משפטים חכמים יותר כדי להגדיר כל סיטואציה בדרך שנוחה להם. האדישות שלהם לא נבעה מחוסר אהבה או מחוסר מעורבות, היא נגרמה מחולשה רגשית, שגרמה להם להיסחף בגלי החיים בלי להילחם. עושר הרוח היה החשוב ביותר ולצרכים הפיזיים היה מקום מינימליסטי ובלתי מספק. החלומות שלהם תפסו מקום כה גדול, עד שמילאו את קיומם ודחקו כל צורך אחר. בשלב מוקדם של חייהם, הבינו הילדים כי החלומות הללו, הינם בועה בלתי חדירה שאינה יכולה להתנפץ. בעודם קופאים מקור או אוכלים בשר שורץ רימות, הייתה אמם מציירת בתזזיתיות ואביהם מתכנן את האדריכלות של טירת הזכוכית שיבנה למענם. עד שיגלו מוזיאונים את כישרונותיה של האם ועד שהאב ימצא מימון לבניית טירת הזכוכית השאפתנית, נגזר עליהם לישון בבתים שורצים חולדות ומקקים.
וולס מתארת בפירוט רב כל חורבה וחורבה שבה עגנו למשך כמה חודשים או שנים, עד שמצאו עצמם נמלטים, כמעט תמיד באישון לילה, מאימת איזה גורם עויין דמיוני או מפני שתקפה את הוריהם קדחת הנדודים.
ההורים רמסו כל שאיפה לנורמאליות. באחד הקטעים הנוגעים ללב, מתארת וולס את חג המולד שהיו חוגגים תמיד שבוע אחרי כולם, כדי שיוכלו לאסוף מהזבל אשוח על קישוטיו. כמתנות, הם אף פעם לא קיבלו צעצועים קונבנציונליים, לעומת זאת, אביהם הרשה להם לבחור כמתנה אישית אחד מכוכבי הלכת, בהבטחה, כי כשכדור הארץ יצטרך להתרוקן מיושביו ילדיו וילדי ילדיו יהיו עשירים כשימכרו קרקעות על הכוכב שלהם.
הספר מרתק לכל אורכו. הכתיבה של וולס נפלאה. היא שנונה ומרגשת, ומיטיבה לתאר את תנאי החיים בטבע ואת תנאי החיים הבלתי אפשריים שבהם חיו. פעמים רבות במהלך הקריאה, גורמים התיאורים הקיצוניים לפליאה: ואיפה היו רשויות הרווחה. אבל יש לזכור כי בשנות השישים והשבעים, חיו קבוצות רבות בארצות הברית בתנאים לא מבוייתים כמו קומונות, ותנועות חברתיות רבות כמו ההיפים לא נכנעו לסתגלנות השמרנית.

הם אכן חיו בזבל, אך יחד עם זאת חוו אהבה וקשר משפחתי עמוק.
הספר מומלץ ביותר. מזמן לא קראתי ספר מקסים כמוהו, שכתוב ביד אמן ובכישרון כה רב.

ואין ספק, שגם אם חוויתם ילדות ענייה כמו רבים מילדי שנות החמישים והשישים, תחושו לאחר קריאת הספר, כאילו גדלתם במשפחת רוקפלר.

לרגע אחד קטן הרשיתי לעצמי לדמיין שאני בן משפחת וולס.
שיש לי 3 אחיות, שלאחת מהן קוראים ג'נט, לשנייה קוראים לורי ולשלישית מורין.
שיש לי גם אח (שמעולם לא היה לי) ושמו בריאן.
שלאמא ואבא שלי קוראים רוז ורקס. שאבי הוא ראש המשפחה, הוא לא עובד בעבודה קבועה, וכל הזמן צריך להחליף עבודות. הוא מרבה להשתכר ומבזבז את חסכונותינו, אבל אחר כך, כשכל זה עובר לו, הוא נוהג לספר לנו סיפורים על כדור הארץ, על הירח, על נוגה, על שאר הכוכבים וגם על החיים. ואמי, שהיא לגמרי תלויה באבא שלי, לעולם לא תעזוב אותו, גם ברגעים הקשים מכל. היא אמנית וציירת, ולא רוצה להיות מורה כמו אמה, שהיא בעצם סבתא סמית'. והיא גם תמיד אומרת לנו שהיא מכורה לריגושים (וגם לשוקולד).
וכולנו מתגוררים יחד בקרוואן ונודדים כל הזמן ממקום למקום.
וישנים בתוך שממה שנקראת מדבר.
חיים ברעב, בעוני ובסיפוק במועט- אך איכשהו מצליחים בסוף לשרוד. יש כאלו אנשים אפילו שאומרים לנו שאנחנו חיים בזבל. אני לא מסכים עם מה שהם אומרים. לדעתי, אנחנו לא חיים בזבל- הזבל הוא זה שחי איתנו.
ולעתים, כשאנחנו מצליחים להרוויח קצת כסף, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לבקר בברים מפוארים.
או בבתי חתולים.
אנחנו גם נאלצים להלחם בסוטים.
וכשהיינו ממש ממש קטנים, היינו מאמינים בשדים.
אבל כרגע אנחנו חולמים על טירות מזכוכית.
ומנסים בינתיים להשיג בבית הספר כמה שיותר ציונים טובים.
וכן, לפעמים אנחנו רבים מכות עם כמה תלמידים אחרים.
ולא רק אם תלמידים אחרים, לפעמים גם בינינו לבין עצמנו, ועם הורינו.
אבל לא משנה עם מי רבים, בסוף אנחנו תמיד אבל תמיד משלימים.
לפעמים זה לא רק אנחנו. לפעמים זה רק אני ועוד אחד מבני המשפחה, או שניים. וגם עם אנשים זרים, אחרים.
לפעמים זה נחמד ונעים, ולפעמים זה מסוכן ומפחיד.
לפעמים אני מרגיש כל כך קרוב אליהם, עד שאני יכול ממש להושיט יד וזהו, אני יכול לגעת בהם ולהרגיש את החום האנושי שבוקע מגופם.
ולפעמים, אני מרגיש קצת יותר מרוחק מהשאר, בתוך מן פינה מבודדת שבניתי במיוחד בשביל עצמי, לרגעים מהסוג הזה.
לפעמים אני מרגיש שחזרתי אחורנית, אל הילדות.
ולפעמים אני מרגיש דווקא שההרפתקה המסעירה שעברנו ביחד, רק הקפיצה אותי כמה צעדים קדימה, אל הבגרות.
לפעמים כן ולפעמים לא.
אבל תמיד תמיד שם. יחד איתם, עם בני משפחת וולס.

**********************************************************************************************

מצטער שזה יצא כזה קצר. פשוט זו הדרך היחידה שבאמצעותה הצלחתי לבטא את הרגשות והתחושות שליוו אותי במשך כל קריאת סיפורה הלא ייאמן מצד אחד של ג'נט וולס, אבל מצד שני גם הכל כך אמיתי, כנה, חי, ונוגע ללב.

איזו ילדות נוראית, מפחידה, מדהימה, מעוררת השראה, מזעזעת ומרגשת הייתה לג'אנט וולס ולאחיה!

לספר "טירת הזכוכית" הגעתי לאחר ששמעתי וקראתי עליו לא מעט. בדרך כלל במקרים כאלה הספר עצמו מאכזב והידע המוקדם הרב פוגע בראשוניות הקריאה, אך לא במקרה זה. סיפורה האישי של וולס ערער וטילטל אותי באופן בלתי צפוי. הוא גרם לי להעמת עם הקונספציות והדעות הקדומות שלי לגבי הורות ומשפחתיות, ולמרות כל מאמצי לא הצלחתי לגנות ולצמצם את הורי המחברת לכדי הורים מזניחים, מכורים ובלתי תפקודיים כפי שרציתי כל כך לעשות.

כידוע לכם, אנו, בני האדם, חושבים בתבניות ואוהבים לתייג. ספרות טובה, אולי אפילו גדולה, היא זו שיכולה לנפץ את התבניות. הקריאה בספר הביאה אותי לדיסונאנס כמעט בלתי נסבל מבחינתי. אהבתי ושנאתי את ההורים המתוארים בספר כמעט במידה שווה. אין ספק שהילדים עברו חוויות קשות ומפחידות שאף ילד אינו צריך לעבור, במיוחד אם יש אפשרות אחרת. אך עדיין הרגע בו האב מוציא את הילדים החוצה בליל כוכבים ונותן לכל ילד לבחור כוכב לעצמו כמתנת יום הולדת הוא אחד הרגעים היפים, המשמעותיים והמרגשים הזכורים לי אי פעם שקראתי על הורות. וכך הוא נחווה גם ע"י המחברת עצמה.

גם האם הגחמנית והמפונקת שאומרת בהתרסה "אני אמנית, למה אני צריכה לעבוד ולעשות מה שאני לא רוצה" עוררה בי הזדהות משונה וכמעט מפחידה. למה באמת היא צריכה לעשות מה שהיא לא רוצה. למה להתפשר, הרי חיים רק פעם אחת? למה להעביר וללמד את הילדים מסר של פשרה, שיגרה, של "צריך" ו"חייבים"? האם זו הורות נכונה? הורות שמחנכת לקונפורמיזם, לריצה אחרי הישגים וערכים חומריים ל"מה יגידו השכנים"? האם בית שיש בו הכול, שיש בו "אוכל על השולחן" מדי יום הוא בהכרח בית חם, אוהב, מפתח, יצירתי, ערכי ותומך? האם הדברים בהכרח סותרים? או לא, ואולי דווקא כן, כי מירוץ העכברים גם הוא גובה את מחירו, והמחיר יקר. אהבתי את האמת של ההורים. את האותנטיות וההליכה עד הסוף עם מה שאתה מאמין בו. את חוסר הרצון להתפשר בעולם שרובו כזב ופשרה.אהבתי את הרדיפה אחר החלום, החלום על טירת הזכוכית הבלתי אפשרית. הספר גרם לי לחשוב על הערך של חיים עם חלום. ערך שכמעט לא קיים בבתים ובמשפחות ה"נורמליים", המוכרים לי לפחות, שחלומם מסתכם לרוב בתשלום המשכנתא ובנופש משפחתי ביוון.

בדומה ל"צריך לדבר על קווין" המופתי, אהבתי את הספר מאוד כי הוא שינה משהו בתפיסת עולמי, הכריח אותי לחשוב ולהרגיש והזיז אותי קצת מהמקום הבטוח והמוכר של מה נכון ומה לא נכון. ועל כך תודתי העמוקה למחברת והמלצתי החמה לחבריי וחברותיי בסימניה.

נב אהבתי מאוד גם את עיצוב העטיפה. התמונה של הילדה בתחפושת הפיה הספק קופצת, ספק מרחפת מעל גרוטאת המכונית הישנה משקפת יפה את רוח הספר, את תחושת הריחוף והניסיון לדלג מעל המציאות וקשייה.

לא חייבים להיות פזרן, לא חייבים לבזבז את משאבי היקום ולא חייבים לאגור חומר כדי לחיות.
אפשר לחיות צנוע.
ואם אתה במינוס ענק פשוט תזרוק את הטלוויזיה את הפלאפונים את הרכב את המשכנתה .תחסל את החשבון בבנק
ותחיה רק מהכסף שיש לך מתחת למרצפת. ואז כל הכסף ילך למטרות חיוניות.

כן חייבים לקרוא ללא הפסקה , להכיר את העולם ולהבין איך הוא בנוי ופועל . ליצור עם המוח ולייצר המון מחשבות שיגרמו לנו לנוע ולהתפתח בלי אמצעים טכנולוגים.

אבל כמובן כולנו שבויים בתוך בועה של נוחות ומנסים להבין מהי הדרך הכי טובה לחיות בשבילנו ובשביל הילדים שלנו.
האם אנחנו כהורים חייבים להשליט את סגנון חיינו על הילדים שלנו?
ומה אם אנו פוגעים בהם בדרך שאנו מובילים אותם לחיות את המציאות שאנחנו מאמינים בה
ומה אם כהורים נסיט את ההגהה לכיוון חיים שאנו לא מאמינים בו שני העולמות יתנגשו וזה מה שקרה בספר.

העלילה בהחלט גורמת לתהות ולהרהר יותר מפעם אחת על איכות החיים שאנו חיים ומהם החלומות והיעדים שהביאו אותנו עד הלום.
הם חיו כל פעם עד לקצה היכולת בעיר אחרת בכפר אחר בבית נטוש אחר. החיים חישלו אותם וחבטו בהם מכל הכיוונים.
הם לא ישנו עם דובי או בבובה בצד הכרית וגם לא התקלחו כל יום.
הכינים היו דיירי קבע על ראשם .אבל הם רוב הזמן היו מאושרים.

דהרו על כנפי הרוח עם פרפרים הכירו כל פרח וכל סלע ואבן על אם הדרך הם היו צועניים נוודים כי זו הייתה דרך ההורים לחנך אותם.
הם היו מחוננים והמילון היה פתוח דרך קבע כדי שילמדו שפה תקינה. שרטוטים על בית חלומות מילא את ראשם הילדותי. ואם טרמיטים אכלו להם את העץ כל מה שצריך הוא ליישר פחית קולה ולעשות טלאי עם פטיש ומסמר.

כך חיו עד שהבינו שהחיים מורכבים קצת יותר מלצייר אותם בוורוד ולומר כל הזמן שהכל בסדר ולשקר את השקרים הקטנים שאנו בדרך כלל אומרים כדי להרגיע את עצמנו שכך צריך להיות.

הספר הזה "היכה" בי בכל כך הרבה מקומות. לא היו לי קפיצות של התרגשות בזמן הקריאה או מצבי רוח שמשתנים
כשמרגישים סוג של אינטימיות כשצוללים עמוק לתוכן העלילה. אבל בהחלט הרגשתי סוג של עצבות
שנמשכה רוב הספר כשמשחק התפקידים בין ההורים לילדים נראה כהולך לאיבוד במין מציאות לא אמיתית
שהורים מספרים בדרך כלל לילדיהם כדי להצדיק את המציאות שיצרו במו ידיהם. ושהם לא ממש אוהבים או
מרוצים ממנה. לא מרוצים מהחלומות שחשבו שיתגשמו או מדרך החיים שלא ממש הסתדרה להם עם המציאות עצמה
כי החיים לפעמים פשוט לוקחים אותנו הרחק למחוזות שלא חשבנו שיהיו המציאות שלנו.

ספר שכתוב יפה ונעים לקרוא בו לאורך כל הדרך.
והבונוס הוא שהוא גורם לך לחשוב על ההורים שלך

כמה הדרך שלהם היא הדרך גם שלך? כמה אתה מאמץ וכמה אתה מצליח לזרוק הצידה ולקחת לחיים רק את
מה שאתה בוחר לקחת.
בשבילי היום הוא יום הרהור ענק היות ואבא נפטר לפני יומיים ואותותו יושבים שבעה. אז הספר קצת פיזר לי את
המחשבות בדרך טובה. והמחשבה על כמה קיבלתי וכמה נתתי ומה ירשתי באופי מקבל משמעות גדולה יותר בסיום הספר.

לרוץ לקרוא בהחלט וחג שמח

הספר הזה הפיק ביקורות מרתקות, חלקן מחודדות וטובות ממנו, וסיקרן אותי מאד. כשספר מצליח לעשות את זה תמיד אני חושבת "זה חייב להיות ספר מיוחד". והספר הזה באמת מיוחד. הסופרת הצליחה לכתוב בכנות על חייה ולפעמים - לא תמיד - כתבה על רגשותיה. אבל כתיבתה הצליחה לגרום לקוראים להרגיש בעוצמה, לגרום להם להיות אמפתיים אליה ואל חייה, לנסות להבין, לרצות לחבק (את הילדים) ולרצות לשלוח את ההורים לבית סוהר...

הספר מתאר שני אנשים "שהתעקשו לחיות ולגדל את ארבעת ילדיהם מחוץ לתלם" כדברי הכריכה האחורית של הספר, וזה, כך הרגשתי, רחוק מאד מהסיפור. מדובר למעשה בשני אנשים שנשארו ילדים בעצמם, ומצאו את עצמם עם ילדים לגדל, ללא יכולת כזאת, כי הם עדיין היו צריכים שיגדלו אותם. כך קרה מה שקורה תמיד כשנוצר ואקום - הילדים הפכו להורים של הוריהם.
האם, שהיא תוצר של חינוך קפדני וביקורתי אינה מסוגלת כלל לראות צרכים של מישהו אחר פרט לצרכיה ומסוגלת, למשל, לזלול שוקולד מתחת לשמיכה כשילדיה מזי הרעב מחפשים מזון בפחי אשפה. האב, שכל חייו ניסה לברוח מהבית בו גודל, בית של אלכוהוליסטים מזניחים ומתעללים, מוצא את עצמו באותו מקום, כשההישג היחיד שלו הוא המשפחה שהקים, שהיא הגורם לקיומו והוא נאחז בה בכוח, ומפורר אותה לגורמים תוך כדי כך.

תאורי ההזנחה של הילדים יזעזעו כל אדם בחברתנו שברור לו שהוא חייב לספק לילדיו לא רק מזון, מחסה, וטיפול רפואי הולם, אלא גם את כל הדברים שלפי דעתו ימנעו מילדיו מבוכה והשפלה מול חבריהם. הוריה של וולס אינם מעלים על הדעת לספק אפילו את החלק ההכרחי הגופני של צרכי ילדיהם. אם אין כסף למזון - הילדים צריכים לפתור את הבעייה. רוב הפציעות אינן רצינות מספיק כדי להשיג טיפול רפואי, על רחצה וכביסת הבגדים אין מה לדבר ולגבי ההשפלה? זה בכלל לא נושא שיש להם עניין לעסוק בו.
מצד שני ההורים שבעצמם הם אנשים נבונים ומשכילים הקנו לילדיהם ערכים ליברליים לא טריוויאלים באותה עת באותן עיירות נחשלות בהן התגוררו: על שיוויון בין בני אדם, חמלה לחלשים ולבעלי חיים (אם כי בתחום הזה החמלה התאורטית נתקלה במציאות הלא חומלת... ככה זה אידיאולוגיות) והקנו להם השכלה רחבה, סקרנות ועניין.

אני מבינה למה הספר הזה היה רב מכר שנים כה רבות ב"ניו יורק טיימס". אין ספק שהוא מספר את אחד הסיפורים הדרמטיים דרך הניגוד - הנה משפחה ששללה כמעט את כל מה שחשוב בחברתנו ועדיין אפשר לומר שהילדים בה גדלו וחזרו לחיק התרבות המקובלת, הם חיים ועובדים כמו שמקובל ורובם אינם שונים מסביבתם בבגרותם.
אז אולי זו המסקנה? שהתרבות שלנו חזקה יותר מכל חינוך פרטי שניתן לילדים במשפחתם? שככל שתנסו לחנך את ילדיכם לשונות, הם יגדלו ויחזרו לזרם המרכזי? מהסתכלות מסביב נראה שכך הוא. ושהורים רק מקבלים את ילדיהם כפיקדון לזמן קצוב, שאחריו הם מחזירים אותם לחברה, חבולים, אולי, אך לא מורדים בה.

פעוט בן שנתיים שקשור בסלסלה בירכתי הארלי דיוידסון, חוצה מדינות על 160 קמ"ש, אמא שלו הנהגת. ילד בן ארבע שנעזב אצל חברים של ההורים לחודשיים כי אמא שלו צריכה להיות בחול מטעם העבודה, ואבא שלו סתם לא יכול לטפל בו. ילד בן שש שאמא שלו מלמדת אותו איך לירות באקדח שלה, אף פעם אי אפשר לדעת מתי יצטרך להגן על עצמו. ילד בן שמונה שמשוטט לבדו בחולות טנטורה, שוחה לתוך מערות נסתרות, ראשו נחבט בסלעים בעוד הוריו משתזפים על החוף עם חבריהם. אחרי שעות הוא מצליח לחזור אליהם. אף אחד לא שם לב שהיה חסר. בן 13 הוא משאיר פתק "הלכתי לטייל ביער" ויוצא עם הבוקסר שלו ליער השחור. שלושה שבועות הוא מסתובב שם, ניזון מדובדבנים ודומדמניות וכל פרי שיש לעצים להציע לו. כשנמאס לו הוא חוזר כאילו זה הכי טבעי בעולם.

לא היה חסר כסף בבית שלו, ותמיד היה אוכל. אבל כל כמה חודשים משפחתו אורזת את חפציה ועוברת למדינה אחרת. הוא כמעט שלא מגיע לבית הספר ואף אחד לא בודק כי הרשויות משוכנעות שהוא עבר דירה. במקום בית הספר הוא קורא ספרים, בכל נושא שבעולם. כל מה שהוא מצליח לשים עליו את ידו. הוא תמיד עסוק, בונה איזה מתקן חדשני, או מתכנן באדיקות את הדבר הבא. כשהוא כבר מגיע לבית הספר הוא מסתבך בצרות ומסולק שוב ושוב, ותמיד מוחזר לבסוף. פעם כי צריך נציג שינאם בפני משלחת תלמידים, פעם נציג לאולימפיאדה למתמטיקה, פעם אמא שלו הופכת שולחן על מנהל בית הספר. כשהוא גדל הוא מתגורר לבדו בכל פעם שהוריו נוסעים.

כיום הוא כבר גדול. הוא לא חושב שילדותו היתה רעה. הוא זוכרת אותה כשמחה ועליזה רוב הזמן. הוא זוכר איך אמא שלא לימדה אותו לתפוס צפרדעים ולשים ביומן של המורה. הוא זוכר איך כשהתלונן בבית שמישהי מהכיתה לוקחת לו את הכריכים אמא שלו הכינה לו כריך מושקע במיוחד מרחה אותו בנוזל לשטיפת כלים וציוותה עליו להשאיר אותו בתיק בבית הספר. גנבת הכריכים לקחה ביס, ירקה לפח ומאז לא נגעה בכריכים שלו. כדי לטפל בשוד תפוזים היא אספה שתן של הכלב. את הסוף אשאיר לדמיונכם...
האיש הזה הוא בעלי, ומה שמתואר למעלה הן אנקדוטות אמיתיות לגמרי מילדותו. ישנן אינספור כאלה.

*************

כשקראתי את הספר הזה הדבר הראשון שעשיתי היה לקום לחבק את בעלי. לא יכולתי להימנע מהדמיון לילדותו של בעלי, וגם הדמיון של האב שבספר לבעלי כאיש בוגר. כמובן שלמרבה המזל יש גם הרבה שוני. אבל בהחלט יתכן שאילו בעלי היה נושא איזה גן לאלכוהוליזם הדמיון היה עולה על השוני.
ההורות המתוארת בספר היא איומה בכל קנה מידה, אבל יש בה גם הרבה נקודות אור. בתקופות שהאב פיכח יחסית הוא מלא קסם וכובש. גאוות היחידה שהוא בונה בילדיו ראויה להערכה. ודאי שאני לא רואה בספר מודל להורות, אבל הוא חושף נקודות תורפה רבות בהורות המקובלת, לפחות כאן בישראל. האמנם ההורות העכשווית הסופר מגוננת היא מתכון מנצח ליצירת בני אדם שידעו להתמודד עם החיים? האם החופש והעצמאות שקיבלו ילדי משפחת וולס בעל כורחם לא תרמו להיותם אנשים טובים יותר וחזקים יותר, ואפילו מאושרים יותר?

*************

בשבתות אנחנו נוסעים לפעמים לאיזו חורשה. בעלי בונה לילדות מתקנים מכמה חבלים וקרשים והן מאושרות עד הגג. תוך כדי בניה הן מקבלות הסברים פיזיקליים ומתמטיים. תמיד במקרים כאלה יש תור של ילדים שרוצים לטפס על המתקנים, ובנותי מנהלות אותם ביד רמה. הן חושבות שיש להן את האבא הכי מגניב בעולם.
מה הן תחשובנה כשתגדלנה?

גם אני רוצה. גם אני רוצה ללכת עד הסוף עם העקרונות שלי, לחיות בלי רכוש, להסתכל על הכוכבים, ללקט מזון, לצייר, לכתוב, לישון בחוץ, לקרוא ספרים, לסרוג, לעשות מדורות, להיכנס לאוטו ולנסוע ולנסוע ולנסוע עד לאנשהו חדש. ואז אותו דבר שם.
שיט. יש לי ילדים.
והאמת שרוב הזמן אני גם לא באמת רוצה. זה קורה לי בעיקר אחרי עשרים דקות המתנה על הקו עם ביטוח לאומי, או כשאין לי מה ללבוש בבוקר, או כשכל הנעליים וכל התיקים של כל הילדים זרוקים על כל הסלון.
להורים של ג'נט וולס לא היו כאלה עניינים. דרך ההתמודדות שלהם עם החיים באמריקה היתה עריקה – למדבר, לעיירות נידחות, לשולי החברה. וולס מספרת את הסיפור האמיתי של משפחתה הלא מתפקדת, סיפור על זוג הורים היפים, משכילים וכשרוניים וארבעת ילדיהם. האבא הוא אלכוהוליסט, נרקיסיסט, פנטזיונר שעסוק באובססיביות באיך הוא יביא את המכה. בין שהוא בונה מכשיר לגילוי זהב, חוקר את שליטת המאפיה בחברת החשמל של פיניקס אריזונה או מתכנן טירת זכוכית מגלומאנית, ברור שהכל יטבע באלכוהול. האמא היא אמנית מנותקת, עם פרשנויות מקוריות לקתוליות שלה ועם תעודת הוראה שהיא מתאמצת להתעלם מהפוטנציאל התעסוקתי שבה. לשני ההורים יש עמדות מוצקות על כל דבר כמעט, ובעיקר על השיטה ועל תומכיה, הם מתנשאים על מי שנעזרים בשירותי הרווחה ומעדיפים עקרונות על פני תלושי מזון. את העקרונות שלהם הם מיישמים על שפת החוק או מעבר לה, כשצריך. כל עוד אפשר, משחקים משחק סטייל "החיים יפים" של רוברטו בניני – אלה החיים הנהדרים שבחרנו לנו. ומשתמשים, גם בתוך המשפחה, בהכחשה, בשקרים, באלימות.
והילדים? הילדים שורדים. מחטטים בפחים כשאין אוכל (רוב הזמן), מופתעים לגלות פתאום שורת זוגות אופניים חדשים כשמשהו צץ, מגלים שהספרייה הציבורית יבשה ומוסקת בחורף, לומדים שיש להם אחד את השני. וחותכים, ברגע שאפשר.
ברובד המיידי יש כאן סיפור על הזנחה והתעללות בילדים. קל לפטור אותו ככזה, וכשקניתי את הספר תהיתי אם אני מסוגלת לקרוא אותו - ספרים על סבל של ילדים הרבה פעמים בלתי אפשריים בשבילי. בעמוד 23 שוב עלתה השאלה, אבל בהדרגה זה נרגע. ולא כי הסיפור נעשה קל; להיפך, אולי הוא אפילו מחמיר ככל שמתקדמים. מה שהופך אותו למרתק ורב פנים כל כך הוא אופן ההתבוננות של וולס. באותו קול היא מספרת גם על המכות וההשפלה וגם על היצירתיות והסקרנות ופיתוח החוסן. וכן, גם על אהבה – אהבת אמיתית ולא מותנית של הורים לילדיהם, שאינה מגובה במחויבות הורית בסיסית. בבגרותם, לאחר שהפכו (ברובם) לאנשים נורמטיביים ומתפקדים, אחיה של ג'נט יאמר לה: את יודעת, ממש לא קשה לשים אוכל על השולחן אם זה מה שמחליטים לעשות.
וולס יודעת בדיוק מי הם הוריה ולא חוסכת מהקוראים פרטים קשים. הכתיבה שלה מדווחת, כמעט יבשה, ועם זאת היא מצליחה לייצר קול חומל, אוהב ונעדר שיפוטיות. הפער בין הדעתנות והשיפוטיות של ההורים לבין החמלה והקבלה של הבת הוא מאוד מפליא בעיני, והוא זה שמרחיק את הספר מקיטלוג אוטומטי. אפשר לומר: זה ספר על משפחה מזעזעת אבל מלאת אהבה. אפשר להפוך ולומר: זה ספר על משפחה מלאת אהבה אבל מזעזעת. בעיני, הספר מזמין למחוק את ה"אבָל", ולא להניח לאחד מחלקי המשפט להוציא את חלקו השני.

ברוכים הבאים לבית שלי.
בית דו קומתי ביישוב בפריפריה, עם גינה גדולה מלאה קוצים ואדמה סלעית.
כאן גרים בכיף אבא ואמא ושמונה ילדים. אני הבכור. לקטן ימלאו מחר שנתיים.
הבית הזה גדול ומבולגן.
הבית הזה מלא צחוק ומריבות ווויכוחים.
הבית הזה מאוכלס בכאלף ספרים, חלקם בארונות, חלקם על כל משטח פנוי: הספות, השולחן, השירותים, השיש במטבח, המדף של הטלפון. סליחה, אמא.
הבית הזה הוא קרוב להפליא ורועש להחריד.
הבית הזה הוא ביתם של שבעה אחים נפלאים, מעצבנים, מקסימים ויוצאי דופן, ושל שני הורים שאני אפילו לא מתכוון לנסות לתאר בחמש מילים.
הבית הזה נשען על שתי משכורות של עובדי הוראה, שהולכות ברובן על חשמל, מים, גז, אוכל, ארנונה, חינוך, ביגוד, הנעלה. אין בו הרבה כסף, אבל יש בו הרבה דברים אחרים: ציורי גואש על הקיר שציירנו עם אמא, בקומה העליונה, שסבתא לא תראה. למשל.

הבית הזה הוא אני.

כל מה שאני היום יונק מהבית הזה, ויותר מכל משני האנשים שבנו אותו. ההורים שלי.
ההורים שלי הם לא אנשים יוצאי דופן. הם לא אלכוהוליסטים, הם לא אמנים, הם לא נדדו איתנו לאורכה ולרוחבה של ישראל הקטנה. הם לא נתנו לנו במתנה כוכבים. הם לא חישלו אותנו בדרך הקשה.
הם כן גידלו אותנו, באהבה, בסבלנות, בעייפות, כמו שמן הסתם גם אתם עושים.
הם קמים בבוקר אל סלון הפוך ומכינים סנדוויצ'ים לכל הילדים.
הם נוסעים לבית הספר אל יום חדש של חינוך ושל הוראת עברית, של ניגוב אפים נוזלים וטיפול בילד שנפל ממגלשה ומתן שיעורי בית ושיחה אישית עם בן עשרה שמבריז כבר חודש מהשיעור השלישי.
הם חוזרים הביתה אל סלון שעדיין הפוך, שאליו מגיעים בזה אחר זה ילדים בגילאים שבין 18 לשנתיים.
היא מכינה ארוחת צהריים של פסטה ברוטב אדום וקציצות טונה. הוא מסדר את אלף הניירות שהוא השאיר על השולחן.
במטבח כולם מדברים על מה קרה היום בגן ובבית הספר, על פוליטיקה, על ספרים, על המשפחה המורחבת ועל מה ששמענו ברדיו.
אחר כך יש המון עיסוקים קטנים: יש מי שקורא ויש מי שמשחק ויש מי שיוצא החוצה לשחק עוקבת ויש מי שעושה שיעורי בית ויש מי שמצייר ויש מי שכותב עבודה לתואר שני ויש מי שכותב הערכות לתעודה ויש מי שמדבר בטלפון.
ואז ארוחת ערב של סלט וחביתה ולחם מטוגן.
ואז מקלחות וצחצוח שיניים וסיפור ולילה טוב.
ואז קצת שקט.
מול היצירות מהגן ומבית הספר, במטבח עם ערמות הכלים, אבא ואמא יושבים על טוסט גבנ"צ (אבא) וכוס שוקו (אמא).
הם מדברים בשקט, ואני לא יודע על מה. בעיקר על הילדים. גם עלי לפעמים. אני מתגנב אל קצה המדרגות ועוצר את הנשימה ואז מתחרט. זה הזמן הכמעט יחיד שלהם לבד ביחד. ואני חומק על קצות האצבעות בחזרה למיטה, מתכרבל מתחת לפוך ועוצם עיניים.
מאוחר בלילה גם האורות במטבח כבים. מחר יש יום חדש של סנדוויצ'ים ובית ספר ופסטה ושיעורי בית וילדים ובלאגן וחביתות וסלט ומקלחות ושינה.
אבא ואמא עולים בשקט לחדר שלהם. בשלושת חדרי השינה ישנים שמונה ילדים, פנים רגועות, שער רטוב, רגל אחת משתרבבת מתוך השמיכה.
וזהו. עוד יום נגמר, ויש כמה שעות הפוגה עד היום הבא.

הבית הזה הוא לא מדהים או מזעזע או נוגע ללב.
אבל הוא כן אוהב ללא תנאים, והוא כן מגדל, לאט אבל בטוח, ילדים עצמאיים ואינטליגנטיים, עם חוש הומור ועם הרבה אהבה.
ילדים שמתווכחים עם המורים שלהם כי המורה אמר משהו לא נכון, שמתקנים זה לזה שגיאות דקדוק בגילאים ארבע ושבע, שלכל אחד מהם יש אופי משלו וכשרונות ייחודיים משלו ואף על פי כן כולם רקמה אנושית אחת. אני אוהב את הבית הזה יותר מכל דבר אחר.

ההורים שלי לא קראו את טירת הזכוכית. אני לא יודע מה הם היו חושבים עליו.
אבל למען האמת, את הביקורת הזאת כתבתי לא על הספר, שהוא נפלא בעיניי, אלא על הביקורות האחרות כאן באתר.

הורים, אתם טועים. אני לא מכיר אתכם, אני לא יודע איך אתם מתנהלים כהורים ומה הילדים שלכם חושבים עליכם.
אני גם לא יודע מה הם יחשבו עליכם בגיל ארבעים.
אני יודע דבר אחד: מה ששובה את הלב בספר הזה הוא האהבה. ג'נט וולס מספרת על הזנחה, על עוני, על רעב והשפלה ומכות - באהבה.
וגם אצל הילדים שלכם, כשיום אחד הם יחשבו עליכם כהורים: הטעויות שלכם, והמרחק, ואי ההיענות המספקת - גם הם ישוקללו בתמונה כוללת של אהבה.
אתם לא צריכים להיות אנשים אחרים. אתם צריכים להיות אתם. אתם תעשו את הטעויות שלכם ולא של אף אחד אחר. אתם תעשו את המקסימום שלכם, וזה יספיק.

בין הזכרונות היותר מוקדמים שלי נמצא הסיפור הבא: אני יורד לקומה למטה להביא משהו, ובדרך פותח את הארון, דוחף את האצבע לקופסה של השוקו ומלקק. אבל אני נמוך מדי, אפילו כשאני עומד על השיש, וכשאני מחזיר את הקופסה היא נופלת וכל המטבח מתמלא אבקת שוקו. אני מבוהל, מנער מעליי את השוקו ורץ למעלה בפרצוף תמים. כשאמא מגלה את הנזק, אני ואח שלי מכחישים כל קשר, אף על פי שברור שאחד משנינו עשה את זה. אחרי כמה ימים אנחנו יושבים מכורבלים עם אמא בכורסה, וטוב לנו וחמים. אח שלי מספר שהוא זה ששם את חיות הפרווה ליד הארובה של התנור וכמעט גרם לשרפה. ואז גם אני מעז לספר מי שפך את השוקו. אנחנו נשארים מכורבלים בחיבוק של אמא. אף אחד לא זז. לאט לאט אני נרדם. בבוקר אני מתעורר במיטה שלי.
ועוד סיפור: אחי מציק לאחותי ואבא אומר שאם הוא ממשיך הוא לא מקבל שוקו בבוקר - האיום הכי מקובל אצלנו, שמעולם לא התממש. אני אומר לאבא, "נו באמת, זה אף פעם לא קרה". ואבא עונה לי ברצינות, "כי אני לא יכול לעשות את זה לילד. יום חדש הוא דף חדש. לא מתחילים יום בכעס."
ומהשבוע האחרון: אבא שלי מנסה להוכיח לאחותי בת החמש שהשעון שלה הוא שעון של צפרדעים. "ראית פעם צפרדע עם שעון כמו שלי? סימן שיש להן שעון כמו שלך."
"לא, אבא, לצפרדעים אין שעונים!"
"איך יכול להיות שאין להן שעונים? איך אפשר להגיע בזמן לפגישות בלי שעון?"
אחותי משתתקת לרגע ואז מחייכת חיוך זוהר.
"אבא, ראית פעם צפרדע עם שעון כמו שלי? סימן שיש להם שעון כמו שלך!"
ועוד אחד, שאני מוסיף באיחור, אבל הוא חייב להיות כאן:
ביום שישי לפני כמה שבועות אני רב עם אמא שלי. באותו יום אני במצב רוח קרבי ושולח הערות קטלניות לכל הכיוונים. אני מתחיל לומר משהו לאחותי - זה דווקא היה אמור להיות מחמאה - ועוד לפני שאני גומר אמא שלי קוטעת אותי: "די! אם לא נוח לך להיות איתנו לך לחדר שלך או משהו!"
"זאת דווקא היתה אמורה להיות מחמאה," אני עונה זועם, "אבל כשלא נותנים לבן אדם לגמור משפט..."
"נו באמת, מחמאה," אומרת אמא שלי בציניות. אמא שלי, שתמיד נוזפת בי שאני ציני.
"מי ציני עכשיו?" אני שואל כמו בן עשרה מטומטם, כי כזה אני.
"אתה לא חייב תמיד להגיד את המילה האחרונה," אומרת אמא שלי את המילה האחרונה ויוצאת כועסת מהמטבח.
בשבת בצהריים אני שוכב במיטה עם ספר כשאמא שלי נכנסת. היא נראית נבוכה. כמוני, היא לא משהו במצבים רגשיים.
"באתי לבקש סליחה," היא אומרת. "לא הייתי בסדר ביום שישי."
המחווה הזאת מרגשת אותי עד דמעות, לכן במקום לומר לה כמה היא נגעה בי, אני מתחמק ואומר לה בחצי חיוך שהיא בטח עייפה ושתלך לישון. ההומור, מפלטו האחרון של נער מתבגר.
"אני לא עייפה," עונה אמא שלי ברצינות תהומית. "אני מצטערת, ואני אוהבת אותך."
כשאני לא עונה, טמבל שכמוני, היא משעינה את הראש שלה אל הראש שלי לרגע ואז קמה ויוצאת.
ועד עכשיו עוד לא אמרתי לה כמה שימחה אותי בקשת הסליחה שלה.

הזכרונות האלה אינם יוצאי דופן בשום צורה. אין כאן חוויה גדולה או משהו מסעיר, מדהים, שונה. יש כאן הורות פשוטה וקשה ונהדרת, מה שקורה בבית שלכם ובאלף בתים אחרים.
עם זכרונות כאלה יקומו יום אחד הילדים שלכם ויגידו לכם את מה שאני אומר עכשיו להורים שלי:

אבא, אמא, אני אוהב אתכם.

זה כמו שיר ערש לתינוק
הוא לא יודע למה
הוא נרדם בלי שאלות

כך שרים כנסיית השכל (המילים של רן אלמליח). מתי זה קורה בחיים, שההורים שלך מכסים אותך בלילה בשמיכה עד הצוואר וככה, פשוט, נרדמים, כי זה מה שיש, ומה שיש הוא טוב. ויש בזה שלווה קסומה, של משפחתיות, קרבה, בית. ותמימות. כי יש לנו לא ארמון עצום, ולא את כל הכסף שבעולם, וזה לא מסנוור עד השתאות, זהו האושר הצנוע - ממלכת הילדות.
תקוות גדולות יכולות להיות מסוכנות. זוהי טירת הזכוכית. היא גדולה כל כך, גדושה כל כך. תקוות ושאיפות, שמיים כחולים וצלולים, חלומות.

מי מאיתנו לא מפחד לחלום? את החלומות הפרועים ביותר, המאושרים, ההזויים, אלו שבאמת... הם דפוקים, משוגעים לגמרי, מהיסוד שלהם הם מטורפים. אני חושבת שרוב בני האדם מפחדים לחלום, לחלום באמת. ולמה? אולי כי אנחנו יודעים, איפשהו שם מהבהב לנו קצת בראש, שכשחולמים משהו בגדול, משהו מהחלום באמת קורה, ונכנס לנו לחיים. ובעצם, למרות שאנחנו מתלוננים ורוטנים, ואוהבים להגיד כמה זה קשה, השגרה הזאת, וכמה זה לא נוח, ולא נכון לחיות ככה, אנחנו מפחדים, מפחדים מהשינוי, מהלא ידוע. אנחנו אוהבים קצת בסתר ליבנו להיות מתורגלים, ושקטים, ואולי קצת מדוכאים על ידי הכוח הזה, כוח שאנחנו נושאים עינינו אליו למרות שאנחנו מקורו, הכוח שכופה עלינו להמשיך. עוד יום, עוד יום, עוד אחד.

יצאתי מהרבה שגרות בחיים שלי, וזה חסר. זה חסר לי כי אני מתגעגעת, אני מתגעגעת המון למה שאין לי, מה שהיה לי פעם, ואפילו למה שלא היה. האם יש שגרה אחת? אפשר לקרוא גם לשינויים שגרה? לחיי מעברים ונדודים?

טירת הזכוכית היא פסגת החלומות. היא גדולה, נוצצת ומרהיבה. הבוהק שלה נשקף מן המילים. בשפה עשירה ומדויקת מאוד, מלאת תובנות עצמיות חושפת וולס את סיפורה המיוחד. בכנות מטלטלת היא כותבת בשטף זהיר את קורותיה. היא לא מסתירה את הכיעור, ולא מתפתה להיסחף, או לבחור להציג דברים בצורה לא מאוזנת. המינימליסטיות מאפשרת לראות את הסיפור הרחב, מלא העוצמות הזה בצורה כל כך אמיתית. ויש בו צדדים קהים, של חוסר תפקוד, ואחריות, ושאלות נוקבות שגם אני, וכנראה בעיקר הורים שקראו את הספר מתמודדים איתן, על חינוך, ועל מה באמת טוב לילדים, והאם החיים הם הרפתקה גדולה.

טירת הזכוכית היא החלומות שלי, ואני רואה את איך שהם שבירים, ויכולים להתנפץ בקלות נוראה כל כך. ואת איך שהם יכולים לנצוץ, ולהתעלות אל הנודע. וזהו הסיפור הזה. בריאליסטיות צובטת לב מספרת וולס על המסע המתעתע, המטורף, מלא האפשרויות הזה, ומשקפת לנו עולמות שונים בתוך אותו עולם, שבתחילתם ישנה ילדה שקופצת עם הידיים באוויר. מעלה, מעלה.