תמיד הייתי סבורה כי ילדותי הייתה ענייה. לא בידע ובלימוד, חלילה, ספרים היו תמיד אוצרותינו החשובים ביותר, ואבי לימד אותי להרכיב משפטים ולחפש מילים נרדפות הרבה לפני שכיסו אפשר לו לקנות לי משחקי קופסה. לא היינו עניים כמו בספרים, שבהם שכנתי כתולעת עמלנית. לחם אכלנו לשובע וביתנו הקט לא מט ליפול. אבל בשר אכלנו רק בשבת, וכשרווח לנו קצת, פעמיים בשבוע, וקציצות פילה נידמו לי כעשויות מבהמה ששמה "פילה". למעשה הן היו טחונות מפילה של דג.
הבגדים שלבשנו היו תמיד בגדים מיד שנייה או בגדי ירושות מאמריקה. חלקם הותאמו לנו על ידי הוספת אימרה או חפת לשרוול, אבל טעמנו האישי לא קבע באיזה גרדרובה נלך לבית הספר. חרטומי נעלינו נפערו כדי שנוכל להלך בהם שנה נוספת ונעליים חדשות נרכשו לפסח או לראש השנה, אם בכלל. פעם כשהייתי נערה, חלמתי שאני נכנסת לחנות בגדים גדולה ברחוב דיזנגוף, שם שכנה עילית האופנה, ורוכשת מכל הבא ליד. החלום המסעיר הזה נתקבע במוחי מפני שהיה משאת נפש בלתי ממומשת. שיחות טלפון עלו כסף ולכן נערכו רק לצרכים דוחקים ושיחת חוץ, לירושלים למשל, נערכה רק בשעות הערב. רוב האנשים חיו ככה. אבי עבד במשרה וחצי וגם בשתיים כדי לפרנס אותנו בכבוד, ומעולם לא מיצה את כישרונותיו המופלאים מפני שרתם את צווארו בעול הפרנסה. לו היה קצת יותר נועז ופחות אחראי, אולי היה מפליג רחוק יותר על ספינת חלומותיו.
אמי הפסיקה לעבוד כשנולדה אחותי הבכורה. בעולם המושגים השוביניסטי של שנות החמישים והשישים, גבר גאה פרנס את אשתו. ולכן, למרות כישרונותיה של אמי היא נעשתה עקרת בית לא מסופקת.
בדירת שני החדרים שלנו גדלו ארבעה ילדים והורי ישנו בסלון, אבל היו לנו כלים יפים ורהיטים ראויים לשמם. פעם חשבתי שהייתי ענייה בילדותי. לאחר קריאת הספר אני בטוחה כי היינו עשירים כקורח.
ג'אנט וולס כתבה ספר אוטוביוגרפי. היא פורשת את מניפת ילדותה המוזרה, המזעזעת ומכמירת הלב. הוריה של וולס היו זוג נוודים, אידיאליסטים, נון-קונפורמיסטים, משכילים, אינטליגנטיים ורחבי אופקים. אביה האלכוהוליסט היה בוגר קולג', אבל היה בעיקר אוטודידקט שהצטיין במתמטיקה, פיזיקה, גיאולוגיה, הנדסה, כימיה, היסטוריה ועוד כהנה וכהנה. אמה הייתה ציירת ופסלת, משוררת וציירת, רחבת נפש ומכורה לשוקולד ולריגושים, שאומנותה לא קיבלה מעולם יחס ראוי, אבל זכתה, לעומת זאת, לשפע של מכתבי דחייה. הם גידלו את ארבעת ילדיהם בעוני פיזי מחפיר, נודדים בין חורבה אחת לשנייה, רובן אינן ראויות למגורי אדם, ובחלקן הגדול מהוות סכנה פיזית ממשית. הילדים סבלו חרפת רעב, הזנחה פיזית ותנאים של לכלוך קיצוני. אבל לעומת זאת, הילדים המחוננים זכו בעושר מחשבתי ורעיוני, הם היו משוחררים ממוסכמות, ילדי טבע נחושים ובוגרים מגילם, אינטליגנטים וחכמים ובעלי תודעה חברתית מפותחת.
הספר מתאר את חייה של ג'אנט ואת חיי משפחתה מאז הייתה בת שלוש ועד שבגרה מספיק כדי לשפוט נכוחה את הקונכיה הפרוצה לכל רוח, שבה גדלה.
אין מספיק מילים נרדפות כדי לתאר את יופיו של הספר הזה. האפיזודות האבסורדיות הללו מתוארות ביד אומן ובחמלה וגורמות לנו לספוק כפיים מצד אחד ולהתגלגל מצחוק מצד שני. השלווה הסטואית של הוריה והאופן שבו ראו עין בעין את דרך החיים המטורללת הזאת, והאהבה שהחזיקה אותם ביחד, מדהימים במיוחד כשנתקלים במקרים שבו זרים או קרובי משפחה פגעו בילדים פיזית או מינית.
המנטרה של ההורים הייתה: מה שלא הורג, מחשל. אבל היו להם מיליון משפטים חכמים יותר כדי להגדיר כל סיטואציה בדרך שנוחה להם. האדישות שלהם לא נבעה מחוסר אהבה או מחוסר מעורבות, היא נגרמה מחולשה רגשית, שגרמה להם להיסחף בגלי החיים בלי להילחם. עושר הרוח היה החשוב ביותר ולצרכים הפיזיים היה מקום מינימליסטי ובלתי מספק. החלומות שלהם תפסו מקום כה גדול, עד שמילאו את קיומם ודחקו כל צורך אחר. בשלב מוקדם של חייהם, הבינו הילדים כי החלומות הללו, הינם בועה בלתי חדירה שאינה יכולה להתנפץ. בעודם קופאים מקור או אוכלים בשר שורץ רימות, הייתה אמם מציירת בתזזיתיות ואביהם מתכנן את האדריכלות של טירת הזכוכית שיבנה למענם. עד שיגלו מוזיאונים את כישרונותיה של האם ועד שהאב ימצא מימון לבניית טירת הזכוכית השאפתנית, נגזר עליהם לישון בבתים שורצים חולדות ומקקים.
וולס מתארת בפירוט רב כל חורבה וחורבה שבה עגנו למשך כמה חודשים או שנים, עד שמצאו עצמם נמלטים, כמעט תמיד באישון לילה, מאימת איזה גורם עויין דמיוני או מפני שתקפה את הוריהם קדחת הנדודים.
ההורים רמסו כל שאיפה לנורמאליות. באחד הקטעים הנוגעים ללב, מתארת וולס את חג המולד שהיו חוגגים תמיד שבוע אחרי כולם, כדי שיוכלו לאסוף מהזבל אשוח על קישוטיו. כמתנות, הם אף פעם לא קיבלו צעצועים קונבנציונליים, לעומת זאת, אביהם הרשה להם לבחור כמתנה אישית אחד מכוכבי הלכת, בהבטחה, כי כשכדור הארץ יצטרך להתרוקן מיושביו ילדיו וילדי ילדיו יהיו עשירים כשימכרו קרקעות על הכוכב שלהם.
הספר מרתק לכל אורכו. הכתיבה של וולס נפלאה. היא שנונה ומרגשת, ומיטיבה לתאר את תנאי החיים בטבע ואת תנאי החיים הבלתי אפשריים שבהם חיו. פעמים רבות במהלך הקריאה, גורמים התיאורים הקיצוניים לפליאה: ואיפה היו רשויות הרווחה. אבל יש לזכור כי בשנות השישים והשבעים, חיו קבוצות רבות בארצות הברית בתנאים לא מבוייתים כמו קומונות, ותנועות חברתיות רבות כמו ההיפים לא נכנעו לסתגלנות השמרנית.
הם אכן חיו בזבל, אך יחד עם זאת חוו אהבה וקשר משפחתי עמוק.
הספר מומלץ ביותר. מזמן לא קראתי ספר מקסים כמוהו, שכתוב ביד אמן ובכישרון כה רב.
ואין ספק, שגם אם חוויתם ילדות ענייה כמו רבים מילדי שנות החמישים והשישים, תחושו לאחר קריאת הספר, כאילו גדלתם במשפחת רוקפלר.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
