"היא לא ידעה לעשות כלום, רק להיות אמא שלהם. אז היא רוקנה לכבודם את חדרי לבה הגבוהים כאולם שמחות, הפכה את מרתפיו הרחבים למחסנים, ומילאה אותו בכל הצער שלהם. וכשלב של אשה דחוס וחשוך כל כך, היא בוכה כל הזמן, והולכת לחפש תקנה אצל אלוהים".
הספר גרם לי לחשוב על האכזבות הבלתי נמנעות שאנחנו מסבים להורים שלנו - מי יותר מי פחות, זה לא משנה. כמה כואבת האכזבה שבניפוץ האשליה שילדיך יהיו מאושרים תמיד. כמה כואב הגילוי שבפער הבין-דורי. ולמרות זאת האהבה שתמיד קיימת, גם אם מדי פעם ואולי עם הגיל ועם השנים ואולי זה בכלל עניין של אופי, צריך לפזר את האבק מעליה כמו ספר ישן, על מנת להיזכר שהיא תמיד שם, לנצח.
קשה להאמין שדורית רביניאן הייתה סה"כ בת 27 כשכתבה את הספר הזה. ברגישות אין קץ ואינטימיות מרגשת היא מספרת את קורותיה של משפחת עזיזיאן המגיעה מפרס. היה במיוחד נעים לקרוא מאחר ואני עצמי מגיעה ממשפחה שבמקורה מפרס - התיאורים של האוכל, השפה, ההתנהגות ועוד היו לי אותנטיים ואישיים.
לכל אורך הקריאה לא יכולתי שלא להשוות את הספר כגרסתו העברית של אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי, הלא הוא "מאה שנים של בדידות" האלמותי והנהדר של גבריאל גרסיה מארקס.
יפהיפה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
