#
מי שמרגיש קורבן של מעשה עוול חושב פעמים רבות שמה שיחזיר לו את מה שנלקח ממנו, הוא הענשת מי שפגע בו. אנחנו שומעים פעמים רבות בני משפחה, הקובעים שהעונש הקל (לטעמם) שקיבל מי שגרם למות יקירם, משמעותו שהוא "נהרג לשוא". התפיסה הזו עומדת בבסיס התרבות המערבית שאולי מתחילה בתנ"ך, שגורס עין תחת עין. מדובר גם בפשעים שבוצעו בזדון וגם בשגיאות שיכולות להיות קטלניות (כמו התביעה "צדק לרפאל", שגורסת שענישה חמורה של הדורסת תביא איזה "צדק" מעוות לילד שנהרג בתאונה).

קארין טואיל – סופרת צרפתיה ממוצא יהודי-טוניסאי – מביאה פה סיפור שמעמת את הגישה הזו עם החיים הלא חד-משמעיים של המאה העשרים ואחד. הסיפור, המבוסס חלקית על פרשת האונס המפורסם בסטנפורד, בה האנס קיבל עונש קל יחסית בשל השתייכותו, לכאורה, לאליתה. טואיל "צירפתה" את הסיפור ומעלה דילמות מעניינות בכל זווית שלו. אלכסנדר בן 21 (שאינו הדמות הראשית למרות שהסיפור הוא כביכול עליו) הוא בנם היחיד של פרשן טלוויזייה ותיק ואהוב ומסאית פמיניסטית מפורסמת. הוא מחונן, סטודנט מבריק, שכל חייו היה מודע לציפיות ממנו ולמקומו המורם מעם. מילה היא צעירה יהודיה, שהוריה פרודים ועולמה נסדק כתוצאה מפעולת טרור בבית הספר בו למדה. היא מרגישה דחוייה, לא מסתדרת עם החיים ועם עצמה. השניים נקלעים במקרה למצב שכל אחד מהם מפרש בדרך אחרת, מה שגורם לתוצאות הרסניות לשניהם.

בניגוד לסיפורים אמריקאים על עימות דומה ועל חיפוש "צדק" במקום שהוא איננו, הגישה הצרפתית, שהתבטאה בסיגנון משפט שונה לחלוטין ובניסיון להגיע להבנה של מה שקרה שם בין השניים, שונה לחלוטין. מי ששואל את השאלות היא נשיאת בית המשפט, השומרת על זכויות הנחקרים באופן פעיל. הניסיון הוא להבין לא רק את עצם המעשה אלא את הרקע לסיפור. כמו במקרים אחרים הקורבן היא מי שתופסת את מצבה כנחות יחסית לנאשם. כמו במקרים אחרים שאינם אונס, הצורך של הקורבן הוא לקבל "הכרה בעוול שנעשה לה". אבל בתרבות שלנו – זה משחק סכום אפס: מי שמודה שפגע בכבוד הקורבן הוא אשם.

כמו במצבים חברתיים אחרים בסיפור הזה אי אפשר להכריע (בניגוד לסיפור האונס בסטנפורד, עליו מבוסס לכאורה הסיפור הזה, שם הנאנסת היתה חסרת הכרה בעת האונס). אנחנו מצפים להכרעה חד-משמעית: אונס הוא אונס, לא? אם הנאנסת לא היתה מעוניינת ביחסי המין, מדובר באונס, לא? ובכן, הסיפור מביא מצב בו הפרשנות של המשתתפים את המצב שונה באופן קיצוני בגלל נסיבות חייהם והמנטליות שלהם. קשה מאד להגיע לאמת, שלא לדבר על "צדק" במקרה הזה.

ספר כתוב היטב, אמין מאד ברובו, שמצליח להביא את הקיטוב בתפיסה של מצבים חברתיים יומיומיים ואת הקושי להחליט עם מי להזדהות. כמי שחווים היום שיפוט לא הוגן מצד גורמים ליברלים בעולם לגבי העוול שנעשה לנו, היה לי מעניין מאד לקרוא את הספר הזה, המנסה להחיל "שיוויון וצדק" במקום שהם אינם ולא יכולים להיות.

זהו ספר מעניין ביותר שנכתב בהשראת משפט אונס מפורסם בארה״ב שזכה לכינוי ״פרשת סטנפורד״:
https://www.mako.co.il/women-women_news/Article-d356cb9bd9dfc61027.htm

הסופרת העתיקה את מיקום העלילה לצרפת ובמפתיע רוב הספר נכתב דווקא מנקודת מבטו של הנאשם למרות שבהמשך נקודת המבט מתאזנת לטובת הנאנסת.
הספר נכתב על רקע מהפיכת ״Me Too״ ובוחן מקרה שנראה על פניו על ״הגבול האפור״ שנע בין תחושת האונס וההשפלה של המתלוננת לבין חוסר הידיעה, או אפילו המודעות לכאורה של הנאשם באונס.

זהו מקרה בו לכאורה נוצר הרושם ש״אין אמת אלא נקודות השקפה על האמת״, כפי שכתב ניטשה. הספר בוחן את השאלה מה קורה כאשר בעת קיום יחסי מין, הבחורה לא הביעה במפורש את אי הסכמתה, כלומר בשום שלב היא לא אמרה לבחור את המילים ״לא״, תפסיק״, ״אינני רוצה״ וכו׳, והבחור לכאורה לא הבין שהיא לא רצתה בכך, אלא בדיעבד, כאשר הגישה נגדו תלונה על אונס, ובעת המפגש המיני שניהם היו תחת השפעה של שתייה וסמים.
הספר מנסה לענות על השאלה הזו דרך הרקע וההבדלים הסוציו אקונומיים של שני הצדדים כאשר הנאשם הוא סטודנט מצטיין ובנם של מגיש תוכנית טלוויזיה וותיק ומפורסם ואם שהיא מסאית מפורסמת, ואילו קורבן האונס גדלה בבית יהודי מסורתי שהוריה התגרשו על רקע חזרתה בתשובה של האם והשתלבותה בקהילה החרדית. זאת ועוד, המפגש בין הנאשם לנאנסת נוצר עקב יחסים רומנטיים בין אימו לבין אביה של הנערה לאחר גירושיה של אימו מאביו.

כמו במקרים אחרים שמוכרים לכולנו, מאחר שמהצד של הנאשם מדובר במשפחה מפורסמת, המשפט כולו הופך למשפט תקשורתי וחזקת החפות הפכה לביטוי חסר משמעות באופן מעשי.

הספר מומלץ הן לגברים והן לנשים בעיקר כי הוא כתוב היטב וגורם לחשוב ולהבין עד כמה חשובה מהפיכת Me Too ושמוטל עלינו, בעיקר הגברים, לעשות סוויץ׳ בראש ולהתאים עצמנו לרוח התקופה.

מצד שני צריך לזכור שכמו בכל המהפיכות הגדולות בהיסטוריה, גם במהפכת Me Too ישנם גברים שנפגעים, לעתים שלא באשמתם, כתוצאה מ״גלי ההדף״ של המהפכה ובמקרה זה, בין השאר, מהאשמות שווא, בעיקר ברשתות החברתיות, כאשר אותם גברים נתונים למשפט ההמון מבלי יכולת להתגונן. זהו כנראה מחיר שכל חברה מודרנית משלמת בשלב הראשון כדי להתקדם הלאה לפתרון הרצוי.

אני שומע על גברים שחוששים להתחיל עם נשים, שאיבדו את בטחונם כתוצאה מהשינוי הגדול שהחברה עוברת, אבל לדעתי בסופו של דבר הדברים יתאזנו ופשוט יתנהלו אחרת, באופן כזה שברוב המקרים נשים תרגשנה בטוחות יותר ותשמורנה על כבודן מבלי להרגיש נחותות בגלל קודים חברתיים מיושנים שמטרתם לשמור על השליטה הגברית בהן.
ולסיום אקנח בהאשטאג metoo#.

פרשת האונס בסטנפורד היתה ההשראה והבסיס לספר הזה. ובספר עצמו, הסיפור שרקחה (ובכישרון רב) קארין טואיל - מתרחש סמוך להתפוצצות פרשת הארי ויינשטיין, שבעקבותיה קמה תנועת Me Too, שהדיה רועמים ברקע במשך כל קריאת הספר.
ואני קראתי אותו בימים שנחשפה, לכאורה, פרשת התיכוניסט האנס. ולמה ההקדמה הזו? להראות שבכל רגע נתון נושא הספר הזה חי, פועם, ורלוונטי. לצערי.



ז'אן וקלייר פארל הם זוג נשוי, מתגוררים בפריז, הורים לבן. אלכסנדר, סטודנט מצטיין באוניברסיטת סטנפורד. ההורים בשלב כזה בחייהם שהכל מונח במקומו, מרופד. בנוחיות, ביטחון, הכרה מהסביבה, ובעיקר פסיעה בנתיב ההצלחה שמאירה להם פנים. ז'אן הוא פרשן פוליטי ותיק ומשופשף, הוא מחזיק בתוכנית טלוויזיה נחשקת שזוכה לנתוני רייטינג יפים, מתחכך בשמנה וסלתה של פריז על תקן יומיומי. וקלייר היא מסאית נחשבת ומוערכת. היא חברה בארגונים חברתיים, נותנת יד לאוכלוסיות מוחלשות.


אבל מתחת לקליפה המפתה והנוצצת מסתתר לו פְּרִי בְּאוּשִׁים. ז'אן וקלייר מחזיקים רק כלפי חוץ בתדמית הזוג המושלם. בפועל כל אחד מהם מנהל מערכת יחסים אחרת.


"הם היו מאחזי עיניים מיומנים של האושר הזוגי". (עמ' 37)


חייהם מתהפכים באחת, והכל מתערער כשאלכסנדר, בנם, מואשם באונס בתו של בן זוגה של קלייר. הפרשה הזו מתפוצצת בדיוק כשקלייר מתראיינת באותו הנושא בהקשר של המהגרים המוסלמים ובשל כך זוכה לביקורות והשמצות, וזאת בנוסף לזרקור רב העוצמה המופנה אליהם.


אני חשבתי שהספר יעסוק רק בפרשה הזו, ורוב רובו יעסוק במשפט האונס בין כתלי בית המשפט. אז ציפתה לי הפתעה נעימה, והסופרת השכילה לעטוף את הסיפור המרכזי בעוד נושאים בוערים ולא התמקדה רק בהליך המשפטי שהיה עלול להיות מתיש ומעיק. ובכלל, כל הספר הזה נקרא כמסמך חברתי נוקב ופועם ונוגע בעוד הרבה נושאים: נושא המהגרים המוסלמים ושינוי המארג החברתי על רקע דת ומנטליות שונה, נושא פיגועי הטרור בפריז, וביקורת חריפה על הרשתות החברתיות, שהן עולם מקביל, אלא ששם אין גורל או מקריות. את אלו מחליפים הפילטרים שבהינף מקלדת הופכים את החיים ליפים יותר, מלוטשים. ואם ממש לא טוב? אז יש Delete אתה הוא האלוהים.

"הצורך להביע את דעתך בכל נושא, בן-רגע, בלי מרחק ביקורתי, בלי הצגת טיעונים נגדיים ובעיקר בלי להרהר בדבר". (עמ' 126)


הסיפור נע על הקו הדקיק בין המוסרי ללא מוסרי, מדהים עד כמה אמות המידה המוסריות הן גמישות, ובמיוחד כשנכנסים למשוואה משתנים כמו משפחתיות ונאמנות. האמת היא כמו פלטת צבעים. היא לא בעלת צבע אחד, היא יכולה לנוע על המרחב האינסופי של תתי גוונים, כשכל אחד רואה בה גוון אחר.

ספר מעורר מחשבה

ז'אן פארל הוא איש תקשורת מפורסם ונערץ, אבל גם נרקיסיסט, אופורטוניסט, ויש לו מאהבות.
קלר פארל היא אשתו של ז'אן, או יותר נכון אשתו לראווה. בגיל 40 היא פותחת פרק חדש בחייה ועוזבת את ז'אן לטובת רומן חדש עם אדם וייצמן – יהודי צרפתי מסורתי ואב ל2 בנות, שאשתו חוזרת בתשובה ומתחזקת בדת.
לז'אן ולקלר יש בן – אלכסנדר. הוא יפה, הוא מצטיין, הוא ספורטאי, הוא מושלם. הוא גם יהיר, מפונק, ושואף לשלמות מעצבנת.
ערב אחד, בעידוד אמו ובן זוגה החדש, אלכסנדר מגיע למסיבה של חברים עם בת לוויה: מילה, בתו של אדם. בעקבות התערבות טפשית עם חברים, המפגש ביניהם מגיע ליחסי מין לא רומנטיים במיוחד. למחרת מילה מגישה נגדו תלונה על אונס, וחייהן של שתי המשפחות מתפרקים בבת אחת.

ניגשתי אל הספר הזה עם מעט חששות. זה לא ז'אנר שאני רגילה לקרוא וחששתי שהוא יהיה מאד חד צדדי. תכננתי לקרוא אותו כל השבת, אבל סיימתי אותו ב12 וחצי בלילה אחרי קריאה כמעט רצופה, כי לא הצלחתי להניח אותו מהיד.
האקספוזיציה היתה מעט ארוכה. ארבעה פרקים שכל אחד מתאר לנו בפרוטרוט את חייה של דמות אחרת – ז'אן, קלר, אדם ואלכסנדר. אבל אחרי שמתחילים להבין מי זה מי, העלילה מתחילה לצלול, בהתחלה באיטיות ואחרי זה במהירות.

כמחצית מהספר מוקדש למשפט של אלכסנדר – האם אלכסנדר אנס את מילה, או שמדובר ביחסים בהסכמה ומילה התחרטה לאחר מכן? איך קובעים מי צודק כשזה מילה שלו נגד מילה שלה, ושום עדות היא לא חד משמעית?

"אני חלאה, מנוול, מטומטם, תקראי לי איך שאת רוצה, אבל אני לא אנס" (עמ' 233)

במקביל למשפט, אנחנו ממשיכים לעקוב גם אחרי חייהם ההרוסים של כל הדמויות – ז'אן שכוכבו דועך, קלר שנקרעת בין בנה לבין אהובה, אלכסנדר שיודע שגם אם יצא זכאי לעולם לא יוכל לסיים את התואר, ומילה שעברה "רצח נפשי" ולא מסוגלת להיות עם גברים.

קארין טואיל מצליחה ליצור רומן מהפנט שבו עד הרגע אחרון גם לקוראים לא ברור כיצד יסתיים המשפט. היא מציגה תמונה מורכבת ומטלטלת אותנו בין שני עורכי הדין שמציגים כל אחד תמונה שונה ואמת שונה של אותו ערב.

"הוא אומר שהוא הכניס את האצבע שלו לפה שלך… את מתארת מעשה אלים והוא מתאר משהו אחר, בעל אופי אירוטי" (עמ' 209)

טואיל לא חוששת להציג ביקורת על כולם: על גברים שוביניסטים ופמיניסטיות קיצוניות. על מערכת המשפט שלא ברור אם היא באמת משיגה צדק, והרשתות החברתיות שחורצות גורלות ללא משפט. על תרבות שיוצרת אווירת מין חופשי מצד אחד, אבל ללא כלים להתמודד איתו מצד שני.

הספר הגיע בתזמון מצמרר – כשברקע פרשיית האונס המזעזע באילת והפייסבוק מלא בפוסטים על הנושא – האם זה היה בהסכמה? ברצון? היא היתה שיכורה? האם היה לה שיקול דעת?

"קל מדי להסיק שאם אינך אומרת לא, אם אינך קוראת לעזרה, פירוש הדבר שאת מעוניינת. יש דרכים אחרות להביע אי-הסכמה: קיפאון, למשל, סירוב מוחלט שמובע על ידי הגוף". (עמ' 272)


הפרק האחרון השאיר אותי גם עם לא מעט מחשבות. בפרק הזה טואיל מנסה להציג סוג של פתרון כדי למנוע מקרים כאלו, אבל גם הפתרון הזה נכשל, ומשאיר אותנו עם שאלה גדולה מאד על יחסים אנושיים.

זה ספר על אהבה מול תשוקה. על חוק מול מוסר. ועל תקשורת אנושית בסיסית ופשוטה.
לכו תקראו.

נראה לי כי ZEK התייחס בדברים שכתב לרוב שניתן לומר על הספר. אוסיף רק שהספר לא פנינה ספרותית, אך הוא אקטואלי מאד.
נותן חומר למחשבה גם לגברים וגם לנשים. הייתי אומרת אפילו ספר חשוב לקריאה לשני המינים.
מתאר היטב את הרקע של הגיבורים כמו גם זווית מבטם האישית.

איזה יופי של ספר

מזמן לא נהניתי ככה

מומלץ בחום