כתוב מעולה ובאופן שגורם לקורא.ת לתהות על הקו הדק בין חוק למוסר, בין התנהגות "חזירית" כפי שמציע סנגורו של הנאשם, לבין התנהגות פלילית.
הפרטים של האירוע המדובר נשחקים עד דק ולא בכדי, הם מדגישים בפני הקורא שהאמת היא מושג סובייקטיבי ואם הפרטים לא עונים על הצ'קליסט של החוק היבש, יהיה פה מורכב מאוד, גם ברוח התקופה.
הדמויות ומורכבותן כתובת היטב, קראתי במהירות רבה, מצפה לראות גם את הסרט שהבנתי שמבויים בימים אלו.

חמוד.
קולח וקריאה מהירה. תחושה של קריאת דרמה אמריקאית בטלויזיה של עונה אחת.

ספר ארוך מאוד ומלא בעבודת מחקר ספרותית של דה-בובואר שללא ספק מרשימה בעבודה מקיפה ונרחבת זו. הכרך הראשון עוסק בניתוח ביולוגי, היסטורי, תרבותי וספרותי של תפיסת האישה על ידי הגברים. באופן אישי, הפריע לי הסגנון/הגישה המתגוננת/תוקפת מצדה של בובואר (כלומר גישה מאוד לעומתית) -- בלא שתוצע השלמה לגבי נקודת מבטה של האישה ומה כן צריך להיעשות מעתה והלאה- לפחות בכרך זה.

במקביל לעבודה המרשימה עד מאוד - הספר הוא אבן דרך משמעותית בגיבוש התודעה הפמיניסטית- אי אפשר שלא לחוש כי הסופרת למעשה מציגה את הספר הזה בפני גברים ומוכיחה אותם. דווקא אני כקוראת אישה, הייתי חסרה את הפנייה אליי. ייתכן ואינני הוגנת עמה, ואיני לוקחת מספיק בחשבון את נסיבות הזמן בו הספר נכתב, ספר כמעט יחיד (יחיד בוודאי בהיקפו ועוצמתו) בעולם של ספרות ושליטה גברית.

כאמור, ייתכן ולכך קשור גם ההקשר התרבותי והזמן בו היא חיה. בעיני היה זה מוזר שדווקא מי שאמורה להוות את חוד החנית של המחשבה הפמיניסטית, נגלתה לי ככזאת מהכרך הראשון של הספר. ועם זאת, יש עוד כרך שלם לפני הנקרא המין השני- המציאות היומיומית ובו נדמה לי שהוא יעקוב יותר אחר האישה ומעשיה. במובן מסוים ייתכן והייתי צריכה להתחיל עם הכרך השני.

אשמח לשמוע מה אתן ואתם חושבות על כך.

אז איפה ואיך/על פי מה אתם מעדכנים את רשימת הספרים לקרוא שלכם?

רשימת הספרים המתעדכנת תדיר שלי (בגוגל keep) מכילה ספרים שהכנסתי בכל מיני תקופות ובמקרה של רבים מהם, אין לי שמץ של זיכרון איך נכנסו לשם - איפה קראתי עליהם, או מי המליץ, או מה. במקרה של שלוש סופרות דרומיות, נדמה לי שקראתי אזכור של הספר הזה באיזו כתבה שעשתה עליי רושם בעיתון כלשהו.

אני אוהבת להתחיל לקרוא ספר כשאני רואה באתר כאן, ב'סימניה', ביקורות מעורבות - לכאן או לכאן. זה המקרה בספר הזה.
אז אני שמחה ולא שמחה לבשר שאני גם בביקורת השלילית וגם בביקורת החיובית (ותיכף הפירוט), אבל אולי יותר מכל אני שמחה לבשר שאני לומדת לאתר את הרגע הכמעט מדויק עבורי להודות בפני עצמי שהגיע הזמן לנטוש את תא הטייס.

כך, באמצע הסיפור השני ובתחילת הסיפור השלישי (שאולי דווקא אם היה הראשון הייתה לי יותר סבלנות לקוראו, היה דווקא מתגלה כסיפור טוב, אין לי מושג) - פשוט עזבתי. ולא הרגשתי רע עם זה: להיפך, הרגשתי שפיניתי מקום לספר הבא שלי (Thinking Fast and Slow של כהנמן) ולכתיבת הביקורת הכי נאמנה לחוויית הקריאה שלי, כאן -אליכם.


אני מתחילה עם החדשות הטובות -
בעיני, הסיפור הראשון בספר, "עלילת יין צהריים" של קת'רין אן פורטר - הוא סיפור מעולה. הוא הזכיר לי את המחזה מותו של סוכן של ארתור מילר (קריאת חובה בתיכון, לפחות בתקופתי), על הדיכאון החבוי בחלום האמריקאי, בו הקורא מתוודע לצדדיה האפליים והנבזיים של החברה אמריקאית, המונעת מכל מיני שיקולים, לעיתים כמעט לא אנושיים כ"קבוצה" /כחברה.
יש בו אווירה מאוד מוגדרת וברורה, של דרום ארצות הברית, של תקופה, והסיפור מאוד חד בהיבט הדמויות והעלילה- אהבתי את זה.

החדשות הרעות, ובכן - נטשתי באמצע הסיפור השני (למרות שכבר מההתחלה חשדתי שזה לא זה.) ומשם כבר לא חזרתי.

מעורב כבר אמרתי? הייתי ממליצה לקרוא את הסיפור הראשון במקבץ הזה. כל השאר פחות ברור לי מה נתפס בו כאיכותי.

כשהתחלתי לא ציפיתי לסיים כ"כ מהר, אבל קרה מקרה והיו לי כמה שעות פנויות לבד והספר מילא את הזמן הזה בצורה נהדרת.

ימי הסגר הנוכחי, שנדמה לי שהם הזויים מתמיד, הזויים מאי פעם, לא מזמנים המון זמן פנוי לאמא עובדת (גם אם זה מהבית..)- אבל ידעתי שכדי לשמור על השפיות אני ישר מזמינה לי מספר ספרים מהספרייה, כאלו שחיכו ברשימה שלי, ומתכוננת כך לשעות שבהן, איכשהו, כן יהיה לי זמן לקרוא.

ואם לשפוט עד עכשיו (ולפי הביקורת הקודמת שלי כאן, על "האדם מחפש משמעות")- אסקפיזם טהור זה מה שאני רוצה שהרשימה תעניק לי. מה זה אסקפיזם, לא להתעסק באסונות עכשוויים נוספים (אפידמיולוגיים, סביבתיים), באומללות מתמשכת של בני אדם, ולא לחשוב רחוק מדי למעבר ללא נודע (שהרי, בואו נודה שיש הרבה לא נודע בתקופה הזו..).

אלא - פשוט לשקוע בסיפור. וכבשסיפור נושבת בחוץ רוח סקנדינבית קרירה עד מקפיאה, וגם הקיץ נדמה כארטיק טעים שהייתי לוקחת לי בשמחה - אנחנו מתחילים.
"יוצאים לגנוב סוסים" הוא סיפור שמתגלה לנו אט אט, באופן מדורג, קר, מדויק - הוא לא היסטרי מבחינה עלילתית (לא מעמיס עוד ועוד או מכוון את הקורא להרבה "צוקי" מתח), הוא עוסק בתיאורי הטבע, בתיאורים רגועים ומאופקים של רגשות (אם כי מעבר להם יש הררים של כמיהה לא ממומשת - אהבת אב, אהבה רומנטית, כאב שיברון לב ועוד) - ודווקא הפרטים הכביכול שוליים הללו, הם מה שעשה את הספר הזה עבורי (וכנראה עבור קוראים רבים נוספים בעולם) לסיפור שבפשטות נהניתי לקרוא.

הטיסה לאוסלו יוצאת בעוד X ימים.

כל כך הרבה שנים הספר הזה ישב על מדף התת-מודע שלי ברשימת החובה לקרוא.

והאם יש זמן טוב יותר מאשר מגיפה עולמית, סגר חונק, מצב פוליטי לא ברור וחשש כללי מקריסת כל הסדר הישן והטוב שהכרנו, כדי לקרוא את הספר הזה?
כנראה שלא.
**
אבל אצלי כנראה שכן.
**
אני לא יודעת למה, האם זה קשור בדיוק לכל הדברים הנ"ל או סתם תיזמון לא נכון, הספר לא כבש אותי כמו שהוא היה אמור. ואני אומרת היה אמור- כי זה בדיוק מה שאני רציתי לקרוא:
גיל 35, אמא טריה יחסית, עברתי דבר או שניים בחיים (לא קשישה מופלגת אבל עדיין..) - יש הרבה שלבים ורגעים בחיים שמהווים הזדמנות טובה לעצור ולקרוא ספר שמדבר על חיפוש המשמעות של כל מה שאנחנו עושים כאן. זה היה נראה לי כמו אחד מהם.

לא יודעת. בתסכול רב מאוד אני כותבת כאן שמלבד זה שהספר באמת כתוב בצורה נגישה, וזה ברור לי שהוא מסוג היצירות הקצרות והחטופות אך המרשימות והעמוקות כל כך, הוא לא תפס אותי, הוא לא הרעיד את עולמי, הוא לא טלטל אותי ונכנס בצורה כ"כ טוטאלית כמו שרציתי או חשבתי.
הסיפורים קשים אך חשובים לקריאה,ומעבר לעובדה שהם עוד עדות חשובה כל כך לנעשה במחנות ההשמדה, הם מספקים נקודת מבט ייחודית וזירת קיצון ל"התנסות" בחשיבות החיפוש אחר משמעות.

עברו כבר כמה ימים מאז שסיימתי (מתביישת כמעט לכתוב: בקושי הצלחתי לסיים את החלק השני על הלוגותראפיה) וכל מיני תובנות שנכתבו בספר עולות לי בכל מיני מצבים. אולי זה מסוג הספר שמטפטף בתודעה לאט ולטווח הרחוק?

ובכל אופן, אני אחזור לקרוא אותו - אולי דווקא שהנפש והגוף יהיו במקום יותר משוחרר?

אשמח לשמוע את דעתכם.
עינת

"לא תמיד הבין הכל, לא את הכל אהב, אך ידע כי קודם כל עליו להכיר, ואחר כך יוכל לברור ולנפות" (עמוד 336)

לפעמים ציטוטים מתמצתים ספרים שלמים בעיני, והציטוט הזה היה הטוב מכולם לכך.

בספר שהזכיר לי מאוד בסגנון שלו את "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז, אלי עמיר כותב על שנותיו כנער עולה מעיראק והדרך שהוא עובר, כאינדיבידואל, בן משפחה, חבר, עובד צעיר, דייר - במקומות שונים במדינה (קיבוץ, כפר אוריאל הלא הוא "כפר העוורים", ובעיקר ירושלים).

הוא מתאר את המחלוקות החברתיות והפולטיות בשנות ה-50 של ישראל כפי שנראו בעיניו, של מישהו שהיה, נכח ובעיקר - הקשיב להכל.

למרות שהספר ארוך (600 עמודים) קראתיו במהירות ונהניתי מאוד.

הדבר היחיד שממש ביאס אותי בסוף זה שלא הבנתי מה קרה עם מיכל.

מה הופך את הספר הקצר הזה לכל כך מופתי ובלתי נשכח?

קשה לשים על זה את האצבע. יש פה שילוב של כמה רבדים בסיפור, מוכרים ומוכרים פחות לקורא הישראלי והגלובלי/לא-איראני:

- דיכוי נשים בשלל צורות וצבעים: דיכוי נפשי, פיזי, רגשי ותרבותי.
- החלטה של כל אחת מהנשים בספר, כל אחת והסיפור שלה, לעשות מעשה ולשנות את המצב בו הן נמצאות. וזו החלטה אמיצה מאוד.
- השתלשלות העניינים משלבת אלמנטים מיסטיים, עדינים מאוד אך עמוקים מאוד - המשולבים באלמנטים תרבותיים איראניים.

קראתי את הספר תוך פחות משעתיים, אך הוא נשאר לי בלב כמו מעט מאוד ספרים שקראתי. וואו, איזו יצירה יפהפיה של שהרנוש פארסיפור, אשר ידעה לא מעט סבל בחייה ושילמה קשות על כתיבת היצירה הזו.

ותודה למתרגם תומר בן אהרון והוצאת תשע נשמות + הוצאת הכורסא, על שהוציאו את הספר הזה לאור בגרסתו העברית - לראשונה.

אני מסכמת את הסיכום (שהוא הספר הקל לקריאה ומסכם לדעתי היטב עשורים של מנהיגות של אדם אחד).

לי קואן יו הפך את סינגפור לסיפור ההצלחה שהיא כיום, לדבריו, בזכות יישום הנקודות הבאות:

הבנת ייחודיות האתגרים שעמם סינגפור מתמודדת - נטילת אחריות מוחלטת על החלטותיו ומעשיו.
גמישות מחשבתית - כל הזמן וכל השנים. היעדר תאוריה/קונספציה שלטת.
ניקיון כפיים - שחיתות היא שורש הריקבון וההתדרדרות של קבוצה ומדינה.
אכיפה שוויונית מול כולם. בלתי מתפשרת וקשה.
למידה ממדינות וחברות אחרות שעברו אתגרים דומים וניסיון ליישם פיתרון דומה.
שוויון הזדמנויות כערך עליון.
לכידות האומה והחברה, על כל אתגריה, כערך עליון.
חתירה לשוויון מקסימלי בין נשים וגברים - ולו רק כי הדבר נחוץ למדינה שזקוקה לטובים שבבניה ובנותיה עבור עתידה.
השקעה עמוקה בחינוך.
השקעה עמוקה באנשים המיועדים לשירות הציבורי והשלטון - רק הטובים ביותר, מבחינה אקדמית ו/או מקצועית ו/או אנושית- אישית, יכולים להיות מתאימים לטווח הארוך.
חשיבה לטווח רחוק.
היעדר נתינת משקל לרגשות וחברויות בכל הנוגע ליישום כל הנ"ל.

אפשר בהחלט לדון על על המחיר ששילמה סינגפור עבור כל הנ"ל - פחות דמוקרטיה. הוא עצמו מתייחס לכך גם ישירות בספרו.