זהו ספרה השני של דורית רביניאן שאני קוראת (הראשון היה "גדר חיה"), ומודה שהיה לי קצת קשה עם הספר בהתחלה. בעיקר עם התרבות והמנהגים.
רגע התיאורים נראים לי מוגזמים, ולרגע אני מתפלאת איך הסופרת הצליחה לדייק כל כך.
הספר מלא במוטיביים קומיים שמאוד מצאו חן בעיניי
- מרסל, כפעוטה וגם כמבוגרת, שישנה שעתיים ביממה
- סופיה לעומתה, שגבהה 30 ס"מ בחודשיים "כי ישנה יותר מדי"
- התמימות (של סופיה אבל הוצגה גם בהקשרים אחרים), כשנענתה להצעת הנישואין - "היא לא ידעה אם היא רוצה אותו או לא רוצה אותו כי מעולם לא ידעה מה היא רוצה או לא רוצה.. אז היא הסכימה"
- התינוק, ששמו לא ידוע לקורא, ולאורך כל הסיפור מתחייסים אליו כאל "התינוק הכחול של סופיה" כאילו אין לו שם
- והאחרון שזכרתי, אך יתכן שהיה המצחיק ביותר, "חצאיתה היתה כה קצרה, שאמר לה שאם תבוא רוח יראו לה את התינוק"
למרות שהספר קומי לגמרי, הוא מתאר קורותיה של משפחה, שבסופו של דבר, נהיית מאוד אומללה מהבחירות של הילדים, וכל אחת מהדמויות מרגישה טראגית יותר מהאחרת. ואולי זהו גורלם.
במקום להציג את האומללות של הדמויות, היא מציגה את האומללות של הוריהן, מה שלא יכול שלא לגרום לך להשתומם, ולי אישית לחשוב מה עשיתי בחיי לא בסדר, שאולי גרם להוריי צער.
הסופרת ממשיכה לסקרן אותי. הולכת לקרוא מהר את "סמטת השקדיות" !
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
