"ביום שהסכימה להינשא לו הגיש סולי עזיזאן לאירן אליספור תיבת תכשיטים גדולה ועמוקה, עשויה עץ וירוקה כארטישוק. הוא הניח בקרקיעתה טבעת כסף דקה ופשוטה, והבטיח לאירן שיום יבוא והוא ימלא אותה בעדיים עד לגדותיה. "
נערה צעירה בראשית דרכה. היא רוקמת חלומות במסרגותיה תוך שהיא מתבוננת בעיניים אוהבות אל בעלה. בעלה קרב אליה ונושק לה בעורפה.
הוא מושיט יד ללטף את בטנה, בה מסתתר פרי אהבתם, שצומח ומאריך איברים ויום יבוא ויגדל להיות לילד, לנער ולאיש. איש שטמונים בו כל ההתחלות התקוות אך גם פקפוקים והיסוסים.
דבר בתמונה הנורמטיבית הזאת לא מעיד על העתיד לקרות. הזוג עדיין יחזיק אך התהפוכות שיעברו עם ילדיהם הן נוגעות ללב ועצובות.
סולי ואירן הם עולים מפרס. הם הכירו בארץ כאשר אירן התהלכה בשעת ערב מאוחרת על חוף הים ודמותה צדה את עיניו של סולי ולא נמחתה מהם לעולם. הוא עדיין זוכר אותה, גם ברבות השנים, כאותה נערה עם מחלפות השיער הארוכות, אותה נערה שכישפה אותו בקסמיה.
לזוג המאושר נולד בן בכור, מוריס שמו. מוריס נולד בעייתי. ליבו מצוי בצד ימין של הגוף ולא צדו השמאלי. לידתו הבעייתית של מוריס היא כעין צל שחור על עתידה של המשפחה שהתחילה מאושרת ונמקה במרירות המהולה במעט מתיקות.
לזוג נולדות עוד שלוש בנות. שלוש שהן כמו אחת. כאשר הן מתבגרות הן מתלכדות עוד יותר במקשה אחת, כמעין עיסה דביקה ובלתי חדירה.
לאחריהן נולדים תאומים, כלומר, נולדת מתי ואחיה המת מוני אך מוני כה נוכח בחייה, גם אם באופן מדומיין, שהוא דמות נוכחת-נפקדת.
אותה מתי היא ילדה אנרגטית, היפרקטבית ועם בעיות התנהגות וכמובן בעיות קשב וריכוז. הרטלין עוזר לה להירגע.
דורית רביניאן חושפת אותנו בכשרונה הספרותי והתיאורי לאובדנה של משפחה. לא אובדן מוחשי אלא אחד מטאפורי. כל אחד מהילדים מצוי בבעיותיו וניסיונות ההורים לשלוט עליהם ולהנחות אותם בתלם הן עקרות מיסודן. ההורה הדומננטי בסיפור הזה זו אירן שכן בעלה הדייג נעדר שעות רבות מן הבית ועל כן היא גם הנוגעת ביותר.
ליבי נכמר על אהבתה הנואשת לילדיה אך גם נשבר על העצב שחשה על ההבנה שכשלה כאם. כישלונה של האם חיבר אותי ישירות אל הביקורת של חני שעסקה בדיוק בזה: באשמות ההורים את עצמם כלפי הילדים. כמה שלא יעשו למען ילדיהם תמיד ירגישו חובה תמידית כלפיהם.
כמה שאירן לא ניסתה היא לא הצליחה ותאמינו לי שהיא ניסתה. היא כל כך ניסתה שהיא שקעה בתוך עצמה, בתוך הנרות הדולקים לישועת ילדיה מכשלונותיהם עד שהיא הפכה לצל חיוור של עצמה. גם הבית לובש את דמותה האפרורית, חסרת השמחה, וכל מקום רועש ושמח מתמלא אבק ותחושת דומייה.
אירן היא דמות קלאסית של הורה שמנסה בכל כוחו אך לא מצליח. אירן מעוררת את השדים הפנימיים של כל הורה ושל כל הורה לעתיד. אפילו אצלי, שאיני אם, היא הצליחה לעורר פחדים סמויים לקראת העתיד, בבוא היום שהרצון להיות אם יתממש.
את כל זה דורית מתבלת בשפה ייחודית, עשירה ומתעתעת. למרות הסיפור הטרגי והעצוב ולעיתים המעט קיצוני [ מיניותה המופרזת של ליזי תעיד על כך] היא מצליחה לגרום לקורא להימשך אל הכתוב, להשתוקק אליו, לחמול עליו.
ההתחלה מקסימה ואפילו משעשעת, קריצות הומור ואירוניה, אך לתוך זה היא יוצקת הרבה כאב, תסכול, בדידות ובעיקר עצב. כאשר מנת האושר מתובלת בתבלין של כאב זה הכי בועט ונחרט.
" בשק אחד, חשבה, נצררנו כולנו. ברחם של אמא, וכשהיינו ילדות קטנות, הדם שקלח בעורקינו קשר אותנו זו לזו. וכשגדלנו, זיעה אחת הדביקה אותנו ליריעת העור הגדולה שממנה נגזרנו. קמח, מים ומלח. ועכשיו, חשבה כשהחזירה את מבטה אל הסרט הטורקי והאור הכחול של הטלויזיה הבהב בשטפי הדם הכחולים, עכשיו, הדבק הסמיך של הדמעות עושה אותנו שוב משפחה אחת."
הביקורת מוקדשת לאמי היקרה. אני מאחלת לה החלמה מהירה והלוואי שאצליח לגרום לה להיות מאושרת ושתמצא נחת בחייה.
