"כל אדם-באשר-הוא-אדם, מרצין ומתכוונן כאשר הוא רואה את אצבעו של פרופ' לייבוביץ (או לייבניץ) המתנופפת בתנועת מעגל מרוסק בקצב הפרקינסון. והוא שומייע את הגיגיו העומדים ברומו-של-עולם". גם אם נעזוב את החיקויים ואת האיש הגאון-נרגן הזה, נוכל למצוא בו ובשכמותו סוג אחד של עומק. עומק ורצינות.
יש עוד סוג של עומק. הרבה פחות יומרני והרבה יותר חודר. עומק כמו זה שבתוך זוג עיניים פקוחות של סבתא 'תמימה' וחסרת כל ידע, שבמבט אחד קוראת את מה שהנכד הכי מתוחכם לעולם לא יצליח להסתיר. ויש גם את השתיקה שלה, או את ה"שב תאכל ותפסיק עם השטויות שלך" שעמוקים יותר מכל טיפול נפשי פולשני. עוד סוג של עומק.
אז לא שנעשיתי לעת זקנה חוקר-עומקים, אלא שכן קראתי את 'חיי מדף' של נועה ידלין. זה נכון שלא הייתי מנסה אפילו לגעת בזה, אלמלי הפרס שקיבלה. אחרי פרס ספיר, הבנתי שאיזשהו כישרון יש, אלא שצריך לבדוק מה בדיוק, ובעיקר עד כמה.
בדקתי. יש הרבה עומק. משני הסוגים. בעיקר עומק של קריאת מחשבות, של מספר רגיש וציני שלא מצליח להשאיר אמירה אחת מבלי שהוא יחשוף את העמדת-הפנים שהיא מגלמת. למעשה זה מרגיש כמו בסי.טי של מוחות. האדם מדבר דיבורים, וידלין מצחקקת צחקוקים. היא מתרגמת סימולטנית את הכוונה, המניעים וכל המסתתר.
ועוד משהו מצוין היא עושה. היא חושפת את אחד העולמות היותר פלצניים במרחב הישראלי. את עולם הספרות הגבוהה. את היכלי השן. את העורכים המקורחים, שיודעים להביט בכתבי הסופר החדשים, ולא להקשיב לילד שבתוכם שצועק – זה טקטס פסיכי. "לא פסיכי", הם ממהרים לתקן אותו, "פסיכודלי. אומנות". הילד, משתתק בבושה.
אז כמו בכל דבר עמוק וטוב, אני חלוק עם עצמי. (במערכת של ידלין קוראים לזה: אמביוולנטי). אני לא יודע אם להמליץ לחברים. מצד אחד, יש שם הומור בריא במובן החולני של המילה, יש שם עומק במובן השטחי שלו, ויש טרחנות שממש דורכת במקום אחד בכישרון אין קץ.
ומצד שני, יש עולם מלא ועשיר של דמויות ספרותיות. דימויים חדים, עושר מילים, עומק מבנים, בקיצור הרבה בונוסים שעומדים בפני עצמם. אני ממליץ לחובבי ספרות גבוהה, לקרוא את זה כמסה נהדרת, שיש בתוכה הרבה יסודות מצוינים, ואני ממליץ לנועה לנסות את ז'אנר הסיפורים הקצרים, או את הטורים הנשכניים.
עם כל המון-המון-המון הכבוד לכישרון הבאמת עצום, בעלילה חשוב להתחשב גם בזרימה. ב'חיי מדף' לא ממש עשית את זה. ועוד משו, ב'חיי מדף' גם לא יצאתי ברור לאן הלכה העלילה. בקיצור – כמו שוודאי אומר העורך הראשי בגיליון שלך – העלילה ממש בוסרית, או שהיא גבוהה מכדי למשוך הדיוטות כמוני. ובכל זאת, בשל הכישרון בלבד, את זכאים ל4 כוכבים. קבלי. ****


















