“הביקורת של מתלמד הפנתה את תשומת לבי לספר הזה. תאור נסיונה הדיסקרטי של הספרנית לברר עבור מי הוא לוקח את הספר, השתפנותו ומלמולו שהוא לוקח את הספר לאשתו, הצחיקו אותי מאד. מה עוד שהוא תאר פרצי צחוק ספונטניים שהספר גרם לו... בזכותו שאלתי את הספר בספרייה (תודה!)
פרצי צחוק הוא לא גרם לי בכלל. אפשר לצחוק (באכזריות מסויימת) על ליבי גרנות-בנאי [שמתם לב לשמות הגיבורים של הספרים הישראלים? יש שמות מתאימים לטייסים (ישי רום, נניח), שמות מתאימים לסוכני מוסד מסוקסים (גיורא בן-ארי), שמות מתאימים לראשי ממשלה (אני לא מעזה לתת פה דוגמה...) ושמות המתאימים לכתבות מגזין אופנה כמו ליבי גרנות-בנאי או טלי שני-שמות-משפחה]. אי אפשר לצחוק עם ליבי. כי ליבי היא דמות פאתטית, לא מודעת לעצמה, מתלוננת על שהעולם אינו הוגן, שכ-ו-ל-ם בו לקחו לה, אכלו לה, שתו לה. בקיצור - אישה כמו שהיא מצטיירת בספרים מסויימים המכונים משום מה "ספרי בנות".
אני אוהבת בגדים ואביזרים, ומתעניינת בהופעה שלי. הנה אמרתי את זה. בגד הוא דרך זולה ומהירה לשפר מצב רוח, ומאפשר אין ספור צירופים ותגובות מחממות לב. אבל אין לי מה להגיד על בגד (או נעליים, איפור, בושם, תיקים, צעיפים) מעבר למה שאמרתי. למעשה דיבורים על הנושא משעממים אותי. לבוש - כמו סקס, ריקוד ובניית שרירים - שייכים לתחום שאין מה לדבר עליו, צריך לעשות. ומה שגרוס עושה בספר הוא לדבר על בגדים - הופעה - מראה עד שהקורא מבקש נפשו למות... אמנם בדרך שנונה וחביבה אך באופן כללי, הנושא פשוט לא מעניין במיוחד. יש פה גיבורה בת 40 (יאיי!), עורכת במגזין נשים/נערות, שהקריירה שלה מתחילה לשקוע בדיוק בזמן שהיא אמורה לצבור תאוצה. זה לאו דווקא בגלל חוסר ידע מקצועי (המון שמות מעולם האופנה, המון פרטים מעניינים על צילומי אופנה וריטוש, ובמיוחד כישרון לבנות רשימות שמעניינות, לכאורה, את קוראות העיתון), אלא בגלל יריבות אישית עם העורכת - משהו שרובנו היכרנו בכתה ג', ועד החטיבה כבר הצלחנו לשכוח.
אז ככה: ספר קריא, עוסק בכלום, עם גיבורים שלעולם לא תיתקלו בהם במציאות. גרוס יודעת לכתוב (ולערוך רשימות) אבל עולמה - כפי שהוא משתקף מהספר - צר כעולם נמלה. ואני? לא סבלתי בקריאה (זה ההסבר לשאלה שמיד תגיע "למה נתת לו 3 כוכבים"?) ובנוסף - הפקתי ממנו תובנה חשובה: אין דבר כזה יותר מדי חולצות מפוספסות(!) ואת העובדה שאין לי אפילו אחת כזאת בארון אני הולכת מיד לתקן.”
