באמריקאית של מערבונים נוהגים לומר את זה בערך ככה. אם אתה רוצה לספר, ספר. אל תקשקש.

זאת התחושה שתוקפת אותי כל פעם שאני קורא מחקר על ספר או סופר. אתם יודעים, יהודי - או אפילו גוי - ישב לו אצל שולחן הכתיבה, פלט כך וכך מילים, סיפר סיפור, שורר שיר, מוציא את מה שמעיק עליו שם בפנים. ואז, מגיעים אנשים - בדרך כלל עם קרחת, או קרחת אפלטונית - ומתחילים לפלפל ולסלסל. לחפש אינטר טקסטואליה והיפר סקסואליה. מוצאים רמזים ודורשים תילי תילים על כל קוץ של טעות דפוס.

הורגים את המחבר, והופכים את ספרו קרדום להשתעשע בו, לעשות עליו דוקטוקרט, להתגנדר בכישרון שאינו שלך. להגיד, שימו לב אל הקומפוזיציה. או להגיד, אל תתנו עיניים אל היופי כי לאופי. מעמיקים, חוקרים ומבררים. רואים בכל שם ייצוג, דורשים כל דמות בגימטריה או בנוטריקון או גם וגם. לומדים ספרות.

בקיצור, הבנתם את הפאונטה. ואם עוד לא נשברתם ועברתם לביקורת הבאה, אז אתם מאלו שאליהם אני מדבר. כי זה בדיוק העניין, יש סיפורים שהם תהליך. הם מצב תודעתי שפשוט צריך להיכנס אליו. להתרווח, לטייל בו. ואולי אפילו לגור בו לתקופה.

בקיצור אני מדבר על ספר קטן 'כשיאש הגיע' קוראים לו. אם אתם עוד זוכרים אותי, אתם יודעים שאני מחובבי ספרות היידיש. בעיקר היידיש פולנית. הכלל, כמו שנהוג לומר ביידיש, זהו כנראה ספר חולין היחיד שכשסיימתי לקראתו נשקתי על כריכתו. וחייב אני להודות, לא הייתה זו נשיקה של קדושה. אלא נשיקה של אהבה. זאת הייתה דרכי לנשק את כל ספרות היידיש לדורותיה.

בגדול, הספר הזה לא מספר סיפור. הוא מדבר דיבור. הוא בעיניי ההספד האולטימטיבי לכל ספרות היידיש. פתאום, כשקראתי את הספר הזה, הבנתי לראשונה את אותו יצר הרע שמקנן בידידיי המלומדים חוקרי הספרים. פתאום בבת אחת הבנתי מה נקרא ייצוגיות. בעצם קראתי על יהודי אחד, חילוני שהוא רבי חסידי. גאוותן, פטפטן, עסקן מהסוג הנמוך. בקיצור כל מה שספרות היידיש הייתה.

ליהודי הזה קרא יענקל גלאטשטיין "שטיינמן". מי שיודע יידיש מבין גם את האירוניה שכאן. אני יכול לדרוש זאת בכפל לשון. או "אדם-עומד", או "אבן-אדם". (ואם לא שירא אני להגזים, אולי גם הייתי דורש שיש כאן קריצה לדמותו של הסופר הישראלי אלעזר שטיינמן). יאש, גיבור הסיפור פוגש אותו בפולין של ערב השואה. הוא משוחח איתו. או מדויק יותר מאזין לפטפוטיו. משתכנע, מתרשם, ולא עוזב אותו עד שהם שרים יחדיו את שירת הברבור. שירת הגסיסה של ספרות היידיש כולה. זכר צדיקה לברכה.

וכשכל התובנות האלו מתערבבות לי בראש נזכרתי בכם, סימנייתים יקרים. יש מתוככם שישה עשר אנשים (נכון למועד שבו עזבתי אתכם, אי שם לפני שנה או שתיים) שאמורים להבין את ליבי. להקשיב לפטפטנותי. ואפילו לאהוב את ביקורתי. אז בבקשה, אם אתם מהשישה עשר הקוראים הראשונים, פשוט תעשו לייק. אחרי זה כבר אין צור. שישה עשר, זה מספר יפה. אפילו יפה מאוד.

לילה טוב, ומי יודע אולי יתן השם כח ונמצא עוד ספר טוב שיפגיש אותנו שנית.

א גוטע נאכט, טיירער פריינד. מוועט זעך וייטער זעהן.

- אני לא מסכים איתך. זה ממש לא 'מתנשא'.
- גם לא פלצני.
- תקשיב-תקשיב. זה בדיוק כמו אופרה.
- זה כן קשור. גם אופרה כבדה. אתה צריך מצב רוח מיוחד כדי לסבול אותה.
- נכון שזה לא שלמה ארצי, אבל בכל זאת, מי שמבין משלם על זה מיליונים.
- אתה צודק. ספר עשוי בשביל הנאה ולא רק בשביל גימיק. אבל כשמאסטר עושה גימיק, זה בהחלט שווה.
- בדיוק.
- אבל ההשוואה לעמוס עוז לא ממש נכונה. חוץ מזה ששניהם ישראלים, מה הקשר. אם כבר הייתי משווה למאיר שלו.
- אל תצחק. תחשוב על התחקיר המטורף. א.ב.יהושע מכניס אותך לתקופות שונות בהיסטוריה. אם אתה קצת מכיר, אתה פשוט נפעם. הוא מדייק בפרטי הפרטים. שמות של מטבעות, אנשים, שפות והלכי רוח. מדהים איזו שליטה פנומנלית.
- כן, והכול בצורה של שיחה.
- לא יודע למה הוא עשה את זה. זה גימיק. אבל לפעמים זה קצת מרגיש מאולץ.
- כל כמה משפטים הוא צריך להזכיר עם מי מדובר. הוא כל הזמן מזכיר עם מי הוא מדבר. כזה 'את שומעת סבתא', 'אבל למה אבא', 'כן אדוני המפקד', וכשזה חוזר על עצמו כל שורה, זה לפעמים לא אמין. אבל עזוב שטויות, הידע, יכולת הסיפור. הוא פשוט גאון היהושע הזה. פשוט גאון. אופרה.
- בדיוק.
- אם אני ממליץ לך? לא יודע מה להגיד.
- אם אני נהניתי?
- זה דורש הרבה התמסרות. בא נגיד שזה לא זורם. לא ספר טיסה. אבל בהחלט ספר. ואתה רוצה שאספר לך משהו? שישאר ביננו?
- תבטיח לי.
- גם אני לא קראתי את הספר...
- כמו שאתה שומע.
- שמעת על 'אייקאסט'?
- כן-כן, יש להם ספרים מוקלטים.
- בדרך כלל אני לא מבין מה ה'גליק' להקליט ספר שצריך לקרוא. אבל בספר הזה 'מר מאני', שכל כולו שיחות, זה בהחלט רעיון פצצה. כבר חודש שאני יוצא להליכות עם השיחות האלו. אנשים כמו איתי טיראן ועוד מוכשרים משוחחים, ואתה פשוט הולך שבי אחרי הסיפור. רק כשאתה שומע מישהו אחר שמקריין את זה, אתה קולט שיש שם גאונות. כמו של 'אופרה'. אבל זה תענוג קצת יקר. לא ממש רם אורן.
- קיצר, לא יודע. תלוי אם יש לך מוזה ואהבה להיסטוריה.
- יאללה, בוא ננסה לתמלל את זה, אולי החברה של סימניה יאהבו.
- צ'או.

הכול התחיל מחיפוש גוגל על אריסטו. אז לא ממש אריסטו, אבל משהו חכם אחר. ואז, איכשהו הגעתי למדור רכילות עם הרבה צבע וטוקבקים. אם כל הכבוד לאריסטו, האייטם שהופיע שם, הוא 'החיים עצמם'.
סופר שם על איזו שחקנית מצודדת במיוחד, שגילמה בסדרה כלשהי את דמות האנטגוניסט הרע. לפי מה שהבנתי, בסצנה האחרונה, היא - כלומר הדמות ששיחקה - דרסה את שני הגיבורים הראשונים שעמדו באמצע לטוות את הסוף הטוב. אחרי שהסירה את האיפור ויצאה מהסט, הופתעה השחקנית לקבל לתיבת הדואר שלה גידופים ואיומים קשים. "איך יכולת לעשות את זה?!", הטיח בה גבר מתוסכל. "רעה! מכשפה!" ולא רק.
חובבי טריוויה באשר הם, יספרו לוודאי על הרגע שבו הפגינו מאות לונדונים מול ביתו של הסופר קונן דויל, כשזה האחרון התפתה להרוג את דמותו של שרלוק הולמס הבלש.
הדבר הכי נחמד, היה הטוקבקים בכתבת הרכילות. היו שם כעסים על הכועסים. "פחחח חיים בסרט", טען מישהו. כולם החרו והחזיקו אחריו. אבל בעיני, זו המחמאה הכי גדולה לסופר ויוצר באשר הוא. אם הצליח לחולל כזו מעורבות בנפש קהלו, כל הברכות מגיעות לו. בלי להישמע מטיף, גם השחקנית אמורה להתפאר בקללות הללו, הן מעידות על כישרון משחק יותר מאוסקר.
ואז הגעתי אל הספר 'סדרה' של נתן שחם. האיש הזה גורם לי אושר שקשה להסביר במילים. לא יודע להסביר, אבל הכתיבה הכל כך אינטילגנטית שלו שובה את ליבי שוב ושוב.
אחרי שהוא שבה את ליבי ב'רביעת רוזנדורף', כשהצליח לשפוך צלילים לתוך אותיות מתות. באתי מלא סקרנות וציפיה ל'סדרה'. הפעם, הגאונות הייתה של קולנוע. לא מדבר על הידע הקולנועי המרהיב שנשפך, אלא על הוירטואוזיות שהופכת את הספר לסדרה של ממש. כל פרק עומד בפני עצמו, וכל דמות מתפתחת לעומק בקצב מיוחד משלה.
איכשהו מבלי ששמת לב, אתה מתחיל לאהוב את הדמויות, לחשוש לגורלן וממש לרצות שלא יאונה להם רע. אלא שבדיוק כמו בסדרה טובה, מגיע איזשהו רגע שחייבים לסיים אותה. סוף טוב, בנלי מדי. סוף רע, קשה מדי. אבל הסופר חייב להתפטר מהדמויות. כמו בהרבה סדרות, ברוב המקרים הסוף הרבה פחות מהסדרה עצמה. אבל למי איכפת. העלילה הרבה פחות חשובה, העיקר זה החוויה של כל לילה. העומק, הקצב.
אז אם אני ממליץ? לא יודע. בעצם כן, למי שאוהב סדרות. ושבסוף לא תכתבו טוקבקים רעים.

בשפה הנמוכה של הוואצפ כותבים את זה: "בום!", ויש מוסיפים פסי קריאה או "טראח".
לא יודע להסביר את זה, אבל ככה בוחרים בני המילניום שלנו להדגיש שמשהו מכונן בהודעה שהם מעתיקים. יש לנו איזה קשיש בקבוצה שאפילו מוסיף על ידיעות דראמטיות במיוחד, וכותב "בום כל הבומים".
קיצר, בום!

לא יודע איך אתם, אבל אני ודעות קדומות אפעס חברים. שלא תחשבו, גם אני מתיימר להיות נאור וליברל, ולתת-צ'אנס וכל הקשקוש הפוסט מודרני הזה, אבל בבפנים של הבפנוכו, הדעות האלו שולטות באותה אחיזה כמעט כמו שנטעו אותן בשנות הילדות.

טוב, הנה אני פולט את זה. אני יודע שאסור להכליל, ו'שלא כולם אותו דבר', אבל בבסיס אני תופס את כל הערבים אותו דבר. אז נכון שיש יוצאי דופן, ויש גם פרופסורים ואחמד טיבי, אבל בסופו של דבר כולם ערבוצ'ים כאלו עם דמיון מזרחי ועם ידיים שעושים עבודה ערבית. נו, אתם שואלים, ומה עם סייד קשוע ולוסי אהריש? בסדר, פה ושם יש בודדים, יוצאים מן הכלל. אבל בגדול.

אז עכשיו אני נשמע כמו בחור מלה-פמיליה, אז זהו שממש לא. אבל אין לי איך לשכנע אתכם. בסופו של דבר כולנו עם דעות קדומות.

ואת כל זה אני מספר בשביל הבום שקרע לי את המוח כשקראתי את 'בית יעקוביאן'. איכשהו, בעיני זה מה שספרות אמתית יכולה וצריכה לעשות. להפתיע, לשרש דעות קדומות ולהכניס את הקורא לנעליים שהוא מעולם לא הלך בהן.

מעולם לא דמיינתי שאמצא את עצמי מזדהה עד כאב עם ערביה מקהיר, או צופה לגאולתו של איש עני באחד ממגדלי תחריר. והכי-הכי גרוע, ושישאר בינינו, מעולם לא חשבתי שאצליח להבין - וקצת-קצת להרגיש - מה הופך סטודנט טוב לרוצח המונים.

אם אתם בעניין של בומים תודעתיים, זה בהחלט ספר טוב. ואל דאגה, מניסיון, חודש אחרי הקריאה, כבר תרגישו חדשים ותוכלו לחזור לשנוא. הדעה הקדומה תנצח.

ככה זה אצלנו, אחרי כל פאנץ' לא מצחיק, מגיעה השורה הפולנית: "באידיש זה הרבה יותר טוב". לא יודע, אבל השורה הזאת לפחות נשמעת הרבה יותר רע בעברית.

יהיה איך שיהיה, כמו שנהג רבינו שלום עליכם לומר, אם לא גדלתם על התפיסה הקמאית הזו שמגדירה 'הומור' ו'אידישקייט', רק את מה שקרה במרחב שבין תחוממוישב באוקריאנה ועד מרכז גרמניה, תתקשו להבין את ההפתעה שהייתה לי בקריאת הספר הזה 'הירח ירוק בוואדי'. לא רוצה להיתפס למילים גדולות, אבל זו היה בהחלט משהו מרנין. תענוג. באידיש אומרים א מחיה, אבל זה לא יותר טוב.

קיצער, מה אני מקשקש לכם בקומקום (טשייניק במקור), אני בסך הכול בא לומר שהתחלתי ספר של מחבר בשם דודו בוסי. בלי לפגוע באף דודו, או בוסי, אבל בעיניי השמות האלו שייכים לאלו עם הגורמטים. אלו שיודעים לבכות ולעשות קולולו, ולכתוב קינות ופיוטים.
התחלתי לקרוא. לכאורה שפה של ערסים. (באידיש: פרענקים, וזה יותר מעליב). אבל כאן בדיוק גיליתי. אחרי שנים שאני קורא את שלום-עליכם מתורגם לעברית ומתאכזב מחוסר היכולת להעביר את השפה, מצאתי!

בוסי הוא המתרגם העברי הטוב ביותר של שלום עליכם.

מסתבר שגם בשכונת התקווה, נולד ילד שאכל חילבה וג'חנון במסעדה של אבא. קיבל כאפות לפנים, וראה שחיתויות ברמה שעשרה מבוגרים לא יקלטו. אבל בדיוק כמו רבינו שלום עליכם, הוא השכיל לכתוב את זה בצורה שתאלץ את הקורא לצחוק ולבכות ביחד. הוא בוכה, ואתה לא מצליח להתגבר. ההומור הכי יהודי שיש.
כל כך התענגתי, שאני כבר חושב לנסות לתרגם את הספר בחזרה לאידיש. "די גרינע לבנה און דעם טאל".
אבל לעזאזל, בעברית זה הרבה יותר טוב.

שתי עיניים חכמות, אישונים בוהקים ומסביב רשת מתוחה של קווים וקמטים, יצרו את החיוך הארסי שממנו כל כך פחדתי.

"כשהייתי בגילך", אמר זיידע, "רציתי לקרוא את הספר הזה, אבל הוא היה אסור. עכשיו, כשהאיסור בוטל, הוא כבר לא מעניין את אף אחד". החיוך התרחב, ורק קמט מרכזי במצח סיפר שהוא מזויף. "אבל אתה, מתעקש. בתי"ו-שי"ן-עי"ן-זי"ן, אתה מתעקש לקרוא את ברנר. עקשנות משונה".
כהרגלו, גם כשהוא כועס, זיידע צודק.

למה קראתי את 'בחורף'?!

ממש כמו ירמיהו פייארמן של ברנר, אני מוצא את עצמי עושה את כל מה שלא נכון. איזשהו דחף פנימי, יצר הרסני, שגורם לי להתגרד על פומפיית מילותיו של 'בחורף', בדמיון אני חש חתיכות נפש צונחות גלדים-גלדים מן העבר השני. ולחשוב שהאיש הזה שכל כך מגרד אותי, חי בכלל באוקראינה של לפני מאה שנה. כמעט מפתה לחשוב על נביא ש'הקדים את זמנו'.

אלא שירמיהו פייארמן הרבה יותר מתוחכם מסך חלקי המיסטיקה שהוא בוזק לתוך כתיבתו. בשפתו שלו, הוא בסך הכול 'בעל נפש' ש'הרגיש את זמנו'. את תמציות הקרביים הוא הפך לאותיות, השיב רוח סערה והוריד גשם של תובנות מרוסקות, ויצא הספר הזה.

אז את הקמטים של סבא עוד אין לי. גם את האישונים הבוערים לא. ובכל זאת אני מחייך. מרגיש שעברתי תהליך נפשי בספר הזה.
האם אני ממליץ? רק לפייארמנים! כי בדיוק כמו שאמר סבא, בו ברגע שהספר הזה הפסיק להיות אסור ומכעיס, הוא הפסיק להיות מעניין.
היום, כל שורה של ברנר מצריכה הערת שוליים. לך תסביר להם לישראלים של אלפים ושבע עשרה את התענוג או העינוי שבלימוד חושן משפט עם סמ"ע. אפילו הערת השולים שמנסה לפענח 'ספר מאירת עיניים' לא עושה את העבודה.

איש של בית מדרש לא יכול שלא לחייך, למראה הערת השוליים כשברנר מספר על נשים למדניות ומונה את 'בת הב"ח' המפורסמת - אשתו של רבי דוד סגל. העורך, שכנראה מעולם לא דרך בבית המדרש, נאלץ לפענח את הב"ח כ'בת חנינא'... אם לא הבנתם מה מצחיק, ברנר לא מתאים לכם. ואולי באמת הגיע הזמן להתאים אותו.

כמו הספר, גם לסקירה שלי אין סוף.

קמתי בשעת צהריים דפוקה. הלשון הייתה יבשה כמו פוחלץ של קרוקודיל. השתעלתי והבאתי קליפה ירוקה של ליחה. יצקתי קצת מים שהכינסו טעם של עץ יבש לגרון שלי.

וזהו. קמתי.

בשירותים הוצאתי קצת חרא, השארתי מעט אצלי, שיהיה.
הטענתי את הברטה. שתי מחסניות, ויצאתי לדרכי. מרגיש כמו גבר מזוין.

לא אכחיש. ככה כותב גבר. כזה מאצ'ו עם ביצים. מדויק. מהוליווד.
כמו שתמיד שאפתי.
אממה, הגבר שבי קצת מיושן. אוהב כאלו סיפורים של תחילה-אמצע-וסוף. לא חשוב הסדר. הסדר חשוב לא. שיהיה.

קיצור, קראתי את בוקובסקי. וואלה, הגבר הזה כותב כמו מאדר פאקר. גס, חד, ונוטף. קראתי נורא התרשמתי.

לא הבנתי אף מילה.

את המבט הזה לא אשכח עוד שנים. הספרנית הרוסיה, שמעולם לא חרגה מסמכותה, הרימה את עיניה המאופרות ממשקפי הקריאה. "סליחה", לחשה, "אפשר לשאול בשביל מי אתה לוקח את הספר הזה?". אם אני לא טועה, היה שם אפילו חיוך של מבוכה על השפתיים.
זו הרגיש כמו הגרסה הכי קרובה לשאלה "אולי בטעות אדוני לא סגור על המגדר שלו?".
הסתכלתי על התינוקת הזו שנשבתה אי שם ברוסיה של פושקין וגוגול, עכשיו היה תורי להתנשא. מה היא יודעת על אמורא בשם אדמון, שאמר במסכת בבא-בתרא את הטיעון המשפטי: "בשביל שאני זכר הפסדתי?". בסוף נאלצתי להשפיל מבט ולהגיד בחיוך: מה פתאום? זה בשביל אשתי... - "יש לה טעם טוב", אומרת לי הספרנית. ואני רוצה לצרוח: "ולי?!?!".
אז עכשיו אני יכול לגלות. אני גבר ולקחתי את הספר הזה בשבילי. וכן, יש לי טעם טוב. אתם יודעים מה, אולי לא טוב, אבל בהחלט מצחיק. כבר מזמן לא היה לי ספר שסחט ממני פרצי צחוק קולניים. לא יודע אם זה קשור לג'נדר, אבל הגברת הזאת, שלי גרוס, פשוט יודעת לכתוב. נכון, אין כאן עלילה, אין תמה, אין סאב טקסט, אבל יש טקסט. פשוט משובח.
אז נכון, סיימתי את הספר. אין לי מושג מה בדיוק העניין בחולצת פסים, גם לא באיפור. אבל בהחלט יש לי הבנה קצת ביכולת של כתיבה וניסוח. לשלי גרוס יש את זה.

אחרי שש-מאות-שבעים-ושלושה עמודים של בשביס זינגר, אני מרשה לעצמי לנסח בשמו פסוק. משהו כזה (מתורגם מאידיש): "אני יצחק, אני קהלת, מלך הייתי בווארשה וניו-יורק. הבל הבלים אמר יצחק, הכול הבל".

אז אין תובנה חד משמעית, למי שצלח בשלום את היער האקזיסטנציאלי האין-סופי שהציב זינגר בספר הזה. אני מרגיש כמו בוגר סמסטר שלם בהיסטוריה, סוציולוגיה, אנתרופולגיה, פילוסופיה ובעיקר אידישקייט. אבל למה קוהלת? אתם שואלים. כי ככה בשביס מלמד אותנו באריכות אין-קץ. הכול הבל.
בגאונות ששמורה לאומנים עם נשמה מזוכיסטית, הוא בונה בניין מרהיב. פורס איפוס מושלם של יהדות וורשה העשירה והכל כך מבולבלת. הוא מעביר את הקוראים שלו כמעט בכל סמטא ורחוב בבירה. עורך להם היכרות קצרה עם כל התכונות היהודיות שעשו את נשאיהן מורכבים ומעניינים. הוא מצליח לחדור לתוככי השטיבלאך החסידיים, לשתות לחיים ל'תיקון' שאחרי התפילה, מתעמק עמם בסוגיות חמורות, ולוכד גם את מכמיני הספרים, את אלו שנוטשים דת אחת כדי לדבוק בכל רמ"חם בדת אחרת שרבניה הם שפינוזה וקאנט.
ובשביס כמו שרק בשביס יודע, משדך כמעט לכל יהודי חסידי טיפוסי איזו בת יפת תואר, זוללת רומאנים למשרתות שמתהוללת עם גברים. וכמו שרק בשביס יודע, כדי לסבך את הנפש ואת ההורמון, חשוב להצמיד לכל גבר שלוש לובשות שמלות, ולכל שמלה שלושה חובשי דאשיקלך.

ואת כל הבניין המפואר הזה, בשביס בונה לקוראיו האמריקאים, בסוף שנות ה-40. אחרי שכל זה כבר הפך אפר, וכל עלמות החן הפכו לרמץ קרמטוריום. את זה הוא אפילו לא טורח להזכיר. בשביל מה, וכי מישהו יודע מה יהיה איתו מחר? לאן ילכו כל האהבות, הטרדות, החוכמות והתפיסות. כן, זה בדיוק מה שאומר בשביס, הכול הבל. צריך לחכות רק להיטלר אחד שיזכיר את זה.