את הספר הזה לקחתי כי קראתי ספר אחר של נעה ידלין, "בעלת הבית". איכשהו יצא לי בשבוע אחד לקחת שני ספרים שיש להם הרבה מן המשותף. שניהם נכתבו על ידי סופרים ישראלים, את שני הכותבים הכרתי קודם, מספר אחר שכתבו, ובשניהם שנת ההוצאה לאור קודמת כרונולוגית לשנת ההוצאה של הספר שכבר קראתי. אז על "החמישית של צ'ונג לוי" אני עוד אכתוב בעתיד הקרוב (בעזרת ה' ובלי נדר, כמובן), אבל קודם נעה ידלין. בלי ו"ו. אז כמו שאמרתי קראתי את "בעלת הבית", ונהניתי מאוד. אפילו כתבתי את זה כאן באתר. אחר כך קראתי ריאיון עם הכותבת במוסף של "מקור ראשון", והתרשמתי מאוד. אחר כך נעה זכתה בפרס ספיר על הספר, והזדמן לי לברך אותה אישית ולומר לה כמה נהניתי. טוב, לא אישית ממש, בפייסבוק. אבל אני חושבת שזה נחשב.
כל ההקדמה הארוכה הזאת באה להגיד כמה ציפיתי ליהנות מהספר הזה. אני מניחה שבשלב הזה הקורא המיומן יודע מה עושים עם ציפיות. אבל אני אפרט בכל זאת. הכל מתחיל יום בהיר אחד כשאון הוכברג, סגן העורך של המוסף הספרותי (של תנחשו-איזה-עיתון) נעלם. זהו. זה הסיפור. ההמשך הוא מעין מותחן בלשי בלי דמות בלש, ובלי הרבה מתח, אבל עם הרבה תיאורים של כתיבה, הוצאה לאור, אינטריגות פרסום, הקשר בין עיתונאים, לסופרים, למקבלי פרסים ומחלקיהם, ולרצון הכללי לשלוח יד בכתיבה.
התחושה העיקרית שעולה מהספר היא תחושת בדידות נוראית. בכל פעם שחשבתי עליו, חשבתי על "חיי כלב". התמונה על הכריכה גם נראית די דומה, ממרחק. אם בספר "בעלת הבית" (ההשוואה הכרחית, אין מה לעשות), ניצב הגיבור אסא פוגל בלב מערבולת של משפחתו המורחבת, הרי שכאן זה לא יקרה. לו יצוייר שאסא פוגל היה נעלם לו סתם ככה, ומשאיר אחריו מאומה מלבד פתק תמוה ולקוני, הרי שהעולם היה נרעש. אבא שלו, אמא שלו, אחותו, אחיו, אשתו של אחיו, בעלה של אחותו, גרושתו, הבת שלה. לכולם הוא היה חסר, וכולם היו מרעישים עולמות כדי למצוא אותו. וזה רק המעגל הקרוב. ואילו און הוכברג, נעבעך, נעלם וזהו. הוריו מתו, ואין לו משפחה. אבל מעבר למשפחה, יש לאנשים מעגלים חברתיים רבים. לא לאון. הקולגות שלו בעבודה מרימים גבה תמהה, מתלוננים על העבודה שנשארה להם לעשות, זו שבעבר הוא היה עושה בעצמו ובלי תלונות. האישה שעימה הוא נפגש בעבר, זו שאפילו לא היתה ראויה לכינוי חברה, ועל כן היא אינה האקסית שלו, גם היא לא מוטרדת. דרישת שלום, הקבוצה הפוליטית שבה השתתף, גם היא לא ממש מוטרדת מהעדרו. לפעמים מגיע, לפעמים לא. זהו. גם לשכן זה לא מפריע. ורק איזו דגנית, מגיהה בעיתון שקיבלה חלק מתפקידיו, מוצאת את עצמה רוצה למצוא אותו.
ספר עצוב. עלילה קלושה. סוף פתוח ומוזר. כל שנותר הוא לדמות לעצמנו מיהו מי, מיהן הדמויות בסיפור. מי עורך המוסף הספרותי היוקרתי, מי הוא הסופר הנערץ שלכבודו עורכים גיליון מיוחד. או שלא. אפשר לתהות על הסיפור המסתורי שהגיע לתחרות הסיפורים בעילום שם, ולחשוב מי מדמויות הספר הוא הכותב של הסיפור. ואפשר גם זה לא. אפשר לקרוא, להבין שיש לכותבת פוטנציאל, ושכדאי לה להמשיך לכתוב, אולי בעתיד היא תצליח יותר. אה, היא כבר הצליחה יותר. בעלת הבית. פרס ספיר. שאפו.


















