א
1.
סגן עורך המוסף הספרותי נעלם ביום ראשון לפנות ערב. למעשה סגן עורך המוסף נעלם כשנעלם, אבל השעה היתה שש לפנות ערב כשעורך המוסף, אלעזר ביטון, ניאות להכיר סוף סוף בתעלומה, או לכל הפחות באפשרות לתעלומה, שפקדה באורח בלתי צפוי את משרדו.
עד השעה שש עמד על זכותו לנהוג בהיגיון. לְאוֹן לא אירע מאום, הוא היה משוכנע בכך, ודאי לא שום דבר נורא. אמנם אין זה ממנהגו להיעלם לזמן ממושך, ולמעשה גם להיעלם בכלל אינו נוהג, אבל הרעיון שאסון של ממש יפקוד את המוסף נראָה לו מופרך. לא שלא קרו בו דברים רעים במהלך השנים — פה ושם מת מישהו מסרטן ופעם או פעמיים גם ממחלה אחרת, אבל כולם התפגרו באורח תרבותי, ולכל הפחות טרחו לגסוס; איש מהם לא הפיל על חבריו מעולם מין הכאה וולגרית בתדהמה, מן הסוג שגורר אחריו זעקות שבר, נפילה אפיים ארצה וכיוצא באלה תגובות ברבריות, כפי שרואים לפעמים בטלוויזיה כשאסונות פתאומיים פוקדים את העם. המחשבה שפרץ כזה של חוסר עידון יפקוד את מערכת המוסף הספרותי ואת יושביה, שפרנסתם בדקויות, היתה קשה ביותר לציור בדמיון, גם אם בה בעת טמון היה בה חן מסוים. אבל בשעה שש נאלץ עורך המוסף להיכנע; אם לא לעוּבדות, לפחות לסובבים אותו, ובפרט לאותה מגיהה טורדנית, שמיאנה להרפות מן העניין. כן, יש להניח שלאון עשוי לקרות משהו. הוא ניגש לחדרו והתקשר למשטרה.
2.
ככל הנראה דברים היו מתגלגלים אחרת, אילולא היה הגורל מקפיד להתאכזר אל סגן עורך המוסף הספרותי. עשרות אנשים הסתובבו במערכת העיתון באותו יום ראשון, כבכל יום ראשון, ובכל זאת נגזר על און שדווקא מגיהה זוטרה היא שתנדוד אל חדרו בשעה אחת־עשרה בבוקר, ולא תמצא אותו שם.
אם להודות על האמת, דגנית שכטר לא היתה זוטרה באופן מיוחד: היא היתה זוטרה מכוח כישרונה לנכש פסיקים ולהמית יו"דים שאינן נחוצות — זוטרה מכורח מגיהותה. למעשה, בקרב חבריה המגיהים נחשבה דגנית לניצן של הבטחה: לא מכיוון ששלחה ידה בכתיבה — כולם שלחו ידם בכתיבה — אלא משום שהספיקה להוציא לאור ספר: נובלה צנומה בשם "נבולה". הנובלה, שהתמקדה בעולמם של הדחויים וחסרי הכול בשולי התחנה המרכזית והיתה עמוסה בשוהים בלתי חוקיים, בזקנים מטורפים ובנרקומניות, יצאה חמש שנים קודם לכן בהוצאה קטנה, שלמרבה הצער ובניגוד לצירוף השגור, לא היתה איכותית כלל. מאז מכרה רק מאה עשרים וארבעה עותקים — ובכל זאת הצליחה למשוך את תשומת לבו של אלכס נעמן, חוקר תרבות, מבקר
ועילוי צעיר, שחלק לה מעל גבי העיתון שבחים יוצאי דופן. בין היתר ייחס לה נעמן "קריאה נועזת, לפרקים מסחררת, בישראל של מטה"; ציין בהתפעלות את ה"עברית חדשה, עברית־שאיננה־עברית ובכל זאת אין עברית ממנה, אינטימית ואוניברסלית, מנחמת ומתריעה"; וחזה שהנובלה "תתפוס את מקומה כטקסט שגדולתו בהשתנותו, בהתחלף האנשים הקוראים בו, בהתחלפם של העלובים, בחלוף הזמן". דגנית, שנדאגה תחילה נוכח כותרת המאמר ("מעוותים, מעוותים יותר"), היתה מרוצה. נעמן אמנם לא הצליח לגאול את הספר מתהום השכחה שאליה צנח כעבור ימים ספורים, אבל את כבודה שלה גאל באופן כל כך בלתי צפוי, שדבר לא היה אכפת לה עוד: לא מספר העותקים, לא התפלגותה של עוגת הרוכשים, ולא העובדה שהמחברת נותרה באלמוניותה המוחלטת. כן, נס קרה לה. אלוהים לבדו יודע איך קרה שמתוך מאות — אולי אלפים! — של ספרים וכתבי עת המגיעים אליו מדי חודש בחודשו, בחר נעמן דווקא בחוברת הגרומה שלה לקרוא בה. לכך נוספה המלצה קצרצרה על ערב ספרותי שהיה צפוי להיערך באיזה בית קפה, שפורסמה במדריך השבועי של מקומון גדול שנה אחר כך, ובה התנוססה תמונתה של דגנית. תמונה בגודל בול אמנם, אבל בכל זאת תמונה.
ואז נעלם פתאום סגן העורך, ודגנית ממש לא היתה מוכנה.
3.
לא התמונה במקומון ולא הביקורת של נעמן הותירו את רישומן על אלעזר ביטון, עורך המוסף הספרותי, ולכל הפחות, את הרישום הרצוי לא הותירו.
אלעזר לא נהג להקדיש תשומת לב יתרה למגיהיו: רבים מהם הלכו סביבו ובאו בחמישים ואחת שנותיו, ומעולם לא הצליחו אלא להצדיק במרץ את מעמדם הנחות. פה ושם שלט מי מהם בשפה העברית באופן שלא היה מחפיר באופן מוחלט, אבל בכך לא היה די כדי לבטל את קווי המתאר שאפיינו, כך לפחות היה נדמה לו, את כולם: אותה טרחנות מובנית של מי שחייו בפסיק ופרנסתו במקף; אותה יוהרה שבלית ברֵרה, של מי שבזים לנייר העיתון רק מתוך כמיהה סמויה, כזו שלא תתממש אף פעם, לכתוב בין דפיו; אותה הליכת אופסיים עלובה, גבנונית, משתרכת, של מי שאין בהם להט, והם נעים בין החדרים בחוסר תוחלת, מכלים שעות חסרות משמעות, רק שיבוא כבר הערב. אלעזר התקשה לדמיין את טיבו המדויק של ערב כזה, אבל בדבר אחד היה משוכנע: המדובר בערב שאין בו ברק. אבל כל אלה לא היו מפריעים לו כל כך, אילולא היו מלוּוים על פי רוב באיזו תחינה דוויה, יבבנית, שייאות אלעזר ויקרא בכתביהם. לכולם היו כתבים. אם להודות על האמת, גם בכך לא הפגינו המגיהים ייחוד יוצא דופן: גם לכתבי הנדל"ן היו כתבים, ולעורכות צרכנות בחופשות לידה היו כתבים, ולעורכי חדשות "רעבים" — צמרמורת עברה באלעזר כששמע את הביטוי בישיבות העורכים — היו כְּתָבים, ולכַתָבים עילגים, חלקם מפגרים מוחלטים, היו גם כן כְּתָבים. כן, כְּתָבים היו לכולם, אבל שכל לא היה לאיש. אלעזר שטם את הבקשות האלה, שטם את כולן, אבל יותר מכול שטם אותן כשבאו מן המגיהים. כתבי נדל"ן, בעלי טורים בנושאי אבהות ועורכות מוספי תעופה כתבו אמנם דברים גרועים ביותר, גרועים באותה מידה; אבל היה בהם משהו פשוט, שאיפשר לו להשיב את פניהם ריקם ללא כל קושי. בינו לבין עצמו נהג אלעזר לדמות אותם למין קופים: בבונים שמחים בחלקם וריקים מדעת, שדבר אין בכוחו להזיזם מדעתם המצוינת על עצמם. ברגליים קלות היו ניגשים אל חדרו, פותחים את הדלת מבלי לדפוק כמעט, מניחים על שולחנו דבר־מה ומבקשים שיקרא — כך בדיוק, כאילו אין לו דבר בעולם לעשותו — ועל פניהם הבעה של צנעה מזויפת, כזו השמורה לאותם היודעים שהם אמנם בתחילת הדרך, אלא שעובדה ביוגרפית זו עומדת בסתירה מוחלטת לרמה שהפגינו ממש בדפים אלה, כאן. "נדמה לי שזה לא רע," היו אומרים בקול, אבל עיניהם היו אומרות לאלעזר: "לא רע? אתה ואני יודעים שזה מצוין." כן, אלעזר תיעב אותם למדי, אבל כמעט חיבב את הקלילות שבה התנהל המשא ומתן: באותה גולֶמיות שבה ניגשו אליו מלכתחילה, כך גם קיבלו את גזר דינם. אמנם לפעמים רוחם נפלה מאוד; פעם או פעמיים אפילו בכו בפניו, אבל אפילו אז היתה זו נפילת רוח נקודתית, בכי תחום, מוגבל, פשוט ומובן. כעבור רגע היו מתעשתים, אומרים לו תודה או לא אומרים, והולכים משם. אחר כך היה רואה אותם במסדרונות — לא ניכר שאלעזר הותיר בהם כל חותם. לא כך היה הדבר אצל המגיהים והמגיהות. הוא כבר ידע לזהותם מתרגשים עליו: בשבועות לפני שפנו אליו היה רואה אותם מסתובבים בשפלות רוח נמוכה במיוחד, נכאה אף יותר מן הרגיל. כשפתאום היה נתקל במבטם בטעות, היתה איזו נהרה בלתי צפויה זרוחה על פניהם, כאילו זכו באישור מעודד לדבר־מה שעוד לא עשו. באותם שבועות נדמו פתאום המגיהים כאילו יש להם תקווה, ואת התקווה הזאת טוו סביבו כמו קורים מאוסים, מעוררים בו רגשות אשם מראש. כשכבר הגיע הרגע, כמעט שמח. שש לשים קץ לסבלו ולסבלם. ובכל זאת, הלאות! אילולא הלאות היה אולי מוצא בלבו פחות בוז למצוקתם. באיזו הססנות, גמגמנות כמעט, היו פותחים פיהם לומר דבר; באיזו רפיסות דחולה ורחומה היו שולפים את פרי העט שהחביאו מאחורי גבם. אחר כך היו באים לקבל את גזר הדין, והנכאות דבקה בהם מאז כמו צלקת. ועליו היה מוטל להמשיך אחר כך ולסבול אותה — נכאות בלתי מתרפאת, מאשימה — עד שהיו מקבלים משרה אחרת או פונים לענייניהם. כמה סבל! מצעד של כסילים, נחשול של איוולת, בזה אחר זה אחר זה אחר זה. את דגנית שכטר — מגיהה בלתי חשובה לכל הדעות — לא סבל אלעזר באופן מיוחד, וזאת אף שעמדה בכל הקריטריונים כמעט: שחיחות והשתרכות ואפסוסיות מהולות ביוהרה וכיוצא באלה. בכולם עמדה, למעט אחד: מעולם לא הראתה לו כלום. ולא זו בלבד שלא הראתה לו כלום, אלא שמעולם לא הרכינה ראש או צידדה עין מבועתת באופן שיש בו כדי לרמוז שבכוונתה לעשות כן, או לכל הפחות, שהיא מייחלת לעשות כן. הדבר בפני עצמו לא הפריע לו, כמובן. אדם אחד פחות לקרוא ביצירותיו. ומדוע שדווקא בכתביה יהיה מעוניין? הרעיון היה מגוחך. לא. מה שהפריע לו היה העיקרון: הוא חשד שהיא סבורה שהיא מיוחדת. האם היא סבורה שהיא מיוחדת? הוא לא היה בטוח, אבל עצם הרעיון היה בלתי נסבל. בלית נקודה לאחוז בה, נדמתה דגנית זו בעיניו כסוררת. דברים רבים החליפו ביניהם, כמובן. את ההגהות שגמר לקרוא היתה אוספת מחדרו, מאזינה בקפידה ומצייתת תמיד להוראותיו; את הפיצה, או הזיוה, או הפרגית בפיתה שהיו מזמינים בימי ראשון בערב היו סועדים כולם בצוותא, וגם היא וגם הוא היו סועדים שם, וגם הלצות אחדות ודאי עברו ביניהם פה ושם. אבל מעבר לכך — שום דבר. לגשת אליו, לגשת במובן העמוק של המילה, לא ניגשה אף פעם. ומה שהרגיז אותו באמת היה איזה עיוות שהתעוות בדעתו נוכח אי־סדר פעוט כל כך — הוא כבר לא ידע לראות אם דגנית זו יש בה אמנם ייחוד מסוים, כלשהו, או שמא דבר אין בה מלבד אותו סירוב עיקש לחלות את פניו. והיה, כמובן, הסיפור עם הספר. אלעזר אמנם לא סבל את כל אותם סופרים בעיני עצמם, אסקופות של עילגות ונרפות־דעת שהיו מתרפסות למרגלותיו, שלא יפרסמו לעולם דבר, ואם יפרסמו, שומה עליו שיהיה כולו עליבות והבל; אבל עוד פחות מכך סבל את אותם שחצנים בני תשחורת שמישהו פירסם להם משהו, ונתן מבלי דעת תוקף לגאוותנותם. הם היו גרועים יותר משום שהיו טיפשים פחות, ומשום שגרעין קלוש של דבר־מה בכל זאת פיעם בחלקם, וסיפק להם משענת רצוצה להיתלות בה. דגנית. לאלעזר התחשק לכלוא אותה בין מרכאות. "דגנית". כן, כך יאה יותר. שם טיפשי כל כך. האם בכוונתה להיות דגנית הסופרת? או שמא דגנית המשוררת? אלעזר לא קרא את ספרה, כשהתפרסם עוד לא הכיר אותה בכלל. אלכס נעמן קרא אותו, ובכך היה די. אלכס נעמן קרא אותו, ואלכס נעמן הילל אותו. זה לא יכול להיות ספר מוצלח.
4.
אילולא היה און הוכבאום, סגן עורך המוסף הספרותי, נאה כל כך, היה ודאי מואשם באפרוריות. זה הלם דברים רבים מדי, ובעיקר את הסגנות, מכורתם הנצחית של הבלתי זוהרים.
אבל און הוכבאום היה הגבר הנאה ביותר במערכת המוסף. ואם בכך אין שום דבר, הוא היה הגבר הנאה ביותר בכל מקום שבו עבר: בבית הספר התיכון בקראוץ' אנד, לונדון, מכורתם של הוריו, שאליה שבו במחאה עם פרוץ האינתיפאדה (אחר כך, כשאביו קיבל בכל זאת, איכשהו, מינוי במכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית, שבו ארצה; הם עזבו שוב, שוב במחאה, שלוש־עשרה שנים אחר כך, לרגל אינתיפאדה נוספת, רק כדי להיהרג כעבור ארבעה חודשים בתאונה); בבה"ד חינוך ונוער (פשרה שהושגה בקושי עם הוריו סרבני הגיוס, ושהשלכותיה ההרסניות בפוטנציה — השחתת נפשו של הנער מן הבחינה המיליטנטית — שימשו אחר כך את אמו כבסיס למאמר); ובכל אכסניית נוער בדרום אפריקה, כשנסע לבקר שם את אחיו הגדול, עילי, לפני שעילי החליט כל מיני החלטות וניתק כל קשר עם הארץ. אבל לא רק פניו הבחינו אותו מן השאר. הוא קרא מגיל שלוש. הוא צילם, זֵכֶר אחרון לחינוך פעלתני לחיים מלאי נסיעות, תחביבים ומרץ, שלא עלה יפה במיוחד, והשתתף בהפגנות באופן קבוע. אבל יותר מכול וחשוב מכול, הוא היה חתן פרס הסיפור הקצר של המוסף הספרותי לשנת תשס"ב, ובמילים אחרות: הוא היה הזוכה הראשון בפרס אי־פעם. כמה שנים אחר כך, בשיאן של ההכנות לעוד תחרות, סיפר לדגנית על התחרות ההיא שזכה בה. המעצב של המוסף שינה באותו היום את טעמו ממש לפני ירידת הגיליון לדפוס והחליט לעצב מחדש את השער, ולאנשי המילים לא נותר דבר לעשותו מלבד לחכות בסבלנות שיגמור. היא ישבה אז בחדר של און, דיפדפה בעיתון בן כמה ימים ואכלה בייגלה משקית ישנה, גם און עשה משהו לא כל כך חשוב, ופתאום, מתוך חוסר החשיבות, מתוך הנינוחות, יצאה ממנה השאלה על ההצטרפות שלו למוסף הזה, שסיקרנה אותה מזמן, הוא נראה תמיד כל כך לא שייך. און ענה כאילו כלום, כאילו לא דיבר על כך אף פעם רק משום שאיש לא שאל. הוא סיפר לה שיומיים אחרי שסיפורו הזוכה התפרסם בעיתון, בין עשרות הטלפונים שקיבל פתאום לבית הוריו, התקשר אליו גם אלעזר ביטון, עורך המוסף. "פרג'ון זה אתה," פסק. און סיפר לה שהתבלבל לרגע: את שמו של אלעזר הכיר, כמובן, ולטלפון הזה לא ציפה — על זכייתו הודיעה לו שבועות קודם לכן איזו ברייה אחת, שלפי קולה נשמעה בלתי מאיימת, און לא זכר את שמה וגם לא זיהה אותו. אבל כעבור רגע התעשת, והתעשת מהר מספיק כדי שלא ייראה פסק הזמן כיותר מאשר שהות למחשבה. פרג'ון היה גיבור סיפורו הזוכה, "דם": צעיר מצטרף אל השמאל הסהרורי ומתערב בו בדבקות שאין למעלה ממנה, עד שלילה מסויט אחד הוא מוצא את עצמו מוקף בתושבי כפר פלסטיני, ללא כל אפשרות להימלט. במהלך הלילה "מיטלטל פרג'ון בין שקר לאמת, בין מציאות לבדיה", אם לצטט מנימוקי השופטים; "המראה שמציב בפניו 'הכפר' היא מראה דו־כיוונית, בעלת חיים משלה". אבל פרג'ון בכלל לא היה און, אמר און לדגנית, ועשה עמה חסד ולא שאל אם קראה את הסיפור. ומה יעשה עכשיו? איך ישיב לאלעזר? היא אמרה "נו" בלהט קצת מעושה, בכל זאת, זה לא היה סיפור עד כדי כך מותח, ואון אמר, "בסוף אמרתי, 'אתה יודע איך זה. מה זה "אני"? זה אני ולא אני.'" הוא אמר לדגנית שמעודו לא הוציא מפיו משפט שהיה כה חסר פשר ובה בעת היה שקר מוחלט. הוא אמר לה שפחד שאלעזר ימשיך וישאל, אבל במקום זה, כמי שהתשובה דירבנה אותו, גירתה אותו כמעט, נתקף קולו של אלעזר במין פרץ מרץ, והוא שאל את און אם ירצה לקרוא עבורו סיפורים. הוא אמר לה שלרגע ראה את עצמו יושב לצד מיטתו של אלעזר — הוא לא ידע כלל כיצד אלעזר נראה, אבל דמיין אותו, והיטב דמיין אותו, כפי שהתברר אחר כך — יושב ומקריא לו בגרמנית (און לא ידע אז גרמנית). אבל לפני שהספיק לומר דבר, תיקן אלעזר את הרושם והסביר במה מדובר. דגנית קינאה קצת בעל כורחה, אף שקנאתה היתה לא רלוונטית, על עניין ישן; אבל מיד הזכירה לעצמה שהסיפור הזה שהוא מספר לה מוכרח תכף להתקלקל. והלוא היא מכירה את און של עכשיו. למחרת בבוקר, סיפר לה, הופיע שליח בבית הוריו, ובידו מעטפה חומה גדולה. זו היתה הפעם הראשונה בחייו ששליח הביא לו משהו. הוא היה צריך לקרוא את הסיפורים ולחוות את דעתו בפני אלעזר. מה ראוי, ומה לסל. ככה. קל. הוא אמר לה ששאל אז את אלעזר אם לא כדאי אולי שיצרף לכל אחד מן הסיפורים חוות דעת כתובה, נניח, על פתק קטן, מוצמד. זה נראה לו ראוי יותר, רשמי, מנוכר אבל מנוכר טוב, אבל אלעזר אמר: "לא." דגנית יכלה לדמיין את ה"לא" האלעזרי, ובכל זאת התאכזבה קצת כשאון בחר בצירוף השחוק "הקפיא את דמו" כדי לתאר אותו; כאילו מעל בנוכחותה בתפקידו, סגן עורך מוסף ספרותי, או גרוע מזה, כאילו לא אכפת לו ממנה מספיק בשביל שיתאמץ. הוא אמר לה שלרגע חשש שמא סר חנו בעיני אלעזר מהר כל כך, עוד בטרם הספיק לחגוג את מהלך הדברים המופרך והנהדר; אבל כעבור רגע רווח לו: אלעזר כבר ליהג על דבר אחר, בלי שמץ של טינה ליהג, ואון גם נזכר פתאום בתכונתו הפיזית, המרשיעה, של הנייר. כל כך חשש לומר את דעתו, כל כך לא בטח בה, אמר, שהעדיף בכל לב למסור אותה על פה במילים גמישות, נזילות, שמתמוססות ואין להן זכר. הדברים הביכו אותה. הם היו מיודדים מין ידידות עיתון; מעולם לא דיברו כך קודם לכן. פתאום כבר לא היתה בטוחה אם און אמנם מדבר איתה בכנות פתאומית, בגל חיבה, או שמא פשוט נוקם בה באינטימיות מיותרת על שאלתה הגסה, שלא במקומה. הוא הפסיק לדבר לזמן קצר מאוד, שנראה מדוד, כאילו ציית לטעם מקראי שנקבע בדף הבלתי נראה שקרא ממנו, ואז אמר לה שציין לעצמו בכל זאת את אותו הרגע, את אותו ה"לא", את הריק ואת האימה שהקפיץ עליו אלעזר פתאום במילה בודדה אחת; שהבין אז שמוטב לו אולי שיזכור שאלעזר ביטון מסוגל גם לכך. בדלת הציץ משה, אחד המשכתבים, הוא אמר שנמרוד המעצב גמר את השער ושיבואו כשיגמרו כי הם כבר רוצים לסגור ולעוף, ודגנית אמרה סבבה ובדעתה כבר קמה מהכיסא, אבל און אמר, מאה אחוז, דקה, ומשה סגר את הדלת. היא כבר איבדה קצת את הסבלנות, אבל און המשיך במונולוג כאילו היה חלק מסיפור שלם, מוכן, ולהפריד אותו מחלקו הראשון יהיה עוול. הוא אמר לה שמלאכת הקריאה שאלעזר הפקיד בידיו הסבה לו סבל. הסיפורים הדי גרועים — למרות שכאלה לא היו רבים כל כך, ועל כל פנים הם היו פחותים בהרבה מכפי שתיאר זאת אלעזר — הסבו לו סבל, ולו רק משום שלא היה בטוח אם הם גרועים באמת (הוא אמר לה שהופתע כשגילה שהקו בין גרוע מאוד למזהיר עשוי להיות דק, למרות שגם בכך לא היה בטוח — הוא לקח בחשבון שהמזהיר בעיניו עשוי להיות בינוני, והגרוע בעיניו עשוי להיות בינוני גם כן; היא חשבה שהתובנה קצת בנלית). אבל כל זה, אמר, היה כאין וכאפס לעומת הייסורים שהסבו לו הגרועים ביותר, אותם סיפורים ששום קו דק לא התנדב להציל. הוא נבעת מן השיחה על אודותם: אלעזר לא יקרא אותם שוב אחריו, ואולי איש כבר לא יקרא אותם. הוא חרץ את גורלם. הוא, און, ההומניסט, הפלורליסט והפוסט־ציוניסט, מחץ אותם כך, כמו מקקים, באבחה אחת. הוא חייך אל דגנית כגאה בבדיחה כלשהי, אבל היא פיספסה אותה כנראה מפאת קוצר הסבלנות, ואון המשיך באותו הקצב, כהורה המבקש לתבל את ההטפה בקצת הומור ירחמיאלי, אבל אינו מתכוון לוותר עליה גם אם בנו אנטיפת. הסיפורים הבינוניים, או הסתמיים, או הסבירים, לא היו טובים בהרבה, אמר. במקרה כזה היתה תוקפת אותו אשמה מסוג צורב במיוחד: הוא הרגיש שהוא אינו עולה עליהם במאום, שסיפורו הנבחר ניצב איתם, בלתי גאה, בקבוצה אחת. הדבר היה נורא במיוחד כשאון מצא את עצמו מזדהה עם אחת הדמויות, או עם המספר, או עם מי ששיווה בנפשו שהמספר היה. כמעט תמיד דמה לו, אמר. דגנית רצתה לשאול משהו, אבל התאפקה כשנזכרה שממתינים לה, להם, שהיעדרם הולך והופך מטבעי למשונה, ואיתו הולכת גם היא ומצוּותת לאון בעיני הממתינים יותר מכפי שהיתה רוצה. זה קרה יותר ויותר, המשיך, ככל שהלך והתקדם בערמה: הוא לא הכיר איש מהכותבים, אבל כולם נדמו מיוסרים באורח כלשהו — אנשים בלתי מיוסרים, אמר, כנראה אינם כותבים למוסף — וכולם נדמו קרובים אליו. כל מועקה בדיונית, מתוארת בקווים גסים, לא אמינים, פצעה פתאום את לבו; כל התחבטות עלובה נגעה בו, כל רגש שטוח זימן אליו רגש משלו. הוא אמר לה שזה הזכיר לו תמיד את המורה שלו לספרות ואת הדברים שאמרה, שאדם מאוהב קורא כל שיר כאילו נכתב עליו. כנראה גם אדם אשם, או מיוסר, או אומלל, כנראה כל אדם, בעצם, קורא את העולם כאילו עליו הוא מצביע. היא נתנה לו שבעים במגן בספרות, און אמר וחייך פתאום, ודגנית שאלה מי, ואון אמר, המורה, המורה לספרות. הוא אמר לה
שהוא שקל אפילו לספר זאת לאלעזר. חשב שאולי יבוז לו, ימאס בו, יפטור אותו מהעבודה האיומה המונחת לפניו, עבודה סיזיפית שלעולם אינה מתקדמת, משום שהחלק שנעשה כבר רובץ על העושה אף יותר מן החלק שעוד לא נעשה. אבל אז ידע בוודאות, אמר, שאלעזר יראה בשבעים הזה בספרות דבר להתגאות בו. יחבב אותו יותר אחר כך. ויותר מכך ידע שיחבב אותו יותר בזכות כל דבר שיעשה או יאמר; שכל כולו נצבע עכשיו בצבעים של חיבה, ושהפרטים אינם משנים. ובאותה מידה, אמר, ידע שיום אחד יכול הכול להיצבע גם בצבעים אחרים, ושגם אז הפרטים לא ישנו בכלל. אבל דגנית כבר לא שמעה כל כך את החלק האחרון.
5.
שלושה שבועות לפני יום הולדתו העשרים ושבעה מונה און הוכבאום לסגן עורך המוסף הספרותי. מאז לא כתב דבר. ואולי כתב משהו, אבל לפרסם לא פירסם, ואם שקד על משהו, לא סיפר. כאילו קפא כפי שהוכתר: עם אותה צניעות שהיתה אז חיננית, והנה עכשיו היא ממיתה ומעקרת; עם אותה אימה איומה מפני חריצת גורל; עם אותה אחדות גורל דמיונית עם האומלל והנכשל, שאינה מניבה שום פרי ספרותי, ואם כך מה טעם יש בה.
בתחילה חשדו בו כמעט כולם: חשדו על שום גילו ועל שום הצלחתו ועל שום החיבה שאלעזר נטה לו, ובעיקר על שום יופיו האמור, שאי־אפשר לשהות במחיצתו מבלי לפקפק בו, וגרוע מכך, יופי שהוא אנטי־ספרותי במוצהר. הלוא מה פחות ספרותי, מה פחות יצירתי בכלל, מאשר סימטריה שׂבעה, שהודפת באלימות כל רמז לעיקום או לסדק? אבל ככל שלא כתב כך הלכה ההבטחה ואזלה ממנו, וככל שאזלה כך היה לאנשים קל יותר. אט הלכה ונטתה הכף, והזמן שלא כתב בו היה רב מן הרגע ההוא שבו כתב, והסיפור המהולל תפס חלק קטֵן והולך מתוך האדם הזה, שערך דברים של אחרים בחריצות רבה ובברק מתון, כאילו עשה ככל יכולתו כדי להעם את זוהרו שנכפה עליו, ודבר לא רמז שבכוונתו להרוס הכול באבחת SEND או PRINT אחת. וכל זה עבר מתישהו כרחש אוורירי, ריח של סיכוי או סכנה, שחלף והתאדה כלא היה. און הוכבאום פשוט היה שם, יפה ומוכשר וישר, עד שיום אחד כבר לא היה.