בהיותי בת 7 חליתי באבעבועות רוח.
כל הלילה גירדתי את אזור החזה. בשלב מסויים קראתי בחשיכה: ״א-מממממא, מגרד לי! והיא ענתה בקול מפוהק מחדר השינה שלה ״אז תגרדי״
בבוקר למחרת קמתי כשגופי ופני מעוטרים בפצעונים אדומים. מיהרנו לרופאה וזאת רשמה לי תרחיף מבחיל שתמיד היה קר, כי לשמרו ניתן היה רק במקרר והיה עלי להתמרח בו כל מספר שעות.
הסתמררתי וסבלתי בשקט, לא גירדתי אף מקום בגופי עפ״י הוראות הרופאה ולא התאונ

שתי עיניים חכמות, אישונים בוהקים ומסביב רשת מתוחה של קווים וקמטים, יצרו את החיוך הארסי שממנו כל כך פחדתי.

"כשהייתי בגילך", אמר זיידע, "רציתי לקרוא את הספר הזה, אבל הוא היה אסור. עכשיו, כשהאיסור בוטל, הוא כבר לא מעניין את אף אחד". החיוך התרחב, ורק קמט מרכזי במצח סיפר שהוא מזויף. "אבל אתה, מתעקש. בתי"ו-שי"ן-עי"ן-זי"ן, אתה מתעקש לקרוא את <mark>ברנר</mark>. עקשנות משונה".
כהרגלו, גם כשהוא כועס, זיידע צודק.

מנקודת המבט שלי המגרעת הכי גדולה של הספר, שלא באשמתו של הסופר כמובן, זו השפה הארכאית והשימוש הרב במילים בארמית ומהמקרא שהקשו עלי את הקריאה השוטפת, למרות שאינני יכול לומר שלא הבנתי על מה מדובר. גם לולא השפה הארכאית שהתיישנה היה חסר לי בספר הומור... איזה קמצוץ של יידישקייט. אני מבין שהומור זה לא הקטע אצל <mark>ברנר</mark> ואין לי אלא להצר על כך שככל הנראה דרכינו יפרדו לאחר סיום הקריאה בספרו זה..