שתי עיניים חכמות, אישונים בוהקים ומסביב רשת מתוחה של קווים וקמטים, יצרו את החיוך הארסי שממנו כל כך פחדתי.
"כשהייתי בגילך", אמר זיידע, "רציתי לקרוא את הספר הזה, אבל הוא היה אסור. עכשיו, כשהאיסור בוטל, הוא כבר לא מעניין את אף אחד". החיוך התרחב, ורק קמט מרכזי במצח סיפר שהוא מזויף. "אבל אתה, מתעקש. בתי"ו-שי"ן-עי"ן-זי"ן, אתה מתעקש לקרוא את <mark>ברנר</mark>. עקשנות משונה".
כהרגלו, גם כשהוא כועס, זיידע צודק.