ומעשה שהיה, כך היה. לפני שנים לא מעטות, ב-2001 כמדומני, נסעתי עם בתי לחופשת קיץ.
מכיוון שימי האינתיפאדה היו אלה, ומי שנכנס למסעדה או עלה על אוטובוס בירושלים, שם נפשו בכפו, החלטתי לבגוד בעיר האהובה עלי ולנפוש במקום אחר.
התקשרתי לסוכנות נסיעות והזמנתי מקום במלון קטן, באחד היישובים הצופים אל הכרמל.
הגענו, בתי ואני והתחלנו לטייל ביישוב הקטן והפסטורלי. שמענו את ציוץ הציפורים, הקשבנו לרוח החולפת בעצים ולרחש העלים, הסתכלנו בשיירות נמלים וקנינו את הבגט האחרון שבצרכניה המקומית (כל השאר הוזמנו מראש). אחר כך קיבלנו את חדרנו הנעים, נכנסנו לחדר והתבוננו זו בזו.
תראי, אמרתי לבתי האהובה. ארבעה ימים אני צופה בכרמל ואני מתחרפנת.
נכון, הודתה בתי האהובה. יש פה איזה בית חולים לחולי נפש בסביבה, רק ליתר בטחון?
פרקנו מינימום של חפצים, התקשרתי לסוכנות הנסיעות, שם עובדת חברתי, וביקשתי ממנה לחפש לי מקום בירושלים.
את משוגעת, היא הודיעה לי.
נכון, הודיתי. אבל אם אשאר פה 4 ימים, אזדקק להתערבות פסיכיאטרית. עודף פסטורליה.
בבוקר שלמחרת, אכלנו ונסענו לטיול ג'יפים בכרמל. הנהג הנחמד גם הסכים להביא אותנו על המזוודות לתחנת הרכבת, משם עלינו על מונית לירושלים. בבית המלון בירושלים (שהיה בתפוסה מינימלית, יש להודות) חיכה לנו פנקס שוברים, שמקנה לנו כניסה חינם לכל המוזיאונים בעיר (המצב הבטחוני).
ובשלושת הימים הבאים כייפנו לנו עד מאוד. חרשנו את כל המוזיאונים בעיר, התניידנו רק במוניות, הזמנו אוכל במסעדות, טייק אוואיי, יו נואו. והיינו מאושרות עד מאוד. איפה אתן עכשיו? חקר בעלי הנחרד כמה פעמים ביום. במלון, כמובן, ענינו לו משום שלום בית, בעודנו מפליגות במונית לגבעת התחמושת או למוזיאון המדע.
כשחזרנו הביתה עשינו חשבון פשוט, שארבעה ימים בשעמום ההוא, היו עולים הרבה יותר מכפי שעלתה כל החופשה הירושלמית עם המוניות והמסעדות. מה המסקנה? אני לגרנזי לא הייתי עוקרת מלונדון. אבל ראשון ראשון ואחרון אחרון.
מועדון גרנזי הוא ספר מענג, משעשע, שנון, כיפי, מצחיק, מרגש, בקיצור, ממתק אמיתי.
מרי אן שייפר כתבה רומן מכתבים נפלא, אלא שלדאבון הלב, חלתה בסרטן בזמן העריכה ואחייניתה, אנני בארוז, סופרת גם היא, השלימה את המלאכה.
ג'ולייט אשטון היא סופרת בלונדון של 1946. על לונדון הפצועה וההרוסה נח ענן כבד של זכרונות קשים ומה שקוראים מוראות המלחמה. ג'ולייט כתבה טור הומוריסטי בימי המלחמה בשם העט איזי ביקרסטאף, וידידה המו"ל הוציא לאור אסופה של מאמרים כספר. ג'ולייט נוסעת למסע יחצנות, אלא שהיא חסרה שני דברים: רעיון לספר חדש ואיזה מועמד נורמלי לבעל. באחת הקטעים המשעשעים בספר (יש שם מאות כאלה) היא תוהה עד היכן היא צריכה להנמיך את רף הציפיות שלה.
בדרך מקרה, היא מקבלת מכתב מתושב של גרנזי, אחד מאיי התעלה, שבו הוא מבקש את עזרתה במציאת ביוגרפיה של הסופר צ'ארלס לאמב. ג'ולייט, המגלה במהירה כי בגרנזי מצוי מועדון ספרותי בעל השם המסעיר: מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים, וכי גרנזי הייתה כבושה על ידי הנאצים, כמו שאר איי התעלה, מתחילה להתכתב איתו ועם שאר חברי המועדון.
מחוזרת על ידי מו"ל אמריקני חלקלק, עשיר ויפה תואר, היא נוטשת אותו ואת לונדון ועוקרת לגרנזי, כדי ללמוד כל מה שאפשר על הכיבוש ועל חבריה החדשים. כמובן, ששם תגלה את אהבת חייה ואת תכלית קיומה.
אבל...
אבל גדול מאוד. ממש גדול. ואם לא שהספר גרם לי לצחוק בקול וגם למחות דמעות ולקנא בכישרונה של שייפר, הייתי מענישה אותה בהורדת נקודה.
הסיפור לא מציאותי. לא ולא.
רוב האזורים שבאיי התעלה, כפי שאתם יכולים לנחש, הם אזורים כפריים, חוות ויישובים קטנטנים. לחברי המועדון הספרותי קוראים: איסולה, איבן, דאוסיי, שמות שמעידים על מסורת עתיקה ופתיחות מינימלית לעולם הגדול. רוב חברי המועדון עוסקים בחוואות, גידול חזירים, סיתות, רוכלות ורקיחת שיקויים שונים ומשונים. בקיצור, לא מועדון ספרותי לונדוני, אלא אוסף של אנשים, שקצת קשה לי להאמין שהם קוראים בכתביהם של שייקספיר ומרקוס אורליוס על בסיס יומי. גם סגנון הכתיבה שלהם לא תואם את עיסוקיהם. ואם גם נוסיף את פתיחותם הגדולה ואת הליברליות הבלתי מתפשרת שלהם להומוסקסואליות (1946!) ולרומן בין תושבת האי לרופא גרמני ששרת בצבא (באמצע המלחמה), נו, טוף, תרשו לי לפקפק קצת. בעפיפונים של רומן גארי, גילחו לנשים כאלה את הראש והתעללו בהן לא מעט.
נכון, שהיא הצילה עובד כפייה והגרמני היה חיובי, אבל אתם יודעים, זה קצת אוטופי.
יש רק מרשעת צדקנית ומתחסדת אחת באי, כל השאר הם פשוט אוסף של אנשים מופלאים, שאין כמותם.
כשג'ולייט פורשת לגרנזי, היא מבלה את ימיה בהתבוננות ארוכה בזריחות, בשקיעות, בים, בעננים, בציפורים ובעשב, בקיצור, כל מה שהיה מטריף את דעתי לאחר ארבעה ימים מול הכרמל, ממלא את ישותה של ג'ולייט לחלוטין.
אין בכך לגרוע מאומה מיופייה של פנינה ספרותית זו ואסור להחמיץ אותה.

במקום לקרוא את אינספור הספרים שאני עורמת על השולחן, על הספה, על הספרייה, ליד המיטה, על הפוף ועל החתולה - הייתי פשוט ח י י ב ת לפתוח שוב את מועדון גרנזי ולקרוא ולקרוא.
מזל שהוא קריא במיוחד ומסתיים מהר.

זו היתה קריאה כואבת ממה שציפיתי. ההיסטוריה עדינה כשלא חווים דברים כמוה; בקריאות קודמות הסבל היטשטש לי מהר, נאפף באווירת ערפל רומנטי ותיאורי אנשים וצחוקים וחיים. עכשיו קצת יותר מכירים פה סבל וחרדות, גם אם יד ממש ממש ממש שנייה ושלישית ורביעית - וזה הופך את האזכורים העדינים של הזוועות לקשים יותר לעיכול. אבל גם מחבר אותי יותר אליהם, הגיבורים שבאמת איכשהו עדיין קמים בבוקר וקוראים ספרים ומחייכים וצוחקים ו - אוף, אוף, אוף. נמאס לי מהאנושות האלימה והמפחידה הזו. אני אוהבת את האנושות היצירתית והאוהבת הזו.

דברים קסומים: ג'ולייט הגיבורה, הכתיבה שלה, היכולת לשכנע אותי בכך שהיא באמת כותבת טובה. הספרים שהמועדון קורא, הנחמה שהם מוצאים, דאוסיי! אלף פעמים דאוסיי. קיט, היכולת לגרום לי להנות מתיאורי ג'ולייט-קיט בלי קרינג', ההקצנה המגוחכת בענייני מארק ואיסולה ואוסקר ויילד וכו' שלמרות הכל משתלבת בחינניות בווייב הכללי. סידני. סידני! סופי, סוזן, הנופים, העובדה שעכשיו בא לי לנסוע לגרנזי לטיול ארוך או לחיים שלמים, העובדה שבא לי ללמוד עכשיו מלא מלא היסטוריה, העובדה שכל כך ההרבה סיפורת לא היתה קיימת בזמנם ועדיין כל כך הרבה כן כן כן. אוח - אני אוהבת ספרים.

מתחשק לי שתדברו אליי בספרים. בואו ותאמרו לי בעצמכם (כאן למטה, נו) איזה קול של אדם אחר ישב וכתב לכם נחמה. בואו נדבר על דברים טובים. בואו ניצור ביחד הדחקה, אבל מהסוג שמגיע לו להיות אסקפיזם - כי כמה אפשר לתת רק לדברים מרופשים להשמיע קול? אי אפשר.

המשפט שעמד לי בראש בסיום הקריאה היה, שלאסה הולסטרום חייב לעשות על זה סרט.
ואז גיליתי שבאמת יש סרט, אבל לא של הולסטרום, וזה פספוס. זה סרט שנועד לצילומי שוטים רחבים של נופים צבעוניים, עם מוזיקה אפית ברקע. לא ראיתי את הסרט אז לא יודע איך זה יצא.
רומן מכתבים מקסים שבמרכזו ג'ולייט, סופרת אנגליה שהוציאה זה עתה אוסף טורים שכתבה בזמן מלחמת העולם השנייה. אנגליה משתקמת מהמלחמה ובלונדון מפנים את ההריסות וג'ולייט, שמרגישה ריקנות לגבי המשך דרכה ובדידותה, מקבלת מכתב מתושב גרנזי באיי התעלה הבריטית שקרא את הספר שלה; ומפה לשם מתחילה התכתבות ביניהם שגורפת אליה את שאר תושבי האי. אוסף של אנשים כפריים חביבים בקהילה מרוחקת, חקלאית, פשוטה, עד שג'ולייט מגלה שהיא כבר אחת מהם. וכמו ב"בנות גילמור", "חשיפה לצפון" וסיפורים דומים, זהו סיפור של "עיר קטנה ואנשים בה מוזרים".
דרך חלופת המכתבים מתואר סיפורו של האי גרנזי. שבזמן המלחמה נכבש והוחזק על ידי הנאצים, וסיפורם של תושביו. נכון שהסיפור הוא קצת צפוי, רומנטי ודביק, אבל הוא כתוב בצורת חלופת מכתבים ולכן אינו עמוס בתיאורים דרמטיים של מספר כל-יודע שמדביקים את העניין יותר מדי, ובשורה התחתונה סיפור כיפי ומעניין.
דבר אחד שהתפספס פה: הספר מנסה לכלול תימה של אהבת ספרים וספרות. מה שהחזיק את תושבי האי היה מועדון קריאה מחתרתי שהם הקימו בצל הכיבוש, ומה שהביא את ג'ולייט אליהם הוא העיסוק הספרותי שלה; אם זו היתה אמורה להיות תימה מרכזית אז היא נשארה בשוליים ולא הושקע בה מספיק.

בשנת 1946 אנגליה ליקקה את פצעיה ממלחמת העולם השניה. נכון היא היתה בין המנצחים אבל לונדון המופגזת היתה הרוסה בחלקה הגדול, קיצוב אכזרי התנהל במוצרי מזון וסחורות. האופוריה של הניצחון במלחמה האיומה שקעה לכדי חיים אפרוריים - וקשים - של יום יום. ג'ולייט אשטון היא סופרת שלא בטובתה - בזמן המלחמה כתבה טור בעיתון, שתאר את החיים בזמן מלחמה בנימה הומוריסטית. אחרי המלחמה היא מחפשת נושא לספרה הבא ומוצאת אותו במכתב מקרי שקיבלה מתושב האי גרנזי, המתאר מה שקרה שם במלחמה.

גרנזי שייך לקבוצת איים הממוקמת מול חופי נורמנדי, שבגלל נסיבות היסטוריות יוצאות דופן קשורה דווקא לאנגליה. הם אינם חלק מהממלכה המאוחדת, תושביהם אינם אזרחים בריטיים אך הם בעלי דרכון אנגלי וזכות תושבות באנגליה (נשמע לי פשוט מושלם, מה גם שבאיים מזג אוויר ממוזג ונפלא, אין מיסי רכוש או מיסי רווח, ומס הכנסה בגובה 20% לכל היותר!) אבל ב 1940 הם נכבשו ע"י הגרמנים וסבלו עד סיום המלחמה מבידוד, רעב, וחלק מהתושבים אף נשלחו למחנות באירופה על "סיוע לאויב" "החזקת מקלטי רדיו" וכנ"ל סיבות שצבא הכובש אוכלוסייה מגדיר כהתנהגות אסורה.

הסיפור כתוב כחלופת מכתבים בין שלל הדמויות. ספרי מכתבים יכולים ליפול לאחת משתי מלכודות. או שהסופר מייגע בתאורי יתר כדי שקוראיו יבינו מה קורה, או שהקוראים מגששים באפלה ומתקשים להבין מה גרם לתפנית העלילה, או מה אופיו של הכותב. הספר הזה נמלט מהפחים האלה בזכות הכתיבה החיננית, השנונה ומלאת ההומור, וההתכתבות בין שלל הדמויות, המאפשרת לקורא להבין מה קורה ומאפשרת לסופרת לפתח את דמויותיה ולא להשאירן חד ממדיות.

עיקר קיסמו של הספר הוא ההומור בו משתמשת הסופרת גם לגבי נושאים שבדרך כלל אינם מצחיקים. שייפר מצליחה להראות צדדים שונים - חיוב בחלק מהכובשים, שלילה בחלק מהנכבשים, מה שמונע מהסיפור להיות סטיריאוטיפי. כמיטב המסורת של הכתיבה האנגלית ג'ולייט אשטון חושפת חולשות וליקויים, והופכת בעינינו לאדם בשר ודם, חינני ומושך. הספר מהנה ביותר לקריאה, נוגע ללב וגם מצחיק, למרות שהסיפור מגיע גם לאזור ה"לא יכול להיות".
אהבתי אותו מאד ולא נרתעתי גם מבחירתו ל"מצעד הספרים של משרד החינוך"(!) לאוהבי פיסות היסטוריה עטופות בסיפורים, למי שמחבב כתיבה אנגלית שנונה - זה הספר עבורכם.

מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים
נזכרתי באושר שמילאה אותי הקריאה בו אבל לאכזבתי לא מצאתי את העותק שהיה לי בספריה (בטח השאלתי אותי למישהו) אז רכשתי אותו שוב, בחנות הספרים האהובה עלי- מובי דיק.
הקריאה הנוספת בו לא הכזיבה.
הספר הזה הוא הנאה צרופה של אהבת קריאה שנכתבה ע"י אוהבת ספרים שהייתה עורכת, ספרנית ועובדת בחנות ספרים (מאי אן שייפר) - "זה מה שאני אוהבת בקריאה פרט זעיר יעורר בך עניין בספק ואותו פרט יוביל אותך לספר אחר- התקדמות ללא סוף גלוי לעין וללא כל סיבה מלבד הנאה צרופה"

אהבת האדם והחמלה עולה בין הדפים ומחוצה לה. מבינים זאת שקוראים מעט על שתי הסופרות שכתבו את הספר. מאי אן שייפר לא הצליחה לסיים את כתיבת הספר בשל מחלתה הקשה. אחייניתה סופרת הילדים אנני בארו עשתה עמה חסד והשלימה את הספר עבורה בשל מחלתה הקשה- "צירוף מקרים או "חסד" אם אכפת לאדם עמוקות ממישהו או משהו חדש, הוא מפזר בעולם מעין אנרגיה, והיא נושאת פרי"

אני לא קוראת ספרים על השואה ולא על מלחמת העולם השניה. ככלל אפשר לומר שאני משתדלת לשכוח ולא לזכור. מותר לי. כדור שני אני זכאית לשריטה הזו. המלחמה ההיא עיצבה את הילדות שלי והאישיות שלי ואני לא זקוקה ליום מיוחד כדי להיזכר. אפילו שמי, על שמה של דודתי שלא זכיתי להכיר, פרטיזנית שתמונתה תלויה ביד ושם, מהווה יד זיכרון תמידית. די באזכור של מילה מהתקופה והראש שלי עובד שעות נוספות. כשבתי חלתה בסוכרת המחשבה הראשונה שלי היתה שכשתבוא (לא "אם" אלא "כש". זה הלקח שאבי שינן באזני תמיד) המלחמה הגדולה לא אוכל להציל אותה. ביום השואה אני לוקחת חופש מהעבודה אם אפשר, ממררת בבכי בצפירה, ומתחבאת מתחת לשמיכה. רק כשנולדה בתי הבכורה הרגשתי שניצחתי קצת. אנחנו אמנם משפחה מצומצמת אבל אנחנו קיימים.

כאמור אני לא קוראת ספרים על המלחמה ההיא. לא ברור לי מה גרם לי לשנות את דעתי במקרה הזה. כנראה גם הביקורת המצויינת של יעל, וגם העובדה שמצאתי את הספר בין המוזלים בצומת ולא עמדתי בפיתוי. פולניה, מה לעשות...
אז קניתי ולא העזתי לקרוא, והספר חיכה אצלי על המדף ממתין לתורו. ויום אחד לא מיוחד פתחתי אותו ונסחפתי לתוך חלופת המכתבים ממנה עולים קורות הכיבוש הנאצי באי גרנזי, אחד מאיי התעלה הבריטיים. אני מודה שמעולם לא חשבתי על השפעת המלחמה ההיא על תושביה הנוצרים של אירופה הכבושה. הרי ברור שהטרגדיה האמיתית כאן היא זו שקרתה ליהודים. אבל שואת היהודים היא כל כך נוראית עד שהיא בלתי נתפסת. איך אפשר לתאר את הרוע בהתגלמותו? קל יותר לתאר את שולי הגלימה אותה לבש השטן מאשר להביט בפניו. דווקא דרך תיאור הסבל השולי לכאורה של תושבי האי, שיחסית לשאר אירופה שפר עליהם מזלם, אפשר לנסות ולהבין את גודל הזוועה.

המכתבים בספר מתארים את תקופת הכיבוש הנאצי במבט לאחור, אחרי סיומה. תוך כדי אנחנו למדים על אירופה שלאחר המלחמה. הערים החרבות, האנשים שאיבדו את בתיהם, הילדים שהופרדו מהוריהם, הטבע שהושחת. יבשת שהיא אוסף פליטים עקורים שכולם רוצים רק לחזור הביתה ולמחוק את מוראות המלחמה, מבפנים ומבחוץ. שייפר מיטיבה לתאר את סתמיות המלחמה, את האקראיות שבה אנשים ניצלו או הושמדו. המציאות שהיא מתארת היא אמינה ואמיתית. לא כל הגרמנים רעים, לא כל תושבי האי טובים. המלחמה היא מן צונאמי איום המטלטל את חייהם של מיליוני אנשים מן הקצה לקצה, וחורץ גורלות על פי הגיון לא ברור.

למרות מה שכתבתי כאן הספר כלל אינו מדכא. להיפך, הוא מרענן ומתרכז בטוב שבאדם ולא ברע ובמשחית. הוא לא מחטט ממש בתוך הפצע המוגלתי של המלחמה אלא מחטא וחובש במילים טובות. אהבת הספר העולה ממנו גרמה לי לדמוע לא פחות מתיאורי מוראות המלחמה. אולי אילו הייתי מסוגלת לשפוט את הספר בעיניים אובייקטיביות יותר הייתי אומרת שהוא מצופה בשכבה עבה מדי של קצפת. הדמויות נחמדות עד כדי קלישאה, וסוף הספר הוא פשוט קיטש. גם הדיונים הרבים בספרות אנגלית הם חד-מימדיים. לזכותה של שייפר אומר שיש צורך בכמות אדירה של סוכר כדי להתגבר על טעמו של המרור.

לפי שייפר יש תקווה למין האנושי, התשוקה לחיים מנצחת. ולו בזכות זה מגיע לה הכוכב החמישי.

מכירים את ההרגשה העילאית הזאת כשאתם מבינים שנפלתם על ספר מעולה? אותי זה פשוט ממלא אושר. "מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות התפודים" מבחינתי הוא ספר כזה בדיוק. שלא תתעו, זו לא ספרות מופת, אין מדובר באוסקר ויילד, פוקנר או ג'יין אוסטין, אך הוא ספר שהציף אותי אושר בזמן הקריאה ודי לי בכך. הספר, שנכתב על ידי מרי אן שייפר שנפטרה בטרם הושלם הספר ואחייניתה, אנני בארוז, סיימה את תהליך כתיבתו, כתוב כרומן מכתבים. בדרך כלל קשה לי להתחבר לסגנון הזה, אך המכתבים היו שנונים כל כך מצד אחד ומרגשים מצד שני, שלא נשארה לי ברירה, אלא להתאהב בכל אחת ואחד מהכותבים.

עלילת הספר מתחלקת בין לונדון לבין האי גרנזי, אחד מאיי התעלה שבין בריטניה וצרפת, ששומרים אמנם נאמנות לכתר האנגלי מרצונם החופשי, אך לא כפופים לו. צר לי להודות בבורותי, אך לא הכרתי כלל וכלל את ההיסטוריה של איי התעלה. אמנם הבחנתי בכמה נקודות שבקושי נראות על המפה, אלא שהייתי בטוחה שזו שרשרת בלתי מיושבת של איים, שאין להם חשיבות כלשהי. מסתבר כי טעיתי טעות חמורה. האיים מיושבים, אקלימם מתון ולפי התמונות מגוגל, הנוף שנפרש מן הצוקים מקרב את האי לתיאור של "גן עדן", כפי שמשתמע מהספר. עם זאת, במהלך מלחמת העולם השנייה, הופרה השלווה של גן העדן והוא נכבש על ידי הגרמנים במשך כארבע שנים, במהלכן נותקו התושבים לחלוטין מהעולם החיצון, הורעבו וחלקם נאסרו והועברו למחנות השמדה.
ג'ולייט אשטון, סופרת שרב המכר שכתבה כבש את בריטניה בסערה, נמצאת במשבר כתיבה. גם חייה האישיים לא מתקדמים בכיוונים רצויים, ביתה הופצץ, חברתה האהובה רחוקה ממנה, אין אהבה בחייה וכתיבתה כאמור תקועה. ג'ולייט מתכתבת עם סידני, המוציא לאור שלה ועם סופי, חברתה הטובה יותר שמתגוררת בסקוטלנד. מחלופת המכתבים ביניהם אנו לומדים כי על אף מזגה העליז היא חשה אי נוחות מחייה. יום אחד מקבלת ג'ולייט מכתב מסוג אחר. דאוסיי אדמס, תושב האי גרנזי, כותב לה כי רכש את אחד הספרים שהיו ברשותה מחנות יד שנייה ומבקש הכוונה במציאת ספרים נוספים של אותו המחבר. ג'ולייט נעתרת בשמחה, ממשיכה להתכתב עם דאוסיי וכך מתוודה למועדון הספרות שהוקם בגרנזי בזמן הכיבוש, ככיסוי להימצאות כמה מהתושבים בחוץ בשעות העוצר. ג'ולייט מקבלת מכתבים גם משאר חברי המועדון וכך אנו זוכים להכיר את אליזבת, אבן, אמיליה, איסולה וקיט. כל אח מהם חושף בפני ג'ולייט את זיכרונותיו וכאביו מימי הכיבוש ואת השפעת הקריאה והספרים על הישרדותו. הסוף לא מפתיע, אך לא הרגשתי צורך בהפתעות ולפעמים כשאתה מקווה מאוד לסוף טוב, עדיף שהוא יגיע ויביא מנוחה אושר לגיבורים שכל כך מגיע להם.
אי אפשר ללא מילת ביקורת, אם כי מרוככת למדי.החלק הראשון של הספר הרבה יותר טוב מהחלק השני.
מומלץ בחום למי שאוהב ספרים על ספרים, על תום, על אנושיות, חמלה וטבע האדם.

יום שישי, צהריים מוקדמים. אנחנו מתעתדים לצאת לטיול משפחות הכולל לינת "שטח" במתחם קמפינג. עברנו שבוע צפוף. אנחנו בעיצומה של תקופת בעבוע. כל מה שאני רוצה הוא שיניחו לי לנוח. גם ככה, כל התזוזות גורמות לי להרגיש שהפזל שלי מתפרק לו. לא סתם ככה בקצוות, אלא לקראת האמצע, איפה שכבר רואים את התמונה.
את "היפריון", השבח לאל, כבר הצלחתי לסיים. עכשיו אני רוצה ספר שיהיה ממש חבר טוב. שיעודד אותי וייתן איזו פיסת רוגע.
הספריה בחדר השינה מלאה. עוד החלטות להחליט? עכשיו? טוב, יש כמה ספרים שנראים לי. מזל שיש חברות מהסימניה. אני מתקשרת מודיעה מי המועמדים. היא ממש בעד הספר הזה וגם "הדבר הכי טוב שיכול לקרות לקרואסון". אני מרגישה כמו GPS שאמרו לו רחוב הרצל, רק לא ציינו באיזו עיר. שניים שממש מתאימים כל אחד בדרכו. על זה היא אומרת שהוא רומן רומנטי אבל ממש טוב ושאני ממש אוהב אותו ושהוא מקסים. הוא גם בנוי מכתבים מכתבים. הצב הפנימי שלי עושה קולות של להתכנס לשריון. השני מופרע. מופרע זה טוב, אבל גם לתקופה הזו? אני מרגישה במצב לבלות עם המלך ג'וליאן השלושה עשר? "מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים" נכנס לתיק.

הטיול היה מקסים. החברה נעימה, הזמן מלא עד להתפקע. הספר חוזר כלעומת שבא. אפילו לא נגעתי בו בסוף השבוע. אני מתחילה לקרוא את "שערוריית העונה". רגע, איפה הוא? טוב, כנראה שנועדנו זה לזה. הבלתי נמנע קורה. אני מתחילה לקרוא את "מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים" הוא מתחיל נחמד. בסדר כזה. לא נראה לי שאפול מהרגליים, אבל לא ממש גרוע. אני קוראת עדיין מסוייגת. הרבה אנשים. רגע, רגע, זה לא אמור להיות ספר על תקופת מלחמת העולם השניה? כי השנה היא 1946. זה לא שאני טובה בתאריכים היסטוריים, אבל בכל זאת מלחמת העולם השנייה. אפילו אני יודעת שהיא הסתיימה במאי 1945. אז זה לא על המלחמה? ג'ולייט אשטון נשמעת בחורה כלבבי. הרבה שכל והומור בריא. בעצם הספר לא רע בכלל. כן, אולי לוקח זמן לבטוח בו עם הצורה הזו שלו, אבל הוא באמת בסדר. והאי הזה, גרנזי, הייתי עוברת לגור בו. וגם הייתי מוכנה להיות חברה של כמה מהגיבורים. טוב, תקשיבו, אל תקראו לי אני קוראת.

כרוניקה של התאהבות ממש לא ידועה מראש.

רומן רומנטי? אני לא חושבת שהסיום יכול להעיד על הספר כולו. הספר התחיל עם סופרת בריטית, אבל הסתיים עם אמריקאית, מה שיכול אולי להסביר את העניין. עם כל משובת הנפש הנובעת מאישיותה המלבבת של דמותו הראשית יש בספר קטעים לא קלים המתארים קצה קציהם של ימים אפלים במיוחד. דווקא האווירה הכל כך קלילה של הספר גרמה לי לחשוף בטן רכה לאגרוף הזה. הספר הזה נרקח, כמו ממתק איכות, כמה שהוא מתוק הוא עדיין מאוזן וטיפת המרירות שבו מונעת כל תחושה של דביקות, כך שהטעם שהוא מותיר נותר טוב גם הרבה אחרי הקריאה, וזה החלק החשוב ביותר בכל ספר.

http://www.youtube.com/watch?v=qJ8ahL8LsEQ

ספרים הם עולם מופלא. עולם שצופן בתוכו סודות נסתרים שרק משוועים שנפנה להם את פנינו ונצלול אל תוכם כצוללנים מיומנים ונחקור את סגולותיהם, סגולות רבות. עולם המחבר בין קצוות תבל. אנשים שלא חשבת שתוכל להתחבר עימם יאירו לך פנים. נפלאות המילה הכתובה!
בביקורתי הקודמת סיפרתי לכם על הקשר הייחודי שלי עם עולם הספרים לא רק כקוראת אלא כחלק מן הצוות בספרייה קטנה אך בעלת צוות איכותי. בכל זמן שיש ברשותי אני מגיעה להעניק שכם ולהועיל עד כמה שניתן. בין אם בסידור ספרים, עטיפתם, מיונם וכדומה. אט אט הצוות הפך עבורי כמשפחה שניה וכמובן הספרייה עצמה.
בעת העבודה אנו מחליפים בינינו רשמים על ספרים ועל החיים הקטנים, מזעריים וחסרי ערך, כביכול, חיים שהינם בני חלוף וצריך להעבירם בצורה המיטבית ביותר.

חיבור ספרותי בין בריות שונות הנו לב ליבו של ספר נפלא ואנושי. ספר המורכב כולו מתכתובות-תכתובות בין סופרת בשם ג'ולייט האשטון לגבר צעיר מעיירה נידחת, גרנזי שמה, שהוא ממייסדי מועדון הקריאה " מועדון קריאה לספרות ולפאי תפודים" מועדון הנוסד במקרה, כתוצאה ממעצר אשר כפה עליהם האויב הנאצי.
ג'ולייט מסתקרנת אודות המועדון ואנשיו המיוחדים ומחליטה לבקרם, ביקור שישאוב אותה פנימה במנהרת הזמן, יעורר זכרונות נושנים ויעמתה איתם. תוך כדי שהיא תרכוש לעצמה חברים חדשים, חברי נפש שיהיו יקרים לליבה.

לספר נפלא זה, אשר משלב את נוראות מלחמת העולם השניה ותוצאותיה הרות האסון אשר לא פסחו על שום תושב באי השלוו גרנזי, ישנה אמירה חשובה והיא דרך ההסתכלות על המלחמה שקטפה חללים רבים. בדרך כלל בחושבנו על מלחמת העולם השניה, הקונטציה הראשונה שעולה במוחנו היא שלילית אך הספר מוכיח שלמרות שישנו רוע אנושי והוא רב, לצידו יש גם חמלה, הומור ואהבה ואת זאת הספר מנסה לשמר ולהנחיל לנו, הקוראים.
גם בתקופת תופת ובימים שלאחר סיומה, שהמוני אנשים מתהלכים ברחובות כמוכי ירח, מוכי יגון על אובדנם, ניתן למצוא שלווה ואושר ולא לוותר בשום אופן על החיים, הכול תוצר של פרספקטיבה.

בנימה זו אזכיר מילה או שתיים גם על הסרט, שבניגוד לסרט "חנות הספרים" אשר העפיל על הספר והיה טוב ממנו, כאן הסרט משלים את הספר ומחזק את אמירתו הנוקבת בדבר המשכיות החיים גם לאחר חווית אסון ומי כמוני יודעת זאת.
הוריי, הן אבי והן אימי, חוו אובדנים רבים. חיים קשים מאוד, ולמרות זאת, כשאני שבה ושואלת את אימי: כיצד את יכולה לחיות אחרי שאיבדת בזה אחר זה את האנשים האהובים עליך ביותר?
היא מיישרת אל עיניי מבט, מביטה בהן עמוק-עמוק, צורבת אל נפשה את מבטן, ומשיבה: איך? החיים חזקים מכול. למרות זאת, אני אוהבת את החיים, הם מתוקים יותר מהכול. על אף הקשיים, על אף האובדן, מעולם לא חשבתי להסתלק מכאן. חיים פעם אחת והחיים האלה הם מתנה שצריך להעריך ולהיות אסירי תודה.