אני לא קוראת ספרים על השואה ולא על מלחמת העולם השניה. ככלל אפשר לומר שאני משתדלת לשכוח ולא לזכור. מותר לי. כדור שני אני זכאית לשריטה הזו. המלחמה ההיא עיצבה את הילדות שלי והאישיות שלי ואני לא זקוקה ליום מיוחד כדי להיזכר. אפילו שמי, על שמה של דודתי שלא זכיתי להכיר, פרטיזנית שתמונתה תלויה ביד ושם, מהווה יד זיכרון תמידית. די באזכור של מילה מהתקופה והראש שלי עובד שעות נוספות. כשבתי חלתה בסוכרת המחשבה הראשונה שלי היתה שכשתבוא (לא "אם" אלא "כש". זה הלקח שאבי שינן באזני תמיד) המלחמה הגדולה לא אוכל להציל אותה. ביום השואה אני לוקחת חופש מהעבודה אם אפשר, ממררת בבכי בצפירה, ומתחבאת מתחת לשמיכה. רק כשנולדה בתי הבכורה הרגשתי שניצחתי קצת. אנחנו אמנם משפחה מצומצמת אבל אנחנו קיימים.
כאמור אני לא קוראת ספרים על המלחמה ההיא. לא ברור לי מה גרם לי לשנות את דעתי במקרה הזה. כנראה גם הביקורת המצויינת של יעל, וגם העובדה שמצאתי את הספר בין המוזלים בצומת ולא עמדתי בפיתוי. פולניה, מה לעשות...
אז קניתי ולא העזתי לקרוא, והספר חיכה אצלי על המדף ממתין לתורו. ויום אחד לא מיוחד פתחתי אותו ונסחפתי לתוך חלופת המכתבים ממנה עולים קורות הכיבוש הנאצי באי גרנזי, אחד מאיי התעלה הבריטיים. אני מודה שמעולם לא חשבתי על השפעת המלחמה ההיא על תושביה הנוצרים של אירופה הכבושה. הרי ברור שהטרגדיה האמיתית כאן היא זו שקרתה ליהודים. אבל שואת היהודים היא כל כך נוראית עד שהיא בלתי נתפסת. איך אפשר לתאר את הרוע בהתגלמותו? קל יותר לתאר את שולי הגלימה אותה לבש השטן מאשר להביט בפניו. דווקא דרך תיאור הסבל השולי לכאורה של תושבי האי, שיחסית לשאר אירופה שפר עליהם מזלם, אפשר לנסות ולהבין את גודל הזוועה.
המכתבים בספר מתארים את תקופת הכיבוש הנאצי במבט לאחור, אחרי סיומה. תוך כדי אנחנו למדים על אירופה שלאחר המלחמה. הערים החרבות, האנשים שאיבדו את בתיהם, הילדים שהופרדו מהוריהם, הטבע שהושחת. יבשת שהיא אוסף פליטים עקורים שכולם רוצים רק לחזור הביתה ולמחוק את מוראות המלחמה, מבפנים ומבחוץ. שייפר מיטיבה לתאר את סתמיות המלחמה, את האקראיות שבה אנשים ניצלו או הושמדו. המציאות שהיא מתארת היא אמינה ואמיתית. לא כל הגרמנים רעים, לא כל תושבי האי טובים. המלחמה היא מן צונאמי איום המטלטל את חייהם של מיליוני אנשים מן הקצה לקצה, וחורץ גורלות על פי הגיון לא ברור.
למרות מה שכתבתי כאן הספר כלל אינו מדכא. להיפך, הוא מרענן ומתרכז בטוב שבאדם ולא ברע ובמשחית. הוא לא מחטט ממש בתוך הפצע המוגלתי של המלחמה אלא מחטא וחובש במילים טובות. אהבת הספר העולה ממנו גרמה לי לדמוע לא פחות מתיאורי מוראות המלחמה. אולי אילו הייתי מסוגלת לשפוט את הספר בעיניים אובייקטיביות יותר הייתי אומרת שהוא מצופה בשכבה עבה מדי של קצפת. הדמויות נחמדות עד כדי קלישאה, וסוף הספר הוא פשוט קיטש. גם הדיונים הרבים בספרות אנגלית הם חד-מימדיים. לזכותה של שייפר אומר שיש צורך בכמות אדירה של סוכר כדי להתגבר על טעמו של המרור.
לפי שייפר יש תקווה למין האנושי, התשוקה לחיים מנצחת. ולו בזכות זה מגיע לה הכוכב החמישי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
