• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
נערה בחולצה כחולה

נערה בחולצה כחולה

מאת גבריאל בן-שמחון

הביקורת של יוסף

תמונה של יוסף
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
3.0
נערה בחולצה כחולה

נערה בחולצה כחולה

מאת גבריאל בן-שמחון

הביקורת של יוסף

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
תמונה של יוסף
הוצאה לאור:משכל (ידיעות ספרים)
שנת הוצאה:2013
סדרה:פרוזה
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/17
ביקורות על נערה בחולצה כחולה
הבאה
נתי ק.
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
לפני 11 שנים

“חברת הילדות שלי התקשרה אלי ותוך התפקעות מצחוק סיפרה ששמעה שכתבו ספר על יונתן מרציאנו ועל מושא אהבתו”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 12 שנים•2 דקות קריאה

ספר מיוחד על נעורים ועל עולה חדש מעיירה קסומה במרוקו, על שנות החמישים הרחוקות בחיפה ועל מדינתנו הטרייה, שצירו נסוב סביב אהבתו של הנער העולה לנערה צברית יפיפיה ובלתי מושגת.
הסיפור עצמו מיוחד, כתוב טוב, רווי בדמויות ססגוניות הרבה נוסטלגיה ואפילו מעט פנטזיה, מזכיר ספרים אחרים בז'אנר, אבל שומר על ייחודיות.

אני דווקא אתמקד במאורע המשמעותי המהווה את הרקע לספר, והוא העקירה מהגלות, שכמעט כל מי שחי בארץ הזאת כיום חווה, או הוא או הוריו או לכל היותר כמה דורות אחורה. ובהקשר הזה יש בספר הזה געגועים לרוב, זיכרונות אין קץ, שברי סיפורים, ערגה לבלתי מושג, רצון לשייכות, לזהות, לשורשיות, כאב העקירה, נשיאה של מסורת עמוקה ורבת שנים וקיום בתור ה'אחר' וה'זר'.

נכון, יש בסיפור אהבת נעורים, תרבות שנות החמישים על סרטיה ושיריה, ילדות של עוני ושל צנע, אבל המכנה המשותף של הספר הזה והדומים לו נוגע בחוויה הקיומית והמכוננת הזו של החזרה מהגלות. תמיד כשאני קורא סיפורים מעין אלו נופלת בי ההכרה כמה הסיפור הזה שלנו, של כולנו, כאן הוא לא מובן מאליו. כמה מדהים הוא שתוך שנים ספורות מרבית הגלות התחסלה (לכל הפחות זו של שלוש היבשות אירופה אסיה ואפריקה) והגיעה לכאן, מכל קצוות ותרבויות תבל ואין בכך גוזמה או מליצה. כמה זה לא מובן מאליו, וכמה סבל וקשיים אנשים חוו בתהליך הזה. נכון, העלייה נחשבת, ובצדק, הצלחה בסדר גודל לאומי ועולמי מדהים, אבל ברמת האנשים, ברמת היחיד והמשפחה, כמה זה לא פשוט להיעקר מתוך קהילה, כמה כאב יש בהינתקות חדה מתוך צורות חיים של שנים ודורות, עד כמה מורכב תהליך הקליטה וכמה הפצע של הרבה אנשים עוד פתוח.

ועל אף הכל כמה טוב שחזרנו הביתה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של רויטל ק.
רויטל ק.
תמונה של חלבי
חלבי
תמונה של נורמן מיילר
נורמן מיילר
תמונה של dushka
dushka
תמונה של שין שין
שין שין
תמונה של יפעת
יפעת
תמונה של tuvia
tuvia
תמונה של בן אסתר
בן אסתר
20קוראים|גיל ממוצע60|60%נשים

על המבקר

תמונה של יוסף

יוסף

ותיקעורך
חבר מזה 18 שנים
348 ביקורות•41 נבחרות•5,410 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מחשבת ישראל
תמונה של יוסף
יוסף
ותיקעורך
חבר באתר מזה 18 שנים
ביקורות348
ביקורות נבחרות41
לייקים שקיבל5,410
דירוג ממוצע4.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת111ספרות מקורית89מחשבת ישראל28

דיון על הביקורת

7 תגובות
נורמן מיילר
נורמן מיילר•לפני 12 שנים

ספר שארצה לקרוא

יוסף
יוסף•לפני 12 שנים

תודה טוביה וחמדת.

נעמי, הספר שווה קריאה. ייתכן מאוד שאפשר לתת לו ארבעה כוכבים. ואני בטוח שאחרים יתחברו אליו. לי אישית היו כמה נקודות שהפריעו לי בכתיבה, אבל זה רק אני...
tuvia
tuvia•לפני 12 שנים

יוסף, ביקורת נהדרת!

נעמי
נעמי•לפני 12 שנים
מהביקורת עושה רושם שהספר יותר מבסדר
חמדת
חמדת•לפני 12 שנים

אהבתי

יוסף
יוסף•לפני 12 שנים

תודה רץ :)

ותודה לכולם.
רץ
רץ•לפני 12 שנים

יוסף התיחסות שלך יפה מלווה בגאוה וכאב את תהליך העליה והקליטה שהוא סוג של נס

7 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של יוסף

המכון

המכון

סטיבן קינג

אחת לכמה זמן אני מוצא את עצמי נמשך למדף של סטיבן קינג בספריה. הספרים של קינג בדרך כלל מספקים חוויית קריאה כיפית, אבל לא רדודה, והכתיבה שלו תמיד קולחת. הספרים שלו נעים בדרך כלל באזורים האפלוליים של הקיום האנושי: הם מותחים, מבעיתים במידה ומעוררי מחשבה. ובעיקר, מתקיימים בעולם רחוק מכאן, בדרך כלל בעיירות קטנות ונידחות ברחבי ארה"ב.

"המכון" הוא מותחן על-טבעי שבמרכזו ילדים בעלי יכולות טלפתיות וטלקינטיות, הנחטפים מבתיהם ומובאים למתקן סודי ומבודד. גיבור הספר, לוק אליס, הוא ילד מחונן במיוחד, אפילו גאון, שנחטף באישון לילה ומתעורר בחדר הדומה לחדרו בבית. במקביל טים ג'יימיסון, שוטר לשעבר המעורר מיד את אהדת הקורא, מגיע לעיירה קטנה ומתחיל שם חיים חדשים. שני קווי העלילה, שנראים בתחילה מנותקים, עתידים להצטלב. אך רוב הספר מתמקד במוסד המפלצתי שבו הילדים עוברים סדרה של ניסויים, מניפולציות ואפילו עינויים, בשם מטרה שמתבררת במלואה רק לקראת סוף הספר.

במישור הרעיוני, קינג בוחן את הסכנה הטמונה במערכות ביורוקרטיות המאבדות את הרגישות המוסרית שלהן כשהן פועלות בשם מטרה גדולה. הרוע בספר אינו מיוצג רק בידי אדם אכזר אחד, אלא בידי מנגנון שלם שבו אנשים רגילים לומדים לציית, להצדיק ולהדחיק. בקריאה עכשווית, קשה שלא לחשוב גם על משמעויות עמוקות ומטרידות יותר: השאלה המוסרית העתיקה אם מותר לחברה להקריב את היחיד למען טובת הכלל מקבלת כאן ממד מערכתי ומדעי, שעשוי לגעת בעתיד גם בהקשרים של בינה מלאכותית — למשל, במערכות המקבלות החלטות על חייהם של יחידים בשם חישובים סטטיסטיים מתקדמים.

לאורך הפרקים המתרחשים ב"מכון" קינג מצליח ליצור היטב את תחושת המחנק וחוסר האונים של הילדים, אך למרות כמה קטעים מבעיתים, זהו פחות ספר אימה ויותר מותחן קונספירטיבי. אלא שלמרות כל אלה, הוא אינו מהטובים שבספריו. הוא ארוך מדי, ולעיתים נדמה שעריכה קשוחה יותר הייתה מיטיבה איתו. הנושא מעניין, אבל לא הרגשתי כאן את הלהב המחודד של קינג במיטבו. אולי משום שהקונספירציה גדולה מכדי להיות משכנעת, ואולי משום שקצב העלילה איטי מכפי שהסיפור מצדיק. ובכל זאת, זה עדיין קינג, ויש בספר כמה קטעים עוצרי נשימה וסיוטיים ממש. הבחירה שלי הפעם אולי לא הייתה המוצלחת ביותר, אבל קינג, גם ביום בינוני, טוב יותר מרוב הכותבים בסוגה. שלושה כוכבים בסולם של קינג.

לפני שבוע•
★★★★★
•יוסף
מינוטאור

מינוטאור

בנימין תמוז

בעקבות שיטוטי באזורים שמהם התחילה תל אביב לצמוח, הגעתי גם לשרידי בתי הבאר שהיו בפרדסי יפו בראשית המאה הקודמת. בעקבות כך קראתי את הסיפור הקצר היפיפה של בנימין תמוז "תחרות שחיה", החוזר אל אותם ימים שעוד היו מתניידים בכרכרות על דרך יפו ירושלים העתיקה, שהייתה עוברת בין אותם בתי באר ופרדסים.
הסיפור והכתיבה של תמוז מצאו חן בעיני מאוד ולכן חיפשתי עליו קצת ומצאתי שהספר הנוכחי, "מינוטאור", נחשב משיאי יצירתו של תמוז, ויש הטוענים שהוא הטוב ביותר. אז חיפשתי ומצאתי עותק ישן בספריה הציבורית (בהמשך גיליתי שניתן לקרוא כמעט את כל יצירתו של תמוז, כולל הספר הזה, בפרוייקט בן יהודה).

לא מדובר בספר ארוך, זהו רומן קצר יחסית, ואף שהכתיבה קולחת וטובה, הרומן עצמו דחוס, קצת אפל, ומרובד בכמה שכבות. הדמות הראשית היא אלכס אברמוב איש מודיעין ישראלי, מילדי המושבות הראשונות, שגדל בין איכרי המושבה, ובבתי ספר חקלאיים, אבל הוריו הם אקצנטריים ותלושים מההוויה הצברית המתחדשת. אברמוב הוא נשוי ואב לילדים, שמתוקף תפקידו הוא מסתובב בעולם, בעיקר באירופה, לצורך משימות ביטחון חשאיות. אבל מדובר באדם עם עבר משפחתי מיוחד, שנושא עימו בדידות קיומית וכמיהה רומנטית כמעט הרסנית. ביום הולדתו ה־41, בלונדון, הוא רואה את תיאה באוטובוס. נערה אנגלייה בת 17, ומרגיש שאותה חיפש כל ימיו. המפגש הזה, שהוא בעצם כמעט לא מפגש, הופך אצלו להתגלות. הרומן עצמו כתוב דרך כמה נקודות מבט. המבנה הזה יוצר מעין מבוך עלילתי, לא סבוך, אבל כזה שמשקף מבטים שונים לאותם אירועים.

אם אני מבין נכון, בספר הזה תמוז מרחיק במידה מסוימת את המבט מן הישראליות השורשית־ילידית, ועוסק בשאלות קיומיות אוניברסליות: אהבה בלתי אפשרית, גורל, תשוקה, החמצה. מצד שני אפשר לקרוא את הספר גם כרומן על הצבר שהתעייף מן הצבריות שלו. אולי המשיכה שלו לתיאה האנגלייה קשורה גם למשיכה שלו, או של הישראליות בכלל, לאירופה הקלאסית: לאסתטיקה, למוזיקה, לתרבות, לעולם ישן ומעודן יותר, שגם הוא קיים אולי רק בדמיון.

לפני 4 שבועות•
★★★★★
•יוסף
רקוויאם לתל-אביב

רקוויאם לתל-אביב

דוד שחם

לאחרונה, אולי בעקבות המלחמה המתמשכת והמשמעויות הקיומיות שלה, אני מוצא את עצמי חוזר שוב ושוב למחשבות על ראשית ההתיישבות הציונית בארץ, ועל המפעל הגדול והבלתי מובן מאליו הזה. מתוך כך חזרתי גם אל תקופת העלייה השנייה, אל ימי יפו וראשית תל אביב, ושוטטתי לא מעט בשכונות הישנות של העיר — אחוזת בית, נווה צדק. אני אוהב להתבונן בבתים שעברו שימור, וברחובות ההם ששינו את פניהם לבלי הכר.

כששוטטתי בספרייה נתקלו עיניי בספר הזה, שמעולם לא שמתי לב לקיומו: "רקוויאם לתל אביב – פרקי זיכרון של בן העיר הלבנה". ספרו של דוד שחם, שנולד בוורשה בשנת 1923, אך בהיותו בן שנה עלו אביו, הסופר אליעזר שטיינמן, ואמו ורדה ארצה, והתיישבו בתל אביב. נכון, זו כבר לא העלייה השנייה אלא העלייה הרביעית, אבל עדיין מדובר בזמן שבו תל אביב הייתה בת חמש־עשרה שנים בלבד. זה נשמע לי כמו משהו שיכול לעורר בי עניין. לקחתי.

ברור שזה לא רומן עלילתי, אלא מעין ממואר: רצף של רשימות, תמונות חיים, דיוקנאות, זיכרונות ורגעים עירוניים. אבל מהר מאוד התברר לי ש"רקוויאם לתל אביב" הוא ספר זיכרונות אישי יותר משהוא ספר על תל אביב. תל אביב כמקום חי — רחובות, דמויות, ילדות, הגימנסיה הרצליה, הבוהמה התל אביבית של שנות השלושים — כל אלו מופיעים בעיקר בחלק הראשון, שאינו ארוך במיוחד. בהמשך, העיר נסוגה מעט אל הרקע, והספר נעשה בעיקר מסע בזיכרונותיו של דוד שחם עצמו: עבודתו כפרסומאי, השנים בקיבוץ ובשליחות בארה״ב, היותו נגן כינור מוכשר, אהבותיו וכתיבתו הספרותית.

לא אומר שהדברים נטולי עניין. להפך: יש בהם אנקדוטות מעניינות, הכתיבה קולחת, והכתיבה שלו על מוזיקה — במיוחד ההסברים שלו על יצירות קלאסיות — מעניינת מאוד. ובכל זאת, המרחק בין מה שציפיתי לקבל לבין מה שקיבלתי בפועל היה די גדול. המשכתי לקרוא, כי בסך הכול הספר קולח וזורם, אבל תחושת הפער הזו ליוותה אותי לכל אורכו.

הכתיבה של שחם מפוכחת, לא מאוד נוסטלגית, אך כזו שמדגישה את הפער בין הימים הרחוקים ההם לתקופה הנוכחית. הוא נזהר מלקבוע מסמרות בזיכרונותיו, ומדגיש כי הדברים נאמרים באופן אישי, כפי שהוא חווה אותם. גם כאשר הוא "סוגר חשבונות" ישנים, הוא עושה זאת לרוב בטון ענייני, ונזהר מלציין שמות של אנשים שעלולים להיפגע מן הדברים.

מי שבא אל הספר בעקבות הכותרת הראשית, בציפייה לדיוקן מיוחד של תל אביב, עלול להרגיש שהשם מעט מטעה. כותרת המשנה קולעת יותר: אלה אכן פרקי זיכרון של בן העיר הלבנה. שחם עצמו נפטר כשנתיים לאחר כתיבת הספר, ואולי משום כך "תל אביב" נוכחת כאן לא רק כמקום, אלא כסמל לעולם שאבד. ואולי, בסופו של דבר, דוד שחם כתב רקוויאם בעיקר לעצמו.

לפני חודש•
★★★★★
•יוסף
היה לך טוב או היה לך רע?

היה לך טוב או היה לך רע?

יעל נאמן

בשנת 2000 התפרסמה בעיתון הארץ כתבה מאת ורד לוי־ברזילי שעסקה בכוונתו של נחשון גולץ להגיש תביעת נזיקין נגד רשם האגודות השיתופיות. האישום: "ניסוי פסיכולוגי אכזרי באלפי ילדים בני קיבוצים שגדלו בחינוך המשותף".
בתחילת הכתבה המרואיין מצהיר: "אני נראה לך בן אדם נורמלי, שגרתי, שום דבר שונה. נכון? אבל את טועה. זה רק נראה ככה. אני לא אדם רגיל, אני מוטציה. בפנים אני נכה. אני לא יודע מה זה בית. אין לי אבא ואמא. לא יודע מה זה אחים ואחיות. אין לי מושג מה זאת משפחה. מה זאת אהבה. ככה גידלו אותי. ככה יצאתי. עשו עלי ניסוי ועיוותו אותי מן היסוד. לא רק אותי, כמובן, את כל הילדים שגדלו בצורה הזאת בקיבוצים, ומדובר, כידוע, באלפים" (עמ' 10).

הספר של נאמן, שהוא ספר קטן בהיקפו, מעין ממואר-תיעודי, סובב סביב הציר הזה של שאלת הילדות בקיבוץ ופצעי החינוך המשותף. הכתבה ההיא היא נקודת מוצא אליה נאמן שבה וממנה היא מצטטת והחלקים המובאים ממנה בספר מטלטלים. השאלה היסודית היא האם הילדות בקיבוצים עד שנות השמונים, אז פסקה הלינה המשותפת ברוב הקיבוצים, הייתה חוויה מיטיבה, חופשית ומוגנת, כפי ששאפו הוגי השיטה, או אולי דווקא חוויה של בדידות, ניתוק ופגיעה שאין לה תיקון.

בכתבה ההיא היה מעין מילון מונחים שנחשון בנה לצורך התביעה. נאמן מביאה בספר כמה מן הערכים; הנה אחד מהם – בית: "אני בוחר להתחיל במושג בית. אפילו לפני הורים, כי בית זה המקור, זה השורש. מעולם לא היה לי 'בית שלי'. כיום אין בית שרשום על שמי וגם אין הרבה סיכויים שאי פעם יהיה. מאז שאני זוכר את עצמי לא הייתה משמעות למילה הזו בית. אפשר להתחיל מהשפה. אף פעם לא שמעתי את המילה בית כשלעצמה, תמיד רק בסמיכות: בית-ילדים א'. בית ילדים ב'. בית הורים. בית-תינוקות. אף פעם לא 'בית'... בית היה משהו שיש לילדים בעיר. מלבן עם גג רעפים אדום שמציירים על דפים. משהו לא מוכר, מעולם אחר. לא ידעתי מה זה, רק ידעתי שלי אין כזה" (עמ' 51-52).
החיים בקיבוץ והחינוך המשותף תמיד סיקרנו אותי, ובשנות הנעורים גם היו מושא מסוים לקנאה. מאז התבגרנו והבנו שהדברים מורכבים, ולצד החלום, היה מונח גם שברו. אבל אני מודה שהספר הזה הוסיף עוד מבוכה ועוד טלטלה ופתח צוהר להבנה מחודשת על החיים המאוד לא פשוטים שיצר הקיבוץ (וזאת עוד בלי להרחיב על האזורים האפלים יותר של פגיעות ומיניות במרחב הלינה המשותפת, שהספר נוגע בהם במקרה קיצוני אחד).

זה ספר מאופק עם סגנון שקשה לשייך לז'אנר אחד ברור. חלקו זיכרון אישי, חלקו התבוננות אל הוויית הקיבוץ, וחלקו מעין תחקיר או כתיבה עיתונאית-תיעודית. השאלה הגדולה היא מה קורה כשאידיאולוגיה שנועדה לתקן את העולם נכנסת אל תוך חדר הילדים. כשהיא פוגשת ילדים ממשיים, עם פחדים ממשיים, לילות ממשיים, וגוף ונפש שזקוקים לא רק לחברה מתוקנת אלא גם לבית, להורים, לחום ולשם פרטי. הספר מניח שאין לכך תשובה פשוטה שהרי למי היה רק טוב או רק רע בילדות? גם הילדות בקיבוץ אינה יוצאת דופן במובן הזה. אפשר מצד אחד לזכור חופש, טבע, חברות, מרחבים ותחושת שייכות — ובאותו זמן לזכור גם פחדים, בדידות, לילות בלי הורים וקשיחות קבוצתית.

בשנת 1938, בעקבות ביקור בקיבוץ אפיקים, פרסמה לאה גולדברג את השיר המופלא ערב מול הגלעד. בשיר מופיע הבית שלימים היו שטענו שיש בו ביקורת מרומזת על הלינה המשותפת, שהרי מה ילד זקוק לו לפני הכל אם לא חֵיק, נשיקה ושם:

יָשׁוּב טָלֶה אֶל חֵיק הָאֵם
יִשְׁכַּב בַּדִּיר וְיֵרָדֵם
וְהַכִּבְשָׂה תִּשַּׁק אוֹתוֹ –
וְהִיא תִּקְרָא אוֹתוֹ בְּשֵׁם.

לפני חודשיים•
★★★★★
•יוסף
בוקר וערב

בוקר וערב

יון פוסה

יון פוסה, יליד 1959 הוא זוכה פרס נובל. בנימוקי הפרס נאמר שהכתיבה שלו "נותנת קול לבלתי ניתן לאמירה". זו אמירה מעניינת. אבל את הספר הקצר והמינימליסטי הזה התחלתי לקרוא לפני שהתוודעתי למשפט הזה.

הספר מתמקד בעיקר ביום אחד בחייו של יוהנס, בן למשפחת דייגים בנורווגיה. יוהנס הוא איש זקן שאשתו נפטרה זה מכבר וגם חברו הטוב פטר כבר איננו. יוהנס קם בבוקר ומרגיש לפתע פחות נוקשה אך זה עדיין נראה כמו עוד יום של זקנה ובדידות, ושל ים כבד ואפלולי. אבל עם התקדמות הסיפור משהו מרגיש מוזר. אווירת מסתורין וערפל יורדת על העולם של יוהנס. העולם רגיל, אבל רק כמעט. התחושה כאילו משהו זז מהמקום, לא לגמרי מהודק. אולי אפילו שקוף. וכך מתקדם הסיפור שכוחו גדול לא בעלילה ,שכמעט ולא קיימת, אלא באווירה שהוא יוצר.

כמה מילים על הכתיבה עצמה. אני לא יודע איך הכתיבה של פוסה בספרים אחרים אבל בספר הזה הכתיבה מאוד מוזרה, היא תודעתית, קצובה ופשוטה יחסית, אך גם חזרתית ומונוטונית. ייתכן שדווקא החזרתיות הזו היא חלק ממה שיוצר את האווירה המיוחדת. לא יודע. נקודה שכן הפריעה לי ודי מוזרה היא שאין נקודות בסופי משפטים. לא הבנתי מה הרעיון שעומד מאחורי ההחלטה הזו, אולי משהו פוסט-מודרני מתחכם, אולי ניסיון ליצור זרימה רציפה של תודעה. ועדיין לדעתי מיותר. בכל אופן, הספר עצמו קצר, ומצליח במעט עמודים לייצר אמירה מעניינת על החיים על הזקנה ובעיקר על המוות.

לפני חודשיים•
★★★★★
•יוסף
גם הדג ישיר

גם הדג ישיר

הלדור לכסנס

קשה למצוא לספר שם יותר חידתי ומוזר מאשר "גם הדג ישיר". שלוש המילים הללו ייאמרו לקראת סוף הספר בנאום של אחת הדמויות, ואולי שם הוא יובן יותר. אבל לפני כן, כמה מילים על העלילה עצמה. ובכן העלילה דלה יחסית, אין בה אירועים דרמטיים רבים. זהו יותר מסע חניכה של ילד נטוש בשם המוזר — גם במונחים איסלנדיים, כך מתברר בספר —אלפגרים. אלפגרים גדל בבקתת כבול דלה אצל זוג זקנים עניים, פשוטים ומיוחדים, במקום שנקרא ברקוקט ליד רייקיאוויק. הבית שלהם משמש כמין מעון מכניס אורחים לאנשים משונים, משולי החברה, ואלפגרים גדל בתוך העולם הצבעוני, המוזר ונטול ההיררכיה. במקביל, לאורך כל הסיפור נמצאת דמותו החידתית של גארדאר הולם, אדם שגדל בעבר באותו כפר ונעשה זמר מפורסם בעולם הגדול. גארדאר מופיע בכפר לביקורים חטופים ונעלם כלעומת שבא. דמותו מסתורית, אולי אפילו אשליה, והיא מניעה את העלילה ומרחפת מעליה ומעל חייו המתהווים של אלפגרים. "כמעט איני זוכר את הזמן שבו לא היה גארדאר הולם בחיי מעין אותה לחישה עמומה שמאחורי ההר הכחול מעבר לים" (עמ' 67). אפשר שגראדאר הוא מעין בבואה מטרימה לחייו הבוגרים של אלפגרים, שהרי שניהם גדלים באותו המקום, שניהם עוברים באותן תחנות ושניהם מחפשים "לשמוע את הצליל האחד הטהור" (עמ' 88).

הספר קיבל אצלי חמישה כוכבים, אבל הקריאה בו לא קלה. יש משהו חמקמק מאוד בכתיבה של לכסנס, כאילו היא אינה מהודקת עד הסוף. מצד אחד הכתיבה טובה, והסיפור מתקדם, אבל באותה מידה היא גם מעורפלת ומכילה לא מעט אירוניה דקה והומור עדין ויוצרת תחושה שיש כאן משהו לא לגמרי ברור. סיפור שמתנועע בין ריאליזם לאגדה. יש בספר גם ערפול מכוון של הזמן. למרות שברור מכמה קטעים שהעלילה מתרחשת במאה העשרים, הדמויות של הסב והסבתא נחוות כשרידים של עולם קדום יותר. הן מוצגות מצד אחד כדמויות פשוטות ונגישות, ומצד שני לכסנס מצליח לגרום לתחושה מעורפלת כאילו מדובר בדמויות מיתולוגיות של זמנים קדומים. כך נוצר הרושם שברקוקוט איננו רק מקום ממשי ליד רייקיאוויק, אלא מעין מרחב מיתי-זיכרוני, עולם קטן וסגור שמכיל בתוכו סיפור רחב הרבה יותר. למרות זאת, ואולי דווקא בשל כך, קשה היה לי לקרוא ברציפות יותר מפרק אחד או שניים בכל פעם. אולי זה גם קשור לכך שכל פרק הוא יחידה כמעט עצמאית, שברוב הפעמים מתהדר בסיום אירוני עוקצני, או באיזה משפט מעורר מחשבה.

גם מקריאה אחת די ברור שהספר דחוס ומכיל כמה רבדים, אבל אם צריך להתעקש על ציר מרכזי, הרי שהוא העימות הבלתי פתיר בין האותנטי לבין המוחצן. בין התהילה המדומיינת, לבין חיים פשוטים ושורשיים. בין העיסוק בייצוג של הדבר לבין המהות. זהו הצליל הטהור שאותו אלפגרים וגארדאר מחפשים. האם אפשרי למצוא צורה של חיים שאינה זיוף? האם יש ערך דווקא לחיים הבלתי־זוהרים? אולי לכסנס מבקש לומר לנו שהנקודה הבעייתית בתהילה היא שהיא הופכת את האדם לדמות או לסמל, במקום לחיות את החיים עצמם, ושיש מחיר להגשמת השאיפות לחיים של מעמד ושל כבוד. במובן הזה, גארדאר הולם איננו רק אדם מסוים אלא גם דמות של דימוי ופיתוי רוחני, והבטחה לחיים אחרים.

אחת החוזקות של הספר היא שהוא נותן לסימבוליקה לנבוע מעצמה, בין הסדקים, בלי להכריז על כך. הוא יכול לעבור ממשפט שנשמע כמו תיעוד יבש של חיים פשוטים אל משפט שנשמע כמו אגדה או פתגם עתיק, והמעבר הזה טבעי כל כך שכמעט לא שמים אליו לב.

לקראת הסוף, כאשר אלפגרים נפרד מסבו וסבתו, סבתו אומרת לו כך: "'יהי אלוהים עמך, גרים יקירי', אמרה וכעבור שניה הוסיפה: 'ואם תפגוש אשה זקנה ועניה כמוני אי-שם בעולם, שא ברכתי לה'" (עמ' 243). יש משהו במשפט הזה שמרכז בתוכו את יופיו השקט של הספר. את החסד, את הצניעות, ואת הגעגוע לעולם שכמעט נעלם. אולי זה גם מה שנשאר ממנו אחרי הקריאה. לא עלילה מהודקת או מסר חד, רק צליל אנושי דק וטהור.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•יוסף
הנחלה

הנחלה

מריה טורצ'נינוף

כשהתחלתי לקרוא את הספר הזה, הדהד לי ברקע "ברכת האדמה" של קנוט המסון. גם כאן מגיע אדם אל חלקת אדמה מבודדת, בתולית ופראית, כדי להפוך אותה לביתו. גם כאן יש עצי בראשית ונחל, ביצות, רוחות, שלגים בחורף וקיץ קצר אך שופע חיים. גם כאן האדם חוטב עצים, מסקל אבנים, בורא לו חלקת אדמה ובונה בית וחווה. אבל מהר מאוד מתברר שלא מדובר כאן באפוס מונומנטלי על חייו של אדם אחד ומשפחתו אל מול הדר הטבע הפראי. כאן הגיבורה האמיתית היא הנחלה עצמה.

הספר נפתח במאה ה־17, כשאל המקום מגיע חייל משוחרר מצבא שוודיה־פינלנד, שבתמורה לשירותו מקבל נחלת אריסים באוסטרובוטניה, מחוז בפינלנד שלחוף המפרץ הבוטני. אלא שכמעט מיד הדמויות מתחלפות, הזמן זורם, והמאות חולפות. העלילה נעה בין תקופות ובין דמויות שלא תמיד ברורה הזיקה ביניהן, מלבד שברי רמזים הנמסרים כבדרך אגב. חלקן בנות משפחה, אחרות דמויות מזדמנות: נשים וגברים, ילדים וזקנים, בתקופות של רעב ושפע, מלחמה ואובדן, מגפות ושלווה.

עצם שמו של הספר, המשתרע על פני ארבע מאות שנה, מצהיר די בבירור שאין לו גיבור אחד מלבד הנחלה עצמה. היא הציר שסביבו הכול נסוב. הדרמה האנושית מתרחשת תמיד בתוך האדמה, לצדה או בזיקה אליה — אל הנוף, אל עונות השנה, אל בעלי החיים ואל הצומח. כל הדמויות נטועות באותו מרחב גיאוגרפי, וגם התנועה הנפשית של כל אחת מהן נדמית כחלק מן המארג הרחב יותר של המקום.

אם כן, יש פה ספר ייחודי והכתיבה די טובה. יש גם לא מעט דרמות אנושיות והנוף עושה את שלו. אבל לא קל באמת להיקשר אל הדמויות: המפגש איתן קצר מדי, ולעיתים אינו מעמיק דיו. זה כמובן נובע מן המבנה האפיזודי של הספר, שאולי מבקש מאיתנו לראות בדמויות חוליות במארג, לא תודעות מלאות בפני עצמן. אך בפועל פירוש הדבר הוא שרוב הקריאה אינה סוחפת במיוחד. דווקא לקראת הסוף, עם הדמויות הקרובות יותר למאה העשרים ולזמננו, הקריאה תופסת יותר קצב ועניין. בסך הכל מדובר בספר לא רע, אבל קצת פחות ממה שציפיתי. שלושה וחצי כוכבים.

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•יוסף
פויגלמן

פויגלמן

אהרן מגד

לא מזמן הייתי בסיור בעקבות אנשי רוח וספרות מראשית ימיה של תל אביב. ש. בן ציון, ש"י עגנון, הרב קוק, ברנר, טשרניחובסקי, וכמובן ביאליק. ליד ביתו האייקוני של ביאליק מצאתי בספריית רחוב את הספר הזה. אהרן מגד לא שייך כמובן לדור הזה של היוצרים העבריים, אלא לסופרי דור תש"ח, אבל לא צריך להיות חוקר ספרות כדי לראות ביצירה של מגד את המתח בין הישראליות החדשה, הציונית, הצברית והבטוחה בעצמה, שהחלה להיבנות בימים ההם של חובבי ציון והעלייה השניה, אל מול היהדות הגלותית, שארית הפליטה הדוויה והכואבת, המבכה את העולם שאבד והחוששת כל העת מפני שואה שנייה.

"אינני איש צעיר. בן 61 אהיה באוגוסט. עברו תשעה חודשים מאז מותה של אשתי, נורה, וחמישה ממותו של המשורר שמואל פויגלמן. הצער מכלה אותי בעירה איטית כזאת, בלתי פוסקת". כך נפתח הרומן, המסופר בגוף ראשון מפי צבי ארבל, היסטוריון צבר יליד המושבה רחובות, החוקר את פרעות ת"ח ות"ט ואת הפרעות באוקראינה במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה, הידועות כפרעות פֶּטְליוּרָה (1918-1920).

הכול החל לאחר פרסום ספרו של ארבל "הבגידה הגדולה" – מחקר על פרעות ת"ח ות"ט ועל הבגידה של האצולה הפולנית באוכלוסיית החסות היהודית. תרגומו לצרפתית הביא לכך שמשורר יידי עלום שם המתגורר בפריז שולח לו כתשורה על יצירתו המחקרית את ספר שיריו עם הקדשה נלהבת: "למחבר החשוב מאוד של 'הבגידה הגדולה', שבעין מעמיקה לראות ובלב חם ואוהב, חדר אל מוקד הטרגדיה הנוראה של העם היהודי ההרוג, שהאפר של ששת מיליוניו הקדושים פזור על פני אדמת אירופה – בהערכה לבבית וברגשי הערצה – שמואל פויגלמן".

מנקודה זו ואילך ארבל נשאב במין תערובת של סלידה ומשיכה לחייו הסחופים והמוזרים של פויגלמן, שלמרות מוזרתו וגינוניו המעט ילדותיים, מתגלה מעת לעת במחשבה מקורית וסוחפת על אודות הקיום היהודי. ארבל נשאב לעזור לו בניסיון לקדם את שירתו בארץ ישראל ולהביאה אל תוך המרחב העברי, אך מגלה במהרה שלעברית החדשה אין סבלנות רבה ליידיש ולמה שהיא מייצגת. נורה, אשתו של ארבל, המתוארת פעמים רבות במראה אַרִי, תיאור הטומן אולי סוד אפל במשפחתה, מגיבה לפויגלמן בדחייה חריפה. הוא מעורר בה סלידה והתנגדות, לא רק כאדם אלא גם כסמל: הוא מחזיר אל הבית את הגלות, השואה, היידיש ואת מה שהישראליות החדשה ביקשה להותיר מאחור. מכאן מתפתח המשבר הזוגי המרכזי של הספר, שמסתיים כפי שנכתב כבר בפתיחה, במותה הטראגי של אשתו, ובמותו של פויגלמן.

אולי משום כך הספר הזה, שמצאתי דווקא ליד בית ביאליק, הרגיש לי כמו חוליה ישנה בשרשרת חדשה. לא עוד ימי התחייה הגדולים והבטוחים בעצמם, אלא הרגע שבו התרבות העברית נאלצת להביט לאחור ולשאול מה דחקה הצדה כדי להיוולד, ממש כמו בשירת "שמחת עניים" החידתית של אלתרמן. פויגלמן הוא ספר על משורר יידיש, אבל לא פחות מזה הוא ספר על הישראליות עצמה, עלינו. על מה שביקשנו אולי לשכוח, ועל מה שממשיך לשוב ולדפוק לנו על הדלת גם בימים אלו ממש.

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•יוסף
יונה בודדה

יונה בודדה

לארי מקמרטרי

לפני זמן מה קראתי את הספר "במרחבים" של הרנן דיאז. ספר נחמד שמתיימר להיות סיפור ריאליסטי על קורותיו של אדם בודד במערב הלא מיושב של ארה"ב במאה ה-19. מה שנקרא המערב הפרוע. אבל אם אתם רוצים לקרוא ספר ריאליסטי על התקופה, מוטב לעזוב את "במרחבים" ולפנות לדבר האמיתי – "יונה בודדה".

השלד הסיפורי מבוסס על מסעות הובלת הבקר ההיסטוריות של המאה ה-19 (Cattle drives) מהדרום לצפון דרך הסְפַר והאזורים הלא מיושבים של ארה"ב, שנמשכו חודשים רבים וחצו מדינות ונהרות, והיו בין הגורמים שקיבעו את דמותו האיקונית של הקאובוי האמריקאי. שני ריינג'רים טקסנים מזדקנים, וודרו קול וגאס מקריי, מחליטים להוביל אלפי ראשי בקר מן הדרום אל הצפון הרחוק, החלטה שנראית תחילה כגחמה רומנטית, כמעט הרפתקה אגבית, אך מתפתחת למסע ארוך, רצוף סכנות, אובדן, בדידות והתפכחות.

קשה למצוא שתי דמויות הפוכות מאשר קול וגאס, ואף ששניהם לוחמים קשוחים וקצינים לשעבר בדרגת סרן, הראשון הוא איש חוק נוקשה, מאופק ומסודר וכזה שמתקשה לבטא רגש ומוכן לשלם מחיר אישי כבד בשם האחריות, ואילו השני מרבה לדבר ולהתפלסף, אירוני, חובב נשים, אוכל והנאות. אבל מתחת לקלילות מסתתרת חוכמה עמוקה והבנה מפוכחת של החיים בכלל, ושל חיי האדם במערב השומם. לשניים מצטרפת לורנה היפה, העצמאית והקשוחה, שיוצאת למסע בעקבות הרצון לשלוט על גורלה, אבל גם היא תגלה דבר או שניים על החיים ועל אהבה. בהמשך נגלה את קלרה אהובתו של גאס משכבר הימים ועוד דמויות משנה רבות ומגוונות. אורכו של הספר מביא לכך שכמעט כל הדמויות זוכות לפיתוח מעמיק וייחודי, דבר שלא ניתן היה להגיע אליו בספר קצר. לי אישית נדרשו כמאה–מאתיים עמודים כדי להיכנס אל תוך הספר, אך משם ואילך כמעט שלא יכולתי להניחו מן היד.

המסע של וודרו וגאס מתחיל מן הדרום הצחיח של טקסס – ארץ שטוחה, חמה, מאובקת ודלה בצל, ועוברת, במפורש או במשתמע, דרך אוקלהומה לאחר חציית הנהר האדום, משם לדודג' סיטי שבקנזס, לאורך עמק נהר הפלאט שנברסקה, ואל המישורים העצומים וחסרי הרחמים של ויומינג, ומשם עד ליעד הסופי: מונטנה הקרה, הירוקה, הפראית והמרוחקת. מרחק בלתי נתפס שטומן בחובו עוצמה סיפורית מרהיבה של מבחן אנושי אדיר, של שחיקה ושל חברות. הנוף משתנה מאבק וחום אל עשב, רוח וקור. סערות גשם וברקים, נחילי ארבה ונחלים שוצפים. אנשים רעים ואכזריים, לצד טובי לב ותמימים. הגיאוגרפיה אינה רק רקע מרהיב למסע, אלא שיקוף של התפכחות. ככל שהמרחבים נפתחים, כך מתחדדת תחושת הריחוק והבדידות, והעמידה העקשנית מול הטבע הקשוח והאדיש — שאינה תמיד רומנטית — מלווה בכאב ובאובדן, לעיתים ממש שובר לב.

המסע עצמו חושף בהדרגה את הפער בין מיתוס המערב הפרוע לבין המציאות הקשה והמורכבת של חיים על הגבול. ההרפתקאות הרבות, המבחנים האנושיים, המפגשים עם האינדיאניים, נכתבו בשפה קולחת, לא מתייפיפת ומאוד ריאליסטית. הכאב הוא כאב והקללות הם קללות, החום והקור, העייפות והרעב והצמא, הייאוש והתקווה - כולם מועברים לקורא בלי חציצה.

מזמן לא יצא לי לקרוא אפוס רחב יריעה, מדויק, מרהיב, אנושי וגדול מהחיים, עם דמויות מדויקות ובלתי נשכחות, הרפתקני ומהורהר ועם כתיבה מושחזת ומקורית. מסע של כמעט אלפיים קילומטרים, על פני כמעט אלף עמודים — שבסיומם צר היה לי להיפרד.

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•יוסף

ביקורות נוספות על "נערה בחולצה כחולה"

נערה בחולצה כחולה

נערה בחולצה כחולה

גבריאל בן-שמחון

חברת הילדות שלי התקשרה אלי ותוך התפקעות מצחוק סיפרה ששמעה שכתבו ספר על יונתן מרציאנו ועל מושא אהבתו הסודית על רקע ההתבגרות בעיר התחתית בחיפה ומי יודע אולי גם את ואני מוזכרת בספר.
מיד רצתי לאינטרנט וגיליתי שאכן יש ספר על יונתן מרציאנו, רק שכחמישה עשורים מפרידים בינו לבין יונתן מרציאנו מושא אהבתי הסודית.

יונתן מצריאנו "שלי" היה הכוכב הבלתי מעורער של בית הספר, לפחות בעיניה של ילדה בכיתה ח'. מה הפלא? שמיניסט, גולש על גלשן רוח בחוף בת גלים, משחק כשוער (בגלל הגובה) במשחקי כדורגל בחצר... עם השיער מלא ברק, המסופר בתספורת אלי אוחנה, הוא ניצב שם על פסגת האולימפוס של העיר התחתית וששערו בוודאי היה גם מאה אחוז נקי מקשקשים (אני יכולה כמובן רק לשער, כי מעולם לא הצלחתי להתקרב אל שערו מספיק כדי לבדוק).

יונתן מרציאנו של גבריאל בן שמחון, הוא ההפך הגמור מיונתן מרציאנו "שלי". עולה חדש ממרוקו, נער ביישן קצת, "משורר", זר בין כל שארית הפליטה שמילאה את בית הספר. נער תמים וחולמני, עם הורים אוהבים ואחים ודודים בשפע וקהילה תומכת, לא פלא שדווקא הוא, יצור גלותי עדיין, התאהב דווקא בצברית היחידה שלמדה בבית הספר, נורית סתיו, עם חולצת התנועה שלה וכל מה שהיא מייצגת. נורית דווקא העדיפה את בולוש, יתום גברתן, עם עבר קשה ומצולק, אך אחד שמשחק כדורגל והפסקות ולא כותב שירים. מה נשאר לו ליונתן מרציאנו כדי לכבוש את אהובתו? רק שתי אפשרויות היו פתוחות בפניו - כשפים וסיפורים. כשהמכשף פועל ברקע, הוא מנסה לכבוש את לבה בשירים ובסיפורים. כשחרזדה, הוא מספר לנורית את סיפורה של קהילת ספרו שבהרי האטלס, את סיפורה המכשף של משפחתו, בעלת השורשים העתיקים ואת הסיפורים של שכנים ומכרים, שחיפשו גאולה וירושליים וקיבלו את ואדי סאליב ופוליטיקה מלוכלכת.

הבעיה שלי עם הספר הזה, הייתה זהה לבעיה שהייתה לי כשקראתי את "מאה שנות בדידות" של מארקס. עודף פרטים, כישופים, אותם השמות שחוזרים דור אחרי דור, גרמו לי לא פעם לבלבול. לא הצלחתי להבין על איזו סולטנה מדובר ואיזה אמור מגיע לבקר.
דבר נוסף שהפריע לי, הוא העדר ביקורת על קהילת העולים דווקא בהגיעם לארץ (כן הייתה ביקורת על ההקהילה בספרו דווקא). אמנם, אירועי ואדי סאליב מוזכרים בקושי בפרק אחד בתוך הספר, אך מהספר עולה כי האשכנזים הרשעים נטפלו לקהילה השלווה, השמחה ונטולת כל סממן של אלימות מתוך רוע טהור. אם כבר מישהו מתוך הקהילה ירה בשוטר, אז ברור שזה הגיע לשוטר הרשע ואם מישהו שתה קצת יותר מדי ערק ויצא להתפרע ברחובות, הוא כנראה היה רק שופע רוך וחמידות כגור לברדור. בעיניי, אם כבר רצה המחבר לכתוב על האירועים הללו, היה צריך להרחיב הרבה יותר ולא רק כדרך אגב.

אי אפשר להגיד שהספר לא היה מעניין, התיאור של הקהילה בהחלט היה צבעוני ומעשיר. עם זאת הוא היה קצת מעייף בעיניי. את "מאה שנות בדידות" עזבתי באמצע, אבל דווקא את הספר הזה סיימתי. למה? כי נורא רציתי לדעת מה יקרה עם יונתן מרציאנו והאם הוא יצליח יותר ממני.

בתום הספר חיפשתי בפייסבוק ולא מצאתי שם את יונתן "שלי". דווקא החברה שלי עשתה כמה בירורים ומסתבר שהוא החליף את שמו לשמה של אישתו. אמנם לא שם אשכנזי, אך מעוברת וגנרי משהו מתחום הפרחים (ולא, לא נורית). קיוויתי שהוא נורא השמין והקריח, אך אמנם הוא כבר לא מסופר בתספורת אלי אוחנה, אך הוא עדיין נראה ממש טוב. מי צריך את הפייסבוק הזה בכלל?

לפני 11 שנים•
★★★★★
•נתי ק.
נערה בחולצה כחולה

נערה בחולצה כחולה

גבריאל בן-שמחון

זהו ספר הבנוי במתכונת של סיפורי אלף לילה ולילה. המתאר את דור העולה ממרוקו לארץ ישראל מנתק את שורשיו מתוך אמונה בסוף הגלות ובבוא הגאולה. בעיר התחתית של חיפה, נערה עולה חדש , יונתן מרציאנו , מתאהב בנערה צברית במדי תנועת הנוער. שוקע בחלומות ומתאהב בה. תיאורי החלומות והאהבה שזורים בדמיון אודות גיבורי הסרטים משנות החמישים. מקסים.
יונתן כותב שירה בכמיהה שמושא אהבתו תחזיר לו אהבה. בבית הספר הוא מוכתר כ"משורר", דינו נגזר להיות סופר ומשורר.
אהבתי את כל הכלים אשר יונתן משתמש על מנת לזכות במושא אהובתו (קמעות, שירים ועוד).
התעצבתי לקרוא על היחס לדור העולה ממרוקו, בארץ. קשיי הקליטה. לא פשוט.

התלבטתי לגבי מספר הכוכבים היות ולקראת הסוף הוא היה מעט חלש, אבל החלטתי להעניק לו ארבעה כוכבים נוצצים וזוהרים.
ספר מיוחד, נהניתי ממנו. מומלץ.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•צילה
נערה בחולצה כחולה

נערה בחולצה כחולה

גבריאל בן-שמחון

מאז ימי "אלף לילה ועוד לילה" רווח בספרות הטריק הפשוט של מציאת מסגרת עלילתית קלושה כדי לחרוז לתוכה המוני סיפורים קטנים, שלא לומר אנקדוטות, שקורות לאורך שנים. לפעמים משתמשים בזה כדי שמכלול הסיפורים יאמר משהו על תקופה או על מקום או על שניהם. לפעמים גם זה לא. אמיר גוטפרוינד, למשל, אלוף בזה. הרומנים שלו הם למעשה אוסף סיפורים קצרים במסווה. כשחושבים מה העלילה, היא פחות או יותר מסתכמת במטבע הלשון של הבן שלי "יש שם אנשים שעושים דברים".

זה פחות או יותר מה שיש כאן בספר. נער אוהב נערה. הוא מחזר אחריה, והיא לא נענית, היא רוצה בחור אחר. כחלק מתהליך החיזור מופיעים סיפורי המשפחה שלו. שכן יש כאן ניגוד, פער, קונפליקט. יונתן מרציאנו הוא בן למשפחה שעלתה ממרוקו לישראל עם קום המדינה. נורית סתו, לעומת זאת היא צברית, ממוצא אשכנזי. בשנות החמישים של המאה הקודמת זה היה פער שכמעט ואינו ניתן לגישור. כחלק מהחיזור שלו אחריה הוא מספר לה ולנו את סיפור עליית המשפחה שלו לארץ, סיפורי ואדי סאליב, ובכלל סיפורי העליה ממרוקו בעשור הראשון למדינה.

אני מודה שבהתחלת הקריאה. התעצבנתי. כמה כבר אפשר לקרוא ספרי התבגרות מנקודת מבט של גיל ההתבגרות? גם המחסור בבשר של עלילה הפריע קצת לתאבון הקריאתי שלי, כי בעיני העלילה היא ציר חשוב בספר, ואני לא סובלת ספרי אווירה שמחליטים לדלג עליה. אבל, וזה אבל גדול, עם ההתקדמות בספר נכבשתי. הספר הופך להיות פיוטי ומקסים (מלשון קסם). יונתן שבוי בקסמי שיר השירים, ובקסמי הגיבורה שלו, המלכה היהודיה אלכהינה. הוא מדלג בין עולמות, בין הריאליזם הצברי ובין הכישוף והאמונות העממיות שעלו ממרוקו עם זקני משפחתו. הוא מנסה לכשף את ליבה של אהובתו, ובכך מכניס לעלילה לא מעט קווים מיסטיים, והופך את הספר לשונה ולמרתק. גבריאל בן שמחון יוצר מיקרוקוסמוס שדרכו אפשר ללמוד על המורכבות הרבה של העליה מצפון אפריקה, ובעיקר ממרוקו, והשתלבותה במדינת ישראל הצעירה בעשור הראשון לאחר הקמתה.

גם את הסקירה הזאת אני מסייגת ומזהירה שהספר נקרא בתנאים סוריאליסטיים משהו, ביממות הניתוק הטוטלי שהפילה עלינו הסופה שכנראה תיזכר לעד כ"החורף של 2013". אז יכול להיות שכל דבר מודפס היה מוצא חן בעיני באותו מידה. ובכל זאת - מומלץ.

לפני 12 שנים•נצחיה
נערה בחולצה כחולה

נערה בחולצה כחולה

גבריאל בן-שמחון

קשה למצוא סופר בעל כישרון שמסוגל לשלב נושאים, סיגנון, בעיות חברתיות, רגשות בערוב ומינון יפה כל כך.
הספר הוא הרבה דברים.
- בבסיסו הוא סיפור העליה המרוקאית (והמזרחית), ההיסטוריה שלה והמיפגש עם הארץ ו"הצבר" המיוצג על ידי נורית, הילדה ההופכת לנערה ואישה.
- אולי הוא היכולת של הסופר לחבר ולהפריד בין מציאות לדימיון, ממשות לסיפור או ממשות לסרטים וקולנוע.
- ואולי זהו סיפור שהרזדה גברית שתפקידו לפתות את האהובה , אותה נערה עם חולצה כחולה ושרוך לבן.
- זהו גם סיפורו של ואדי סאליב, לא של סמי מיכאל אלא האמיתי עד המרד ותוצאותיו.
ויש בו עוד הרבה היבטים.
קצת על הסיפור עצמו.
יונתן, בן לאב נגר עולה יחד עם המשפחה ממרוקו. הוא מאוהב בנורית נערה הלובשת חולצה כחולה ושרוך לבן ומסמלת את הצבריות האולטימטיבית.
יש המון דמויות שמתוארות יפה בספר, לא כולן זניחות ומישניות אבל נתרכז ביונתן.
הוא טיפוס חולם, משורר בעל דמיון ומתמכר לסיפורים ודמויות בסרטים ובספרים.
המיפגש של התרבות שלו עם ה"ישראליות" מתואר בקמע ( אבן ירוקה)שהוא מנסה לשים בסתר לנורית ומגלה כי אליה הגיעה אבן שחורה. הוא מאמין כי האבן השחורה מביאה מזל רע והתגובות של הילדים בכיתה הן בהתאם.
הוא מתאהב במוזיקה שנשמעת מהדירה של נורית (טוסקה) אבל לא מבין מדוע טוסקה כן וסולטנה לא.
בעמוד 142 הוא אומר: "כשהגענו לארץ, הכרמל נצץ כמו הכוכבים, היום הצברים נראים לנו רחוקים כמו הכוכבים".

הוא אוהב סרטים ומהיותו כישרוני הוא נשכר לגלגל את התרגום שרץ בצד הסרט ( היה פעם דבר כזה). ואז מגלה כי לא תמיד צריך לתרגם נכון. פעם אחת המקרין התבלבל בגלגלים ושם את הגלגל האחרון ראשון. הוא כאחראי לתרגום ניסה כל הזמן להתאים את התרגום ולא הצליח, הקהל לא הרגיש ולא מחא על כך.
הוא מחליט להוסיף "הפי אנד" לכל סרט בכתב ידו אפילו לסרטים כמו "רומאו ויוליה " ( הרעל היה חלש והם התעוררו כעבור יום), או קזבלנקה ואחרים.
בעמוד 220 הוא משווה בין ריטה היווארד לנורית ( שווה לקרוא ולחשוב מה האמת ומהו הדמיון שלנו). באותו מקום הוא משווה בין בן גוריון ל..ג'ון ויין. המסקנה שלו שג'ון ויין מהיר יותר להחליט.
יש עוד המון קטעים יפים ומצחיקים של המעבר ממציאות לדמיון.
ויש גם אלגוריה לרודנות תרבותית . ( ע 249) שבו "שיר השירים" נכתב על ידי זוג אוהבים שחווה עומק כזה של אהבה, אבל העורך אומר לו: אם נקרא את המחבר על שם שלמה המלך הוא יכנס לתנ"ך אחרת הוא יהיה בחוץ.
יש בספר גם קטעים רציניים כמו הבדידות שחש יונתן בצבא מול הכיתתיות של הקיבוצניקים.
ויש את התיאור של ואדי סאליב.
כשקוראים את הספר מבינים הרבה דברים מנקודת המבט של הפרט, המשפחה, העדה המרוקאית ואולי המזרחיות ותהליך הקליטה שכלל גם התפכחות.
הספר ריתק אותי,במין חבלי קסם.הדמויות מעמיקות וארוגות אחת בשניה בסיפור.
הוא מבקר תופעות במינון שניתן להזדהות עם הביקורת אבל לא עד כדי חמיצות.
חבל רק שהשירים המובאים במרוקאית לא תורגמו לעברית.
שווה קריאה.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•אורי רעננה
נערה בחולצה כחולה

נערה בחולצה כחולה

גבריאל בן-שמחון

"אם הערבים היו חכמים הם היו כבר מזמן מניחים את הנשק מפסיקים להילחם ונותנים ליהודים כאן להרוג אחד את השני"
אחד מפניני החוכמה של המורה לאזרחות וזה הוא גם המשפט הראשון שעלה לי בראש כסיימתי את הספר משפט שהוא חצי אכזרי חצי מצחיק ומטובל בהרבה מאוד ציניות והומור אבל עדיין מצחיק מעלה חיוך ואקטואלי היום לא פחות משהיה בשנות החמישים ומאוד מתאים לספר ובא לידי ביטוי [גם אם לא באופן ישיר]
כמו במערכון של אריק איינשטין ואורי זוהר על העולים החדשים בה כול עלייה צוחקת על העלייה הקודמת לה
כאן מסופר את סיפורו של יונתן מרציאנו עולה חדש כשהגיע עם משפחתו מספרו שבממרוקו ומנסה להשתלב בחברה הישראלית החדשה והנבנת בשנים הראשונות של המדינה יונתן כותב את סיפורו שלו ושל משפחתו מהיותו נער בן 14 מלא חלומות ודימיונות ועד שיחררו מהצבא בו הוא מתאר בשפה פשוטה אך כנה ואמיתית את סיפורו על חייו משפחתו חבריו לימודיו חלומותיו והאהבתו הגדולה לנורית נערה צעירה ויפה צברית אמיתית עם חולצה לבנה וסרט כחול שלה הוא מקדיש עשרות שירי אהבה סיפורה של שם וכאן של עולים וצברים הגולה והישראליות עלילה סבוכה עם תיאורים מקסימים על החיים שפעם היו פה על אנשים אחרים וצבעוניים מתרבויות ועולמות שונים עם מנהגים ותרבות שלא רבים מכירים כור היתוך של תרביות אנשים וחלומות
זהו לא רק סיפורו של יונתן בתור אדם פרטי זהו סיפורה גם של יהדות מרוקו בפרט ויהדות צפון אפריקה בכלל שבאו לארץ עם תקוות וחלומות ארץ שבה כולם יהודים כולם שווים ומצאו את עצמם אזרחים סוג ב' מופלים לרעה שנעקרו מהתרבות שבהם חיו מהארץ שבה גדלו כמו עץ שנעקר מאדמתו ונשתל מחדש במקום אחר ונאלצו להתמודד עם ארץ חדשה אנשים חדשים ותרבות חדשה
הספר לא פוסח על אירועים היסטוריים כמו ואדי סאליב ביקורת על החברה שהפלתה את עולי המזרח בשאלה של יונתן למה טוסקנה כן וסולטנה לא? הספר מתאר את הכוצ את העלייה הקליטה התקוות הגדולות החלומות השאיפות וגם את המציאות התפכחות ואת החיים האמיתיים אלה אחרי החזיונות המקראיים
ספר שבהחלט שווה קריאה מקסים ומרתק בעל קסם מיוחד ססגוני ומותח לא יכולתי להפסיק לקרוא עד הרגע האחרון

לפני 12 שנים•
★★★★★
•מלי
נערה בחולצה כחולה

נערה בחולצה כחולה

גבריאל בן-שמחון

סיפור אהבה בין עולה חדש ממרוקו לצברית שמעדיפה על פניו נער פליט שואה.
יונתן מרציאנו נחוש להשיג אותה ומגייס לעזרתו את דודו מגרש השים כדי להשיגה בכל מחיר.
הספר כתוב כיומן מגיל 14 עד אחרי צבא ומתרכז בשכונת ואדי סאליב בחיפה התחתית בתקופת שנות החמישים.
מרציאנו מוקף במשפחה גדולה עם הרבה דודים ודודות, סבים וסבתות שכולם מנסים לקלט בארץ.
מרציאנו מנסה למצוא נחמה בקולנו "כרמל" שם הוא בטוח שכמו בסרטים ככה גם בחיים הטובים מנצחים תמיד וכמותם גם הוא
יזכה באהובתו. יונתן הופך למתרגם ומגלגל את פס התרגום לצד הסרט. הוא חומל על הצופים ומשנה את סופי הסרטים העצובים להפי-אנד.
הספר מורכב מהמון סיפורים שאותם מספר לנורית וזאת כדי לשמור על קשר איתה.
הסיפורים הם מעניינים על מרוקו, הסימטאות בעיר ספרוף הטיפוסים, החתונות, הלוויות בית הכנסת ובית הקברות.
בסך הכל ספר נחמד ולדעתי הוא יותר לבני נוער.

לפני 5 שנים•יפה
נערה בחולצה כחולה

נערה בחולצה כחולה

גבריאל בן-שמחון

אחד הספרים שפשוט לא מתחבר.
לא סיימתי.
הנסיון טוב,לכתוב על חיי משפחה,מקום ואווירה בצד סיפור אהבה,
אבל בתוכן וסגנון פשוט לא מתרומם.
מזכיר את כתיבת "כל בית צריך מרפסת".
פשוט לא מצליח,מדשדש ולא עושה את העבודה.
שונה בתכלית מ"הבריחה" של אסתר שטרייט-וורצל-
המרתק ובעל השפה העשירה שקראתי בלי הפסקה כמעט.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•ראובן
נערה בחולצה כחולה

נערה בחולצה כחולה

גבריאל בן-שמחון

הספר "נערה בחולצה כחולה" הוא חגיגה לבעלי יידע הן בתחום סרטי הקולנוע של שנות ה-50 במאה הקודמת והן למתמצאים בז'אנרים השונים של סרטי הקולנוע דאז.
אפשר לסווג את הספר כרומן חניכה, אך הספר שווה קריאה על ידי קהל נוסף. הסופר - גבריאל בן שמחון - מרשים את הקורא כאדם בעל יידע נרחב בתחום סרטי קולנוע, כוכבי קולנע ובתי קולנוע. במובן זה, אין ספק שהספר שיצא מתחת ידיו ייחודי. בן שמחון הוא פרופ' לקולנוע וזה מורגש היטב.
אבל מבחינה היסטורית הספר עשיר בתיאורים על העלייה ממרוקו ב-1949 באוניית הפליטים "יהודי הלוי" שיצאה מאלג'יר; הווי היהודים בערים כמו קזבלנקה, פס ורבאט, המלאח, וכיצד השתלבו העולים ממרוקו בתרבות המקומית.
הספר מספק עדות לכך שהחברה המקומית בישראל, לא קיבלה את המעפילים הללו בזרועות פתוחות, ואם לא די בכך, הסוכנות היהודית סיפקה לרובם דירות קטנות בוואדי סאליב, חיפה. אחרים נשלחו אל מחוץ לחיפה, לקריות, במקרה הטוב, או דרומה מחיפה.
הסכוך הישראלי-ערבי מקבל נוכחות בספר בדמותה של מלחמת סיני 1956. הגיבור הוא יונתן מרציאנו והעלילה מתרחשת כשהוא בגיל ההתבגרות וחווה אהבה נכזבת, בעיקר בשל הגזענות. אשכנזים אינם מוכנים שילדיהם יתרועעו ויצרו יחסי חברה קרובים עם יוצאי מרוקו.
הסטריאוטיפ "מרוקאי סכין" מופיע כעדות לאפלייה נגדם.
השיוך המפלגתי גם הוא מעיד על קיומה של אפליה נגדם.העולים ואביו של הגיבור שמוצאם בעיר קטנה ליד פס, ושמה ספרי, רואים בגיבור זה מרוקאי אחרון.
ציטוט: עמ' 210-211:
"אני מבקש מאבא לתת לי מנוחה אבל הוא מתעקש: המורה שחר אמרה....
אבא מסביר לי שאני הוא המרוקאי האחרון, וכי כשאלך, שלוש אלפים שנה של יהודםי ילכו איתי - תכתוב ספר, הוא אומר, ותשאיר לפחות זיכרון ממה שהיה ועומד למות....

לפני 9 שנים•
★★★★★
•טרי
נערה בחולצה כחולה

נערה בחולצה כחולה

גבריאל בן-שמחון

את הספר קיבלתי לפני כשנתיים כספר לבן (ספר לפני שיש לו כריכה ולפני הפצתו בחנויות).
שמו היה "רומן ללא שם".
לפני פסח, כשהחלטתי לעשות מעט סדר בספרייה הביתית, החלטתי לקראו (כדי לדעת מה לעשות עמו בהמשך).
לא ידעתי באם "רומן ללא שם" הוא שמו של הספר או שפשוט הרומן טרם קיבל שם!
לאחר שסיימתיו ניסיתי לחפשו ב"סימניה" על פי שם מחברו, דאז, למדתי כי גבריאל בן שמחון הוציא ספר חדש
"מלך מרוקאי" שהוא ההמשך של הספר, ששמו טרם ידעתי.
יום אחד עברתי ליד צומת ספרים וראיתי את הספר "מלך מרוקאי" - מכריכתו האחורית למדתי ש"רומן ללא שם"
הוא בעצם "נערה בחולצה כחולה".
ולאחר הקדמה ארוכה שכזו, לספר עצמו.
הספר קריא ונחמד. מתאים גם לבני נוער. סיפור התבגרות, סיפור אהבת נעורים.
סגנון הכתיבה אסוציאטיבי, אין עלילה רציפה. אישית לא אוהבת סוג כתיבה זה. אך יש בספר הומור.
יש הוואי ישראלי, של שנות ה- 50. יש תאור החיים במלאח של מרוקו.
אישית הספר לא חידש, אך היה קריא וחביב.
מי שיאהבו, יוכל להמשיך לקרא את "המלך המרוקאי" שהוא המשכו.
אישית? עוצרת כאן! לי הספיק מהעניין.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•סבטלנה כהן