אי נוחות, בחילה, גועל. אלו המילים העדינות ביותר שיכולתי לחשוב עליהן במהלך קריאת הספר הזה. רציתי לשנוא אותו, לומר שהוא גרוע ולהפסיק לקרוא, כאילו שאם אסגור אותו ואחביא במדף הכי גבוה בספרייה שלי הוא יפסיק להתקיים כמו מעולם לא היה. אבל לא יכולתי להפסיק. כאילו מישהו הפנט אותי ונטל ממני את יכולת הבחירה.
מארק שלוסר הוא רופא משפחה הולנדי חד אבחנה ונטול חמלה. הוא מביט בבני האדם ורואה אותם במערומיהם, תרתי משמע. מעולם לא היה הגוף האנושי כל כך דוחה בעליבותו. גם במשפחתו שלו הוא צופה באופן אובייקטיבי לכאורה, עד שהמציאות מכריחה אותו להתערב. התיאורים של קוך מקוממים ברשעותם, בדיוקם, באמינות שלהם. הוא מתבונן במציאות דרך זכוכית מגדלת ענקית המגדילה כל פגם קטנטן למימדים מפלצתיים. רובנו רגילים ראות את העולם דרך פטושופ. לרטש פה ושם קמטי מציאות שלא נראים לנו, להחליק את קמטוטי האמת. קשה להחזיק מעמד בחיים האלה ללא הרכבת משקפיים ורודים. שלוסר חף מכל אלה. הוא נטול כל הטיה אופטימית. האם הוא סוציופאט מיזנטרופ או שמא כל מי שמתבונן בבני האדם בקרבה פיזית כה גדולה סופו לאמץ את נקודת המבט הזו?
דמות המספר שבנה קוך כל כך אמינה עד שבמהלך הקריאה נטיתי לשכוח שזוהי דמות בדויה בלבד. כעסתי עליו על הדעות שהוא מעלה לגבי הביולוגיה האנושית, תפקידי נשים וגברים. אני שונאת את הטענות המקובלות על זה שאנחנו מונעים על פי צו קדמון, אינסטינקטים רדומים לכאורה השוכנים בנו עד שאנחנו עבדיהם הנרצעים. דעות כאלה נותנות את הלגיטימציה להתנהגויות אנושיות בזויות כמו בגידה ואפילו אונס. כעסתי והזדהיתי בעל כורחי.
ישנו רק ספר אחד שקראתי שגרם לי לעוצמת רגשות כזו של יחסי משיכה-דחיה. "לוליטה" של נאבוקוב. גם אותו קראתי בנשימה אחת, באי נוחות עצומה, מוצאת את עצמי מזדהה עם מספר מתועב. שני הספרים גרמו לי לתהות איך לעזאזל הוא עשה את זה. גאונות. אין לי מילה אחרת. מאיר שלו כבר כתב שהוא מקנא בנאבוקוב על לוליטה. אני מקנאה גם בקוך.
ספר סוחף וטורד מנוחה, המעלה בפנינו את מה שהיינו רוצים לשכוח. אילו היה כוכב שישי הייתי מעניקה לו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
