אחד המשחקים האהובים עלי ביותר בילדותי היה להתחבא בארון. הייתי לוקחת ספר ופנס ומתגנבת לארון הענק בחדר השינה של הורי. מעולם לא הצלחתי להיות שם יותר מכמה דקות. לפעמים נבהלתי כי נראה היה לי שאני נחנקת. בדרך כלל אמי מצאה אותי וכעסה מאוד על שפגעתי בקודש הקודשים הפולני - לכלכתי את שמיכות הפוך המאופסנות בתחתיתו של הארון. הייתי מאוד מאוכזבת מעצמי – איך אוכל לשרוד אם אני אפילו לא יכולה לשהות בארון שכובה על

לפני כחודש קיבלתי מחברתי תמר מתנה, את הספר לרגל הנסיבות, עם הקדשת הסופרת, לאחר שהשתתפה בערב עם הסופרת <mark>רוית ראופמן</mark> בזכרון יעקב.
תמר סיפרה שהמפגש היה מאד מעניין ומרגש והיא, ביודעה כמה אני אוהבת לקרוא, החליטה לקנות לי אותו.
התחלתי בו ביום לקרוא בו (מבלי לקרוא שום ביקורת או אפילו את ה-blurb (התקציר/פרסומת על גב הספר שלא מצאתי לו מילה תואמת בעברית), מבלי שהיה לי מושג על מה הספר). למחרת אמרתי לתמר שמה

יש הרבה דמיון בין אנשים וספרים. יש את אלו הבולטים, המככבים, ויש את השקטים. יש את אלו שמיד כובשים אותך, ויש את השקטים יותר, שבלי לשים לב, אתה פתאום מגלה שהם עשו דרכם לליבך בשקט בשקט. כמו הספר הזה. יש משהו בכתיבה הצנועה שלו שהצליח לכבוש אותי. ומה זו כתיבה צנועה בעצם. זו כתיבה שיודעת לתת מקום לדמויות שלה. דווקא בגלל שהדמויות כל כך מלאות בנוכחות, וכל אחת מהן היא טיפוס, והן שעושות לא רק את הסיפור, אל

ראשית אומר שהספר מצוין נוגע בחיים ובנקודות הרגישות של רבים מהישראלים, ילדים של שורדי השואה. העלילה כולל סיפורי שלושה דורות שמשקפים מאד את ההסטוריה של הישראלים שהוריהם שרדו את השואה. דור של ישראלים שעברו גהנום , הגיעו לארץ השתלבו בחיים כאן אם בקיבוץ אם בעיר למדו ,עבדו, בנו משפחה כאילו כלום לא היה, השתדלו להיות הישראלים החדשים בכדי לא להטריד לא להבהיל את ילדיהם את הסביבה ולא להטריד את המדינה בעברם ה