"מי זה?" הוא שואל, קולו מנסר, אחוז חרדה.
"זו אני." אני נעצרת. אבוד לי.
"את פתחת את החלון?"
"אמא פתחה. היא רצתה שיכנס קצת אויר."
קולות ילדים משחקים עולים מבחוץ. אני תוהה אם אפשר כבר לצאת.
"אתן יודעות שאסור לפתוח את החלון," הוא כועס, "הם יכולים להיכנס."
"מי?" אני שואלת ביאוש.
"הם מרעילים את האויר. הם מנסים להרוג אותי."
"אם האויר היה מורעל הייתי מרגישה מייד," אני עונה, שמה מבטחי בהגיון כאילו הוא עדיין נוכח כאן.
"תסגרי את החלון אני אומר לך!" הוא זועק, ספק בבהלה ספק בזעם.
אני מצייתת וסוגרת את החלון. ההגיון לא יוכל להיכנס לחדר אפילו אם ירצה.
"הם עדיין כאן. הם נכנסים דרך הצינורות של הרדיאטור."
אני לא מוותרת. יותר מדי תלוי בוויכוח הזה. "כלום לא יכול להיכנס דרך הצינורות האלה. מערכת ההסקה לא עובדת עכשיו."
"הם השתלטו על הצינורות, את לא מבינה?"
אני לא מבינה בכלל. איך זה יכול להיות. לאן הוא הלך.
"שמעת אמבולנס עכשיו?"
"לא".
"הם באים לקחת אותי, אני אומר לך. הם לא יוותרו."
"לא שמעתי כלום. אף אחד לא בא לקחת אותך. אני לא אתן."
מבטו ערמומי לפתע, הוא מתבונן בי ואש זרה בעיניו.
"גם את מנסה להרוג אותי, נכון?"
"מה פתאום? איך אתה יכול לחשוב דבר כזה?" אני נעלבת באמת. חשבתי שהוא אוהב אותי. חשבתי שיראה כמה כל זה לא הגיוני.
"אז מי הזיז את מחוגי השעון? זו את או הם."
אני שותקת, מוותרת.

***************

הכתוב למעלה אינו לקוח מתוך הספר, למרות שהוא מתואר בו כמעט במדוייק. הוא שלי ונכתב לפני הרבה שנים. כמעט בכל שנה, בסביבות פסח אבא שלי היה מתכנס בעצמו, מסתכל סביב במבטים משונים, כאילו מישהו רודף אותו, ממעט לדבר וכשהיו מנסים לדבר איתו היה עונה "יופי יופי". שמחה רבה שמחה רבה אביב הגיע לאבא רע. זה היה מתחיל תמיד בצורה הפכפכה כזו, יום כן, יומיים לא. רגע אחד מבטים בוהים בחלל, לא מתמקדים בשום דבר, ורגע אחר כך הוא לגמרי עצמו, ממשיך את השיחה כאילו כלום. כשזה התחיל תמיד קיוויתי מחדש שהפעם זה לא ימשיך. שאיכשהו יהיו רק המבטים וזהו. בכל פעם שראיתי אותו ניסיתי להעריך – בסדר/ לא בסדר. זה תמיד המשיך. לאט לאט החלק החולה היה בולע את זה שבריא.

"כל העומרים שהיו לה" עוסק בנושא שממעטים לכתוב עליו – מחלת נפש. עומר היה חולה בסכיזופרניה שנים ארוכות עד שלבסוף, לאחר שהמחלה עיכלה את החיות שבו, התאבד. הספר מתרחש במהלך השבעה של עומר בקיבוץ שבו גדל. הוריו של עומר מנסים להתמודד עם האבל הכבד, וגם להבין מתי השתבש הכל. כיצד יתכן שהילד המתוק וזהוב התלתלים, זה שהקסים את כל הקיבוץ, התקלקל פתאום? האם היה רגע מסויים שבו התרחש הקילקול? והחשוב ביותר – האם אפשר היה לתקן לפני שנהיה מאוחר מדי?

ורכובסקי מעלה את השאלות אך לא מציגה תשובה, וטוב שכך. לא לכל דבר יש תשובה. ורכובסקי מטיבה לתאר את השיגעון שמסתתר בהבלחות של שפיות, את ההדרדרות שלא נראית בתחילה, את הנסיון לשכנע את עומר בקולו של ההגיון, ללא שום הצלחה. היא מתארת את השפעתה של המחלה על הוריו של עומר, אחותו, יחסם של חברי הקיבוץ.
עומר הוא נוכח-נפקד בספר. הוא זה שאינו עוד, אך עצם הליכתו הוא הבסיס לכל הספר. נקודת המבט של עומר לא נמצאת בספר, וזה רק מדגיש בעיני את חוסר היכולת להבין את השגעון. "כל העומרים" הם אותו עומר בגירסאות שונות, כפי שהצטייר בעיני משפחתו וחבריו, לפני ואחרי.

זהו אמנם ספר ביכורים אך הוא בשל וכתוב להפליא. למרות שהנושא כבד והספר עצוב מאוד, הכתיבה לא מחניקה. יש בספר הומור, חמלה, קבלה, הבנה של הטבע האנושי והרבה צניעות. זהו ספר קטן במובן הכי חיובי של המילה.

התלבטתי זמן לא מבוטל האם לכתוב ביקורת לספר הזה, והאם לכתוב ביקורת כל כך אישית. בסופו של דבר החלטתי שלא אוכל לותר. לא על ביקורת לספר מעולה כל כך, ולא על הצד האישי שלי.

אחד המשחקים האהובים עלי ביותר בילדותי היה להתחבא בארון. הייתי לוקחת ספר ופנס ומתגנבת לארון הענק בחדר השינה של הורי. מעולם לא הצלחתי להיות שם יותר מכמה דקות. לפעמים נבהלתי כי נראה היה לי שאני נחנקת. בדרך כלל אמי מצאה אותי וכעסה מאוד על שפגעתי בקודש הקודשים הפולני - לכלכתי את שמיכות הפוך המאופסנות בתחתיתו של הארון. הייתי מאוד מאוכזבת מעצמי – איך אוכל לשרוד אם אני אפילו לא יכולה לשהות בארון שכובה על שמיכות פוך?

אבי שרד בארון בלי שמיכות אבל עם ספרים. ככה הוא למד לקרוא בפולנית. אני חושבת שהוא היה שנתיים בארון, אבל אני לא בטוחה. הוא גם היה בבור, בגטו, ברח מהגטו מחופש לילדה, הוחבא במרתף של ביתו שהפך למפקדה של הגסטאפו, היה במנזר. אני מכירה אנקדוטות, חסר לי רצף הזמן. מה היה קודם? כמה זמן? היכן סבתי הייתה בכל השנים הללו? איך אבא וסבתא מצאו אחד את השני אחרי המלחמה?
מעולם לא שמעתי את הסיפור כולו. בתחילה אבי סרב כי הייתי קטנה מדי. את מה שסיפר, סיפר כאילו מדובר בהרפתקאות מלהיבות ורחוקות. זה היה מחושב, כדי ש"לא אהפוך לדור שני קלאסי שחי את השואה בעצמו".

אחר כך כבר לא שאלתי. זה כאב מדי. ניילנתי את עצמי מהשואה ולא קראתי שום ספר בנושא מזה יותר מעשרים שנה. ואז נתקלתי בספרה של רוית ראופמן. לא היה לי מושג על מה הספר. פשוט נתקלתי בו בספריה הדיגיטלית והוא היה פנוי ולא היה לי משהו אחר לקרוא. כשגיליתי שזה "ספר שואה" כבר היה מאוחר מדי, הייתי עמוק בתוך הסיפור. ראופמן כותבת את סיפורה הלא יאמן של בת אמא וסבתא, האם הוחבאה מגיל 7 בבור קטנטן למשך שנתיים על ידי נוצריה זרה שבדיוק איבדה ילד. הסבתא נשארה בחיים בנסיבות שגם הן לא תאמנה, בתקווה קלושה לחזור ולמצוא את בתה בחיים. גיבורת הספר היא הנכדה שגדלה בקיבוץ, המספרת על יחסיה הטעונים עם אמה, כשסיפורה ארוג בקורותיהן של האם והסבתא. תעלומת העלמו של חבר הנעורים של הגיבורה מרחפת על פני הספר עד שנפתרת בסופו הלא יאמן. הייתי כותבת לא אמין אלמלא הייתי מכירה סיפורים פחות מסתברים. אלו החיים שלא יאמנו, במיוחד בתקופה ההיא.

ראופמן כותבת נפלא. הגיבורה שהיא פסיכולוגית (כמו ראופמן עצמה) מנתחת את מטופליה אך עיוורת למה שמפעיל את אמה. היא כותבת על תפקיד סיפור השואה כמפתח בהצלחת ההשרדות עצמה. היא מטיבה לספר על ההשלכות של קורות הדור הראשון על הדור השני. ספר קשה לקריאה וגם קריא מאוד וקולח באותה נשימה.

במהלך הקריאה הרגשתי את הסכין חותכת בבשר. הניילון נקרע. מי שלא היה שם לא יוכל להבין לעולם. הרגשתי גם אשמה. הנה אני, קוראת סיפור שואה של מישהו אחר, בעוד שאת סיפורו של אבי אני מכירה רק בחלקו. ביד ושם ממתין לי סיפורו המוקלט של אבי במסגרת פרוייקט שפילברג. אני לא מסוגלת להביא את עצמי לשמוע אותו, למרות בקשות חוזרות ונשנות של בכורתי.

אולי אחרי הספר הזה אעזור את הכוחות לעשות זאת. אני קצת סולחת לעצמי, כי "לרגל הנסיבות" אני שפויה. ואולי אפילו אגייס את הכוחות כדי לכתוב את סיפורו של אבי ומשפחתי. הספר של ראופמן הוא בדיוק הספר שהייתי רוצה לכתוב.

"הייתי בכיתה" סיפר לי אבי, "וראיתי שבחוץ יש איזושהי התרחשות. לא ידעתי בדיוק מה, אבל היה ברור לי שקורה משהו. חשבתי מייד שאולי צריכים אותי. יצאתי מהכיתה וקפצתי החוצה מהחלון במסדרון. נחתתי על המדרכה וכמעט שפגעתי בבן גוריון. הוא פשוט עמד שם ואמר לי 'ילד, כדאי שתסתכל לאן אתה הולך'. מזל שלא היה לו מושג ."

הסיפור הזה (שהוא אמיתי לגמרי) היה אחד מהרבה סיפורים משעשעים ששמעתי מאבי על ימיו כנער שהצטרף לשורות הלח"י. דמיוני הוצת מספורי ההרפתקאות – פעולות, אקדחים, מעקבים. ממש הרבה אקשן. היה מדהים לראות את אבי, איש המחשבים החנון, מפרק אקדח ומרכיב אותו במהירות. "הייתי אלוף, מפקד כיתה כבר בגיל 16" אמר בגאווה לא מוסתרת. הרבה שנים עברו עד שהתחלתי להבין שההרפתקאות האלו לוו במחיר נפשי לא פשוט בכלל. "איך סבתא קיבלה את זה?" שאלתי אותו כשהפכתי לאמא בעצמי. "היא התחננה שאעזוב, שאני כל מה שנשאר לה אחרי השואה. שאתן לאחרים לסכן את עצמם. אבל איך יכולתי. הרי לא קיבלו אותי לפרטיזנים כי הייתי צעיר מדי. ללח"י קיבלו אותי וסוף סוף יכולתי להילחם בחזרה. הייתה שם חברות שאת לא יכולה להבין. היינו שם מכל העדות, דתיים וחילונים, גברים ונשים. כולם ביחד."
רק בזקנתו החל אבי להבין את המחיר ששילם. "לא יכולתי להתקבל לרפאל. לא היה לי סיווג בטחוני מספיק כי הייתי בלח"י. בנס בכלל התקבלתי לטכניון. הם לא קיבלו אנשים מהלח"י. המדינה זרקה אותנו. היו לוחמים שאחרי קום המדינה לא היה להם מה לאכול. הרדיפות בארץ אחרי שעברתי רדיפות בשואה הן אלו שגמרו אותי."

"פליאה" של שלו מדבר על חייהם של לוחמי חירות ישראל אחרי קום המדינה ומפנה את הזרקור אל הקשיים של אותם לוחמים. גם הקשיים בחיים במחתרת וגם הקשיים להמשיך בחיי שגרה לאחר קום המדינה. עטרה היא בתו של איש לח"י שנפטר, המנסה להבין את עברו של אביה ואת נישואיו הראשונים כדי להבין את עצמה. חייה של רחל, האישה הראשונה, משתרגים בחייה של עטרה, בתה של האישה השניה, והתרת תעלומות העבר חורצת גורלות בהווה. הכתיבה של שלו מעולה. היא מטיבה לכתוב על כאב ועל רגשות בכלל, על גורל ועל אשליית הבחירה. העלילה מתרחשת בעיקר בירושלים הכבדה והמכבידה בהסטוריה שלה, ובחיפה, עיר הים וההר, אליה בורחת עטרה, כאבי. כאבתי ודמעתי ובעיקר התגעגעתי לאבי שאיננו עוד. המון שאלות עלו בי במהלך הקריאה לגבי העבר הפרטי שלי. שמות הלוחמים שמוזכרים בספר הם שמות של אנשים שנלחמו עם אבי. כל כך רציתי לשאול ואין את מי.

"פליאה" הוא ספר שנכנס לקרביים ועוצר נשימה. חשיבות מאורעות העבר לזהות בהווה מתוארת בהרבה ספרים, אבל שלו היא כל כך כישרונית עד שהיא חותכת בבשר החי. הספר קל לקריאה וכבד בו זמנית. הרבה מאוד משלו עצמה נמצא בספר הזה. לעיתים התבלבלתי מי זו עטרה ומי זו צרויה. מרדכי שלו, אביה של צרויה, היה בעצמו איש לח"י. נראה כי הכמיהה של עטרה לגלות את עברו של אביה היא גם החיפוש של צרויה.

הקלישאה שהמציאות עולה על כל דמיון נכונה לעיתים. הסיפור הפרטי שלי משתלב בזה של צרויה. אבי הוא זה שגייס את אביה של צרויה ללח"י. היא כנראה לא יודעת את זה. אני לא בטוחה שאביה ידע. אבי היה עולה חדש שנאלץ לקפוץ שלוש כיתות. "הילד שלי לא ישאר כיתה" אמרה סבתי. שואה מבחינתה לא היוותה תירוץ. היא לקחה לנער בן ה-15 מורה פרטי לעברית, תנ"ך ותלמוד. המורה היה מרדכי שלו. "הבנתי שאנחנו חייבים שהוא יכתוב במעש" סיפר אבי. "אבל זה לא מכובד שתלמיד יגייס את המורה שלו. אז שלחתי אליו מגייס אחר, מבוגר יותר." מרדכי שלו ואבי נשארו חברים עשרות שנים. הוא היה האדם היחיד שאבי העריץ.

אבא, אני מקדישה לך את הביקורת הזו. אני מתגעגעת אליך יותר מכפי שאפשר לתאר.

השנה האחרונה דרדרה באופן משמעותי את הסטייל שלי. לא שקודם הייתי חובבת אופנה, אבל לפחות הייתי לבושה ביותר מטישרט מהוה ומכנסי טרנינג. תוסיפו לזה התקף אלרגיה שלא מאפשר לי ללבוש בגד שלא נופל ממני וקבלו את הסטייל הנוכחי המופלא שלי. סגנון הלבוש המסמורטט מתמזג להפליא עם נפשי הדהויה. העולם החליט, כך נראה, שהקורונה נעלמה. לצערי, אני כרגיל באיחור לא אופנתי בעליל. הגדולה שלי בקבוצת סיכון, אבל לא מספיק. רופא המשפחה איחר ביום אחד בהגשת הבקשה לחיסון מוקדם לילדים, וביום המחרת הוצאה ילדתי באופן רשמי מקבוצות הסיכון. רק שהוירוס לא יודע את זה. כך אנחנו נאלצים להמשיך ולהסתגר בבית, בעוד העולם יוצא לחופשי. הבנות עדיין לא בבית הספר, קיבלתי אישור מיוחד מהעבודה להישאר בבית ולהתלבש כהומלסית.

הסגר הכפוי הדביק את הקטנה שלי למסכים. מסתבר שגידלתי גיימרית. היא משחקת בכל מני שרתים עם אנשים מכל העולם, מורידה אפליקציות, משתפת, מייעצת. אחת ההתקנות חייבה אותה לפתוח חשבון ג'מייל. היא ניסתה שם משתמש סטנדרטי, כזה הכולל שם משפחה ושם פרטי. "אמא, השם שלי תפוס!" היא הודיעה לי. מי יכול היה לקחת לי את השם ועוד לכתוב אותו נכון כמו בגרמנית?" זה באמת היה מוזר. גיגלנו, וכך מצאנו שהשם של הקטנה שלי אכן תפוס, וגם מצאנו את הספר הזה של בעלת השם. זה באמת כבר היה יותר מדי. הקטנה שלי, ששמה בביקורות שלי תמיד היה "קרילך" משום שהייתה מביאה לי ספרים, דוחפת אותם בפרצופי ודורשת "קרילך!", מלאת סטייל, אבל לא כזה שכותבת הספר התכוונה אליו. מה שמעניין אותה בבגדים הם שיהיו רחבים ונוחים ולא יפריעו לה בתחביבי הספורט השונים שלה, שכרגע מתמקדים בקיר הטיפוס שבנינו בבית אחרי הסגר הראשון. מכיוון ש"בגדי בנות" לא מאפשרים לה את חופש התנועה שהיא אוהבת, אני קונה לה "בגדי בנים". "זה ממש לא פייר שמישהי לקחה לי את השם וגם כתבה ספר בנושא שאני הכי שונאת! זה בכלל לא חשוב מה לובשים. בנות שקוראות את הספר רק ימשיכו לחשוב שהן חייבות להתלבש יפה."

אז אני כותבת את הביקורת הזו. "סטייל משלך" זה חשוב, בתנאי שהוא כולל את החופש ללבוש מה שאתם רוצים ולעשות מה שאתם בוחרים.

מצחיק לחזור לכתוב כאן ביקורת דווקא על ספר בנושא הזה, במיוחד שקראתי כל כך הרבה בתקופה האחרונה ולא הצלחתי לכתוב ביקורת על כלום.

כדור שני לשואה מחשבות אפוקליפטיות עולות בראשי גם בימי שיגרה. מה אם תהיה שואה נוספת? טילים? רעידת אדמה? מאז שבתי הבכורה חלתה בסוכרת נעורים החרדות שלי קיבלו תפנית לכיוון מחלות. מה אם תתפשט מגפה? מה אם יגמר האינסולין? איך אשיג לה תרופות בזמן מחסור. ובכלל – היא פגיעה יותר, והכל מלחיץ יותר. מגיפת הקורונה המתפשטת, איך לומר, לא בדיוק באה לי בטוב. אני בודקת עשרות פעמים ביום את מצב הנדבקים והנספים. בכל "הרגעה" המציינת שחולים עם מחלות רקע כגון סוכרת הם בסיכון גבוה הרבה יותר, הלב שלי מתכווץ.

קניתי אתמול ערימה של תרופות, ככל שמכבי איפשרה לי. למותר לציין שרוקנתי חצי סופר. שיהיה. כרגע בכל פינה בחדרים מתחבאת לה ערמת שימורים או שישית מים. אפילו שוטטתי באתרים בחיפוש אחרי מסיכות, ולא כאלו של פורים. לא הזמנתי כי בדקתי שהן לא עוזרות יותר מויטמין C ליפוזומי. אבל אני יודעת שאם אנשים יתחילו להסתובב איתן אני בכל זאת אכה על חטא שלא קניתי, ולעזאזל קול ההגיון השפוי. בעלי והבנות מבודחים מהקניות הללו, אבל הם רגילים להכיל את חרדותי ומעלים רעיונות נוספים ומוצרים שטרם עלה בדעתי לקנות. בהבלחות צלילות אני יודעת שהם צודקים, אבל אולי הפעם תתרחש אפוקליפסה אמיתית והצדק יהיה אתי? אם כן לפחות תהיה לי הזדמנות לומר את ה"אמרתי לכם" הפולני. הרי בכל מצב חירום אנשים חשבו תחילה שהכל יעבור במהרה ושלא יכול להיות שהדברים יהיו ממש רעים.

מגיפת הקורונה המתפשטת העלתה מייד בזכרוני את הספר הזה, שהיה קריאת חובה בספרות בבית הספר. ברומן מתאר קאמי את התפשטות מגיפת הדבר באוראן. גם שם הכל מתחיל כאירועים מינוריים. חולדות מתחילות למות. בתחילה בודדות, אחר כך מתגלות גופותיהם בערמות. ואז בעלי חיים אחרים מתחילים למות, ולבסוף גם בני אדם. מרגע לרגע נראה שהמצב הולך ומחמיר, יותר ויותר בני אדם מתחילים למות, ולבסוף סגר מוטל על התושבים והם בעצם בכלא – אין יוצא ואין נכנס. שאר החלקים של הספר מתארים את המציאות הנוראית של התושבים עם המגיפה, המתים הרבים, הצורך להשיג צרכים בסיסיים, הרצון לברוח מההסגר.

כל הילדים בכיתתי שנאו את הספר, מלבדי. הוא נראה לכולם עונש, משעמם ומשמים, חוזר על עצמו, פאסימי ובעיקר חסר סיכוי מול רוח הנעורים הצוהלת שעמידה בפני הפחדות כאלה. אהבתי את הספר מאוד, כלומר, "אוהבת" הוא לא בדיוק המונח המתאים לספר דכאוני ושחור משחור. התחברתי לדיון הפילוסופי של קאמי על אקזיסנציאליזם. העולם הוא ללא אלוהים וללא תכלית. המציאות היא ההווה בלבד, העבר והעתיד לא רלוונטיים. בהעדר אלוהים לאדם יש זכות בחירה ועליו מוטלת האחריות למעשיו. העולם הוא מקום שרירותי, הכל יכול לקרות, אין סדר ואין משמעות, הכל מקרי ושרירותי. מגפה היא כר נוח להדגמת אקזיסטנציאליזם. בחיי היומיום נדמה לנו שיש סדר וארגון, ואילו במצב חירום של מגפה הסדר החברתי הקיים מתפורר, החיים והמוות שרירותיים. אין צדק במוות ממחלה.

הספר מתאר הרבה קונפליקטים בין הגיבור הראשי, ד"ר רייה, שעושה ככל יכולתו לעזור לחולים, לבין האב פנלו. האב פנלו מייצג את גישת הכנסייה, ואילו ד"ר רייה הוא אקזיסטנציאליסט. העולם מבחינתו הוא חסר משמעות וצדק, אך בכל זאת ד"ר רייה בוחר להעניק לו משמעות משלו בכך שהוא בוחר לעזור ללא הפוגה לחולים. האדם מחפש משמעות, אמרו את זה קודם, לפני. קשה לאדם לחיות בעולם של כאוס.

גם בראיה לאחור הספר עדיין מרתק בעיני, למרות שכיום אני יכולה לראות שהוא מציג מודל פשטני מדי. ספר קשה לקריאה, לא מומלץ לקריאה לכל אחד, בטח שלא בימים אלו, ובכל זאת מומלץ מאוד.

אני שונאת להשאיר מנוי לא מנוצל בספריה. זו מן שריטה שלי. אין מצב שמותר לי לקחת מספר מסויים של ספרים ואקח פחות. בזמן האחרון קרה שהגעתי לבד לספריה – לבנות היו עיסוקים משלהן, הבעל היה בעבודה. איימתי שאם אני הולכת לבד אני חוזרת רק עם ספרים לעצמי. זה איום חזק אצלנו בבית כי כולם מכורים לספרים, רק שלא העזתי לממש אותו עד לפני כמה ימים. הפעם החלטתי שאני אכן שואלת ספרים רק לי. אז היו לי שנים עשר מנויים לנצל.
כל ההקדמה הארוכה הזו באה להסביר איך יתכן שלקחתי את "תעשו לי טובה". מה לי ולספר הזה? הרי זה ספר שני של סופרת של רב מכר שלא סבלתי, הנושא לעוס ושחוק – רווקה שרוצה ללדת ילד בכל מחיר, שמסבירה כמה קשה לאישה בעולם של גברים, ועוד פעם יהודיה אמריקאית. גם הכריכה האחורית המסבירה כמה הספר נועז ושנון רק הרתיעה אותי. בדקתי בסימניה ומצאתי את הביקורת הקטלנית והמצויינת של yaelhar. לא הייתי אמורה אפילו להרים אותו מהמדף. אבל היו לי שנים עשר מנויים. אז שאלתי אותו, ולא ציפיתי לכלום.
למרבה ההפתעה שלי חיבבתי את הספר. ודאי שהוא לא יצירת מופת, אבל הוא מצא חן בעיני. קודם כל הספר הצחיק אותי – למרות ההומור הירוד. אני מניחה שזה תלוי מצב רוח שלי יותר מאשר איכות הכתיבה, אבל מודה שצחקתי. מעבר לכך – הספר נכתב ב-1980. גם עשור אחר כך החינוך שקיבלתי בבית שלל מכל וכל אמהות יחידניות, סקס של נשים לא נשואות, וודאי שלא סקס עם מספר גברים שאף לא אחד מהם הוא "חבר רציני". אני מדמיינת את הורי ז"ל מצקצקים בלשונם. לאישה כזו יש כינוי ראוי שלא מזכירים ב"בית טוב".
מעבר לכך – סגנון הספר קליל וקולח, הרעיון של יצירת רשימה להשגת מטרה הוא למיטב ידיעתי מקורי וחדשני לתקופתו. במהלך הקריאה ראיתי דמיון רב ל"פרויקט רוזי". אני משוכנעת שהיתה כאן השפעה לא מבוטלת, ו"תעשו לי טובה" קדם בהרבה.

כאמור, לא מדובר ביצירת מופת, אבל מדובר בספר שמציג גיבורה שבסך הכל שלמה עם עצמה, לא שרוטה מדי, עצמאית, מתמודדת בהצלחה עם תלאות העולם ומצליחה למרות שאין לה גבר. זה הישג לא מבוטל גם בימנו, וודאי שב-1980.

ביום רביעי, ערב יום השואה, חזרתי הביתה מהעבודה אחרי הצהריים. בבית מצאתי את חמותי משגיחה על בנותי. היא החזיקה בידה נר זיכרון ועיינה בתשומת לב בתווית שעל הנר.
"מאיפה הנר הזה? "
"קיבלנו בבית הספר" ענתה הגדולה שלי, "לזכר הנספים בשואה."
"טוב, זה לא של המשפחה שלנו. אבל חבל לזרוק. אני יכולה להביא לכם טפט שאפשר להדביק על התווית ולא יראו כלום. את יכולה לשים את הנר לקישוט בחדר."
"אבל סבתא" התמרמרו שתיהן, "זה לא יפה. זו מישהי שנרצחה בשואה."
"שטויות" פסקה חמותי, ורק אז שמה לב שבעצם הגעתי.
"אני בדיוק עושה איתן יצירה עם הנר הזה" היא הסבירה לי.
הרגשתי שהדם עולה לי לראש. איך היא מעזה?!! ואני עוד דור שני.
שנים שלא אמרתי לה כלום. זה אף פעם לא הועיל. תמיד נהיה מזה ריב, כאשר בעלי תקוע באמצע. אבל הפעם לא יכולתי לשתוק.
"אצלנו בבית מכבדים את יום השואה!!" אמרתי בקול רם, חצי צעקתי. "אנחנו מדליקים בערב את הנר, ובוודאי שלא עושים ממנו עבודת יצירה!"
חמותי אספה את חפציה והלכה. תהיתי אם התקשרה לבעלי להתלונן או לא. קוויתי בשבילו שלא. ידעתי שהוא יקח את זה קשה.
"סבתא הגזימה הפעם" אמרה הגדולה שלי.
"זה היה ממש מגעיל מצידה" אמרה הקטנה.
שתקתי. לא רציתי ללבות עוד את האש. זו בכל זאת סבתא שלהן. לצערי.

"מסעותי עם חמותי" עוסק בעיקר ביחסי כלה/ חמות. שירה היא אמא לשני ילדים קטנים, שצריכה להסתדר עם חמות בלתי נסבלת, ובנוסף גם אמא איומה. שירה וחמותה דליה לא סובלות אחת את השניה, ובתווך נמצאים הבעל/בן וכן הילדים. דליה היא החמות מהגיהינום. היא לא חוסכת את ביקורתה מכלתה, גם בפני הילדים. יחסית לחמות המתוארת בספר חמותי היא זהב טהור. בכל פעם שדליה נעלבת היא מתקשרת לבנה כדי לתנות את צרותיה ולהסביר לו כמה אישתו נוראית. שירה עצמה לא מסוגלת להתמודד עם דליה, ולכן שותקת או מתקשרת לבעלה כדי שיסביר לאמא שלו במה טעתה. כמובן שאף אחת מהשיחות העקיפות הללו לא עוזרת. גם אצלנו זה מעולם לא עזר. כצפוי, שירה ודליה נאלצות לשתף פעולה, ומגלות שבעצם השד לא כל כך נורא.

ספר קליל וקולח, שלא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. אני לא חושבת שיש הרבה כלות שלא תזדהנה עם שירה. כערך מוסף, הספר מטפל בהרבה נושאים חשובים מלבד יחסי כלה/חמות – יחסי אמהות בנות, הפרעות אכילה, וכן בעיות בנישואים.
החסרון העיקרי לדעתי הוא שהספר מאוד שטחי וצפוי. הרגשתי שדליה היא חסרת מימד, מן גרוטסקה צבעונית של חמות שבעצם אינה דמות ממשית אלא אוסף של קלישאות. מצד שני, הספר כאמור לא מתיימר להיות רציני ועמוק, אז בהחלט אפשר להנות ממנו כספר כיפי ולא מחייב.

אסיים בעוד אנקדוטה משלי. כשהגדולה שלנו נולדה היינו מותשים כמו כל הורים טריים לילד ראשון. הורי לא היו בקו הבריאות אז לא היתה אפשרות שיבואו לעזור, ולחמותי לא התחשק. מה שכן, לא היתה לה שום בעיה להעיר לי על הטיפול בתינוקת. "את צריכה לדאוג שהיא תמיד תהיה מכוסה, אחרת היא תצטנן. כל הזמן לעמוד ולכסות אותה."
"אבל איך אני אשן" עניתי ברצינות, "הרי דקה אחרי שאני מכסה אותה היא מעיפה את השמיכה."
"הכי חשוב שלא יהיה לה קר. את אמא. את צריכה לדאוג לבת שלך!"
ההורמונים עלו לי לראש.
"את יודעת מה? את מוזמנת לבוא אלינו ולבדוק את השמיכה. הכורסא בחדר שלה פנויה. אני הולכת לישון."
מאז לא שמעתי ציוץ על השמיכה...


***********
כיף לחזור לכאן. התגעגעתי

לקראת יום השואה הקרב ובא, החלטתי לשוב ולעלות את הביקורת הזו, לאחר שנמחקה ע"י מנהלי האתר, ללא התראה. כשערערתי על ההחלטה נאמר לי שאני יכולה להעלות אותה שוב, ללא הסיום שלה כי היא פוגענית.

לקחתי מאוד קשה את המחיקה הזו, ביחוד את ההאשמה שאני היא הפוגענית. תחילה נעלמתי מכאן, אבל חשבתי שנית לאחר תגובות מחממות לב שקיבלתי. זו לא הדרך הנכונה. אני מעדיפה שאנשים יגיבו לביקורת הזו, ואולי גם יחוו את דעתם על עצם המחיקה, מתי ראוי להעלים ביקורת, מהו גבול חופש הביטוי.

אז הנה הביקורת, ללא סופה המקורי. בבקשה כתבו כל מה שעולה על דעתכם.

******************************
אני נוהגת לכתוב ביקורות אישיות. ספרים תמיד מזכירים לי את החיים שלי, ואני נוטה לשלב את חיי עם עלילת הספר.

הפעם זה אחרת. הפעם הספר הוא החיים שלי. סלחו לי אם זה הולך להיות מקוטע, כי הספר הזה גדול עלי. זה בעצם לא ספר אלא מחזה. נתקלתי בו לגמרי במקרה. מחזות זה לא הקטע שלי בכלל. אני שונאת תיאטרון, והפעם האחרונה שהייתי בהצגה היתה כשחייבו אותי בבית הספר. מחזות ישראלים אפילו לא קראתי. זה התחיל משיחה אקראית. מישהו ששמע שאני דור שני לשואה הזכיר את הטרילוגיה של סובול על גטו וילנה. בקושי היה לי מושג מי זה הסובול הזה, אבל עניין אותי לקרוא על החיים בגטו. במיוחד כשהבנתי שמדובר במחזות שזכו בפרסים רבים, והועלו גם בעולם.

השגתי קודם דווקא את המחזה השני בטרילוגיה - "אדם". אני לא יכולה לתאר את הזעזוע שלי כשגיליתי שאחת מהדמויות הראשיות במחזה היא דודתי, זו שאני קרויה על שמה. ה"עלילה", או אם כבר "עלילת דם" שמתוארת במחזה שונה לחלוטין ממה שסופר לי בבית. לא אפרט כאן. מצד
אחד הסתבר לי שדודתי היתה דמות מפתח במחתרת, הרבה מעבר למה שהעלתי בדעתי. מצד שני, היא מתוארת במחזה כמי שבין השאר עסקה ב"מקצוע" העתיק בעולם.

המחזה נכתב לפי רשימות של אחד מחברי המחתרת בגטו. אף אחד לא טרח לאמת את הדברים באופן הסטורי - הרי הכי קל לכתוב מה שרוצים על אלה שנרצחו. מי יתבע את דמם?

מה שעוד יותר מקומם היא העובדה שכל הגיבורים מלבד אחד מופיעים במחזה בשמם המלא. אני לא יודעת אם זה חוקי, אבל מוסרי זה בטוח לא.

בימים האחרונים, מאז שנתקלתי במחזה, אני לא מצליחה לישון ולא להתרכז בכלום. בפעם הראשונה אני חושבת איזה מזל היה לנו שאבי לא נתקל במחזה הזה, למרות שנכתב כבר ב-1989. הוא היה פשוט מת במקום. הוא לא היה יכול לשאת את הדיבה על אחותו האהובה, האדם שהוא אהב הכי כל חיו.

כל ילדותי הרגשתי את כובד המשא של שמי. אני מרגישה שאני חבה לה, להוציא את האמת לאור. התחלתי לאסוף עדויות ומסמכים, מהקצת שנשאר. אין מישהו אחר לזעוק בשמה.

אני שונא אנשים שמתפרנסים מהשואה" נהג אבי לומר. והנה, מחזאי שתהילתו באה לו מפרסום דברים חסרי שחר, ללא אימות הסטורי, ואפילו לא טרח לשנות את שמות הדמויות. גם לא טרח לחפש את המשפחות ולקבל את אישורן.

בראבו!

זו המילה הראשונה שעלתה על דעתי אחרי סיום הכרך האחרון של הרומנים הנאפוליטאנים.

התחלתי לקרוא את הכרך הראשון – החברה הגאונה, לפני כשלושה שבועות, בתקופת עבודה עמוסה במיוחד. לקח לי קצת זמן להישאב פנימה, ואז כבר לא יכולתי להפסיק. דחיתי דדליינס בעבודה, חיפפתי נקיונות לפסח. שלושה שבועות כמעט חייתי בנאפולי, חייתי את חייה של אלנה. גמעתי את הספרים בזה אחר זה, ואת האחרון קראתי באנגלית בלית ברירה, לא יכולתי לחכות עד שיצא מתורגם לעברית. כעת, משתם ונשלם, אני חשה מעט ריקנות ודכדוך. כאילו הזדקנתי יחד עם אלנה, וגם אני בת 66.

אנסה לתאר את חווית הקריאה ברביעיה הזו. אלנה פרנטה לא כותבת כמו שום דבר שנתקלתי בו קודם לכן. רביעיית הספרים מספרת על חייה של אלנה גרקו, המספרת את הסיפור, אל מול חברתה הטובה לילה (שהיא בעצם רפאלה או מקסימום לינה בפי אחרים) צ'רולו. אלנה סורקת את חייהן, מגיל 6 ועד גיל 66 שבו מתחיל הסיפור, כאשר מתגלה שלילה נעלמה. לילה ואלנה הן דמויות לכאורה מנוגדות, אך בעצם גם דומות, חייהן נשזרים ונפרדים לפרקים. אלנה היא בלונדינית, טיפוס מרצה שחשוב לו שיאהבו ויעריכו. היא מגיעה להישגים ע"י עבודה קשה והרבה מאמץ, וכן ע"י כך שהיא נוטה לאמץ את דעותיהם של האנשים ה"נחשבים", כלומר גברים משכילים בעלי משרות אקדמיות בכירות. לילה לעומת זאת, היא שחורת שיער, רזה ופרועה. היא אוהבת להרגיז ולעצבן, מבריקה בדעותיה המקוריות ובקלות שבה היא מגיעה להישגים. אלנה ולילה משפיעות זו על זו – אלנה מנסה לגרום ללילה להמשיך וללמוד ולהגיע להישגים כדי לממש את יכולותיה, ולילה מנסה לגרום לאלנה להתאמץ עוד, לדחוק את יכולותיה עד הקצה כדי להצליח. שתיהן מנסות להחלץ מהשכונה העניה בנאפולי בה הן גדלות, שתיהן מאמינות תחילה שההצלחה היחידה האפשרית היא ע"י הצלחה בלימודים. האמנם לילה ואלנה עוזרות ותומכות זו בזו, או שהקנאה ההדדית היא זו שמפעילה אותן ודוחקת אותן לצאת מהגורל שנועד להן עם לידתן? האמנם הן אוהבות זו את זו, או דווקא שונאות שנאה יוקדת? אולי שניהם יחדיו?

אלנה היא זו שהופכת לסופרת מפורסמת, ואילו לילה מפסיקה ללמוד בסיום כיתה ה'. האמנם אלנה היא זו שהצליחה? האם היא החברה הגאונה? לילה "מנצחת" את אלנה בלימודי היוונית, אבל שמה של אלנה הוא בעצם "היווניה" – אלנה גרקו. אלנה "מנצחת" את לילה בכך שהיא זו שזוכה בכס האקדמי הנחשק, אבל שם משפחתה של לילה הוא "צ'ירולו", כלומר כסא. במהלך הסיפור הגורלות מתהפכים שוב ושוב, זו שהצליחה וידה לכאורה על העליונה, מוצאת את עצמה בנסיגה, וחברתה היא זו שמצליחה לעקוף אותה, וחוזר חלילה. האמנם אלנה ולילה הן שתי חברות, או שני חלקים מנוגדים בנפשה של הסופרת?

אלנה מספרת את הסיפור מנקודת ראותה. חלקה של לילה מסופר בדרך כלל דרך עיניה של אלנה, ולעיתים נמסרים לקורא יומנים שכתבה לילה. כמו אלנה עצמה, שהיא לכאורה מסודרת ומאורגנת, הסיפור מסופר לפי סדרם הכרונולוגי של המאורעות, התקדמות קדימה בזמן, ללא קפיצות לאחור, ללא "טריקים" ספרותיים. פרנטה נמנעת מסנטימנטליות, מתארת באופן מדוייק ויבש תקופות קשות בהסטוריה של איטליה, אלימות קשה בשכונת העוני בנאפולי, הן מצד אמה של המספרת, הן מצד הילדים, הן של המאפיה - הקאמורה. אבל במחשבה שניה הספר הוא הכל מלבד מסודר. ההתקדמות בזמן היא ממש לא לינארית. פרנטה מתארת על פני עשרות עמודים רגעים ספורים, ואז במשפט אחד מדלגת על פני שנים. אלנה המספרת לובשת ופושטת דעות כרצונה, מתאהבת, בוגדת, עובדת ללא לאות, בועטת בעצם צורת חייה בכל המקובל בתקופתה, כל זה בלהט המאפיין את לילה. הספרים נעים בין ניגודים – לילה מול אלנה, נאפולי מול פירנצה, קומוניזם מול פאשיזם, הפרטי מול הלאומי.

הגדולה האמיתית של פרנטה בעיני היא היכולת לשאוב את הקורא באופן מוחלט, בכתיבה שלכאורה אין בה דבר מקורי וחדשני. יכולת התיאור שלה מופלאה. היא כותבת מהבטן, ללא אגו מיותר המאפיין סופרים רבים, ללא שום רצון להרשים את הקורא. היא נמנעת מלצטט כמעט בכלל, למרות שהידע הנרחב שלה עובר כחוט השני לאורך כל הסיפור. בימים בהם סופרים רבים, גם מוכשרים מאוד, מגגלים מידע ואז מרגישים צורך לשפוך את כולו על הקורא, הגישה של פרנטה מרעננת. "זה הסיפור שלי" כאילו אומרת פרנטה לקוראים, נתתי לכם הכל, ועכשיו take it or leave it, אבל אני ממש רוצה שתאהבו אותו. וגם אותי, חשוב לי שתאהבו אותי. אבל אם לא, אז לא אכפת לי, אני אסתדר גם כך." כבר הזכרתי ניגודים?

הספר הזה, האחרון בסדרה, הוא בעיני הטוב מכולם. אולי כי הרמזים שנשתלו בתחילת "החברה הגאונה" מובנים כאן. אולי כי הוא מתאר את אלנה המבוגרת, שהיא חכמה הרבה יותר מזו הצעירה. אולי פשוט כי את הספר הזה קראתי בלית ברירה באנגלית, ואז קראתי לאט יותר והמילים היטיבו להיספג בי. אין לי מושג. אני רק יודעת שהספר הזה הוא שלמות.

קראתי מה שכתבתי כאן, ולצערי לא הצלחתי להעביר את סוד הקסם של פרנטה. אולי פשוט אי אפשר. היא לא ניתנת לקיטלוג. הסופר הדומה לה ביותר שעלה על דעתי הוא דווקא דוסטויבסקי. הוא בקדחתנות הרוסית, היא באיטלקית. שניהם סוחפים, רחבי יריעה, לא קלים לקריאה ועם זאת ממכרים. שניהם גרמו לי רצון נדיר לקרוא את ספריהם בשפות המקור כדי להרגיש טוב יותר את התרגום, בעוד שאני בכלל שונאת ללמוד שפות.

אני חוזרת לקרקע המציאות. הסיפור הסתיים, אבל קצוות רבים נשארו פתוחים. כבר כמה ימים מאז שסיימתי, ואני לא מצליחה להתחיל שום ספר אחר. פיסה ממני נשארה שם בין דפי הספר. פיסה ממני לא התאפקה וכתבה את הביקורת הזו, אילצה אותי לצאת מהגלות שכפיתי על עצמי לאחר מחיקת הביקורת האחרונה שלי.