המים בבריכה הזו הם מעופשים, דלוחים ועכורים. בריכה? ביב שופכין דווקא יותר מתאים. ודווקא על רקע רגשות הסלידה שהספר הזה עורר בי, אני חייב לציין שהוא פשוט מצוין, לטעמי.
בספרו הקודם והראשון שלו שקראתי, "ארוחת הערב", קוך הוליך אותי שולל. הוא גרם לי ליפול ברשת קסמיו של הגיבור, לחוש כלפיו אמפתיה והזדהות, ורק לאחר מכן הוא חשף בפניי את קן הצרעות שמתחולל בנבכי נפשו המעוותת.
הפעם לא תצליח להערים עלי, קוך ידידי, חשבתי לעצמי עם תחילת הקריאה. הכנתי את עצמי מבעוד מועד שמאחורי החזות החיצונית המהוגנת של הגיבור ניצבת דמות מעוותת ואלימה במיוחד. אז נכון שקיבלתי דמות מחליאה, אבל בניגוד גמור למצופה קיבלתיה מן הצד השני של המתרס. שלא כמו ב- "ארוחת הערב", מקור הרוע איננו נובע מתוך הקן המשפחתי, אלא דווקא פוגע בו אנושות ומאיים למוטט אותו מבחוץ. האם דין אב אשר מגן בכל מחיר על בנו, זה שרצח אישה חסרת ישע כדין אב שנוקם באדם שהוא חושד בו כאחראי לאונס בתו בת השלוש עשרה?
בסופו של דבר, דמותו של ד"ר מארק שלוסר, הגיבור המספר, עוררה בי סלידה ודחייה שלא פחתו כהוא זה מתחושת התיעוב שחשתי כלפי פאול, הדמות הראשית ב- "ארוחת הערב". הספר מוכיח לנו כמה המוסר האנושי הוא נזיל ומשתנה, ואין כמו ד"ר שלוסר להוות עדות חיה לכך. שלוסר מתחלחל רק מהמבט ששולח ראלף, השחקן המפורסם, אל עבר אשתו, "מבט ציפור הטרף שמפשיט אותה בעיניו" (עמוד 143), אך הדבר לא מונע משלוסר עצמו לבצע מעשה ניאוף עם אשתו של ראלף – "הצלחתי להכניס את כל היד לתוך החלק התחתון של הביקיני שלה" (עמוד 159). מארק שלוסר לא יניד עפעף כשהוא יצפצף על כל כללי האתיקה הרפואית ויתנקם בחשוד באונס בתו, בעוד שהוא עצמו מעלה במוחו את ההרהורים הדוחים והשוביניסטיים הבאים - "ריסנתי את הדחף לתפוס אותה עכשיו ובלי הקדמות נוספות להצמיד אותה לחול. חצי אונס, את זה נשים תמיד אוהבות. כל הנשים" (עמוד 211). שימו לב כיצד בן הבלייעל הזה הופך את עורו כשהדברים נוגעים לבתו – "אתה מתכוון שזו אשמתה מה שקרה לה? כמו שזו אשמתן של כל הנשים שזה קורה להן? בגלל איך שהן הלכו?" (עמוד 248).
הביולוגיה חזקה מאיתנו, חוזר וטוען ד"ר שלוסר. התרבות והבורגנות האירופאית נתפסות כאן כשכבת עור דקיקה, קלה להיקרע, שחושפת רבדים פראיים, יצריים וחייתיים בנפשם של הגיבורים. חוץ משלוסר עצמו, אף פרופסור אהרון הרצל, המרצה של מארק באוניברסיטה, מצוטט כמצדד בתפיסת הניהילזם הביולוגיסטי של המין האנושי. מותר האדם מן הבהמה? הצחקתם אותו. "אי אפשר להשמיד את האינסטינקט", הוא אומר לתלמידיו, "שנים של ציוויליזציה יכולות להסתיר את האינסטינקט. תרבות וחוק כופים עלינו לרסן את האינסטינקטים שלנו. אבל האינסטינקט אף פעם לא נמצא רחוק". הבעייתיות שטמונה באינסטינקט הזה (במקרה הזה, אינסטינקט של אב לילדה שנאנסה) היא תולדה של מעשים פסולים, מאוד וביותר, מבחינה מוסרית. "מי שאחראי לזה עדיין חי, אבל רק מבחינה ביולוגית. הלב שואב. הלב הוא כוח טיפש. כל עוד הלב ממשיך לשאוב דם אנחנו נמשיך לנוע. אבל יום אחד הוא יפסיק, ויפה שעה אחת קודם. לזה אני, כרופא, אדאג." (עמוד 223).
אחד הדברים היפים בספרות, לטעמי, הוא שהקורא מפרש את היצירה באופן שבו הוא קולט ומבין אותה, גם אם הפרשנות שלו היא שונה ואפילו מנוגדת לכוונתו של הסופר. תאורטית ניתן לומר שמספר הפירושים יכול להיות כמספר הקוראים, ולכן אינני מייחס חשיבות מכרעת לכוונתו המקורית של מחבר היצירה. אבל כאן, במקרה הספציפי של הרמן קוך, הייתי מת לדעת מה רצה המשורר לומר. האם קוך אכן בז להשקפותיהם הפסולות של פאול מ- "ארוחת הערב" ושל מארק מ- "בית קיץ", או שמא קולותיהם של גיבוריו הם קולותיו שלו עצמו? קוך נכנס כל כך טוב לעורם של גיבוריו הבעייתיים, עד שלפרקים נדמה היה לי, לחרדתי, שפאול ומארק שלוסר הם האלטר אגו של קוך עצמו...
שני דברים קטנים צרמו לי בספר: ראשית, לכל אורכו מופיעות מילים רבות שמודגשות באותיות שחורות בולטות. תן לי כקורא, קוך ידידי, להחליט בעצמי לאילו מילים לייחס חשיבות מיוחדת. אתה לא צריך להדגיש לי אותן במרקר זוהר! שנית, המעורבות של פרופסור הרצל בסוף הרומן נראית לי מופרכת לחלוטין. אותו מרצה נשכח מתקופת הלימודים צץ פתאום משום מקום ומתערב בחירוף נפש לטובתו של מארק, תוך סיכון עצום של שמו הטוב, וזה נראה לי מופרך ולא הגיוני.
הספר הזה עורר בי רגשות של סלידה ותיעוב כלפי רבות מן הדמויות, ובמיוחד כלפי הגיבור הראשי, ודווקא עובדה זו מדגישה עד כמה הספר הזה מצוין. קשה מאוד, לדעתי, להעמיד בפני הקורא רומן שיהיה בעיניו מעולה, ובו בזמן לא רק שלא יגרום לקורא לחוש אמפתיה כלפי הדמות הראשית, אלא ממש לשנוא אותה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
