ספרות ביבים במיטבה.
לזכותו של הספר ייאמר שהוא קריא. מאוד. לכך יש לקוך בלי ספק כשרון ניכר. המשכתי לקרוא בו כמו שממשיכים לנשנש חטיף צ'יפס מטוגן – בידיעה שאלה קלוריות ריקות ואולי אפילו זה לא יעשה לנו טוב אחר כך – אבל שולפים עוד אחד ועוד אחד.
אז מה היה לנו עד עמוד 216 מתוך 330?
הגיבור הוא מארק – רופא משפחה שבז למטופליו, לועג בליבו על הגופים שלהם, על הצרכים שלהם ולא מכבד את המקצוע שלו. הוא מגלה קנאה לאשתו המקסימה והיפה. אך גם אותה הוא לא מכבד. הוא בוגד בה מתחת לאפה. הוא נוטה להתפרצויות זעם, בעל אופי נקמני, תחמן. הוא מצליח להסוות את זה תחת מעטה של בורגנות מנומסת.
אחד ממטופליו הוא ראלף מאייר, שחקן תיאטרון וקולנוע דרג ב'. ראלף הוא בריון, פרא אדם וחרמן שבטוח שהוא נזר הבריאה. עם זאת, הוא מגלה נדיבות מופלגת כלפי ראלף ומשפחתו כשמארח אותם בבית קיץ עם בריכה שהוא ואשתו יודית שכרו. מארק מנצל אותה היטב כדי לפתות את יודית.
מארק תמרן את אשתו קרולינה, כדי ליצור מצב בו משפחתם תתארח באחוזתו של ראלף. מארק הוא טיפוס נאלח מארץ הנאלחים, שכל פעולותיו נועדו לשרת את צרכיו ומזימותיו. לשם כך הוא מוכן לרמות אפילו את האנשים הכי קרובים אליו, שלא לדבר על כל השאר. תוך כדי הסיפור מפנק אותנו קוך בהגיגים פסאודו פילוסופיים מאת המרצה לשעבר של מארק לביולוגיה. למשל שהצואה מסריחה כדי שלא נאכל אותה והשתן פחות, כך שאפשר לשתות אותו במצבי חירום. כן, ברמה כזאת.
עד מהרה הוא מתגלה כאבא גרוע. בבית הקיץ, הוא מפקיר את שתי בנותיו בגילאי 11 ו -13 לראלף מאייר החרמן ובניו, בזמן שהוא עסוק בלמצוא הזדמנות להשכיב את יודית.
בבית הקיץ מתארחים גם במאי הוליוודי מזדקן וחברתו הצעירה. קרולינה, אשתו של מארק לא נהנית מהחברה ומבקשת ממארק שיעזבו. אך הוא מבלבל לה את המוח כדי להשאר קרוב ליודית.
באמת ששקלתי לזנוח את הספר כמה פעמים. אם הייתי עושה זאת בשני שליש הראשונים שלו, הוא היה מקבל ממני קטילה מפוארת ואפס כוכבים. אולם אחרי עמוד 216, ישנה התפתחות דרמטית, גם אם די צפויה בעלילה.
כיאה לחופשות מרובות משתתפים ושפע של חוסר מעש, מתעוררים מתחים בין הנוכחים ונטייה להתנהגות מטופשת ומסוכנת כמו נהיגה בשכרות וירי זיקוקים במקומות הומי אדם. הנערים הצעירים יחד עם מבוגרים מסוימים נגררים למשחקים עם סאב טקסט מיני שלא הכי מתאים לגיל ולהרכב. מפה לשם כש"אב השנה" כמו מארק בתפקיד המבוגר האחראי, בתו הבכורה בת ה- 13 נאנסת בחוף כמה מטרים ממנו על ידי אלמוני.
מארק לוקח על עצמו את ניהול המשבר. הוא מסרב לפנות למשטרה על מנת לתפוס את המעורב/ים. הוא לא שועה להפצרות אשתו לפנות לבית חולים על מנת להעניק לילדה טיפול גופני ונפשי. הוא מסתפק בבדיקה שלו עצמו ומעדיף פשוט להדחיק ולהשכיח את כל הסיפור. ככל הנראה עקב רגשות האשמה שלו.
מה אומר ומה אדבר – רופא כלבבי!
הבורות שלו בעניין זה פנומנלית. הוא לא מבין שאחרי אירוע כזה כל המשפחה זקוקה לתמיכה של אנשי מקצוע. בתו נשארת לבד מול הכאב ומתקשה להתמודד.
גם מארק עצמו לא מתפקד כמו לפני המקרה. סבלנותו למטופלים נגמרת. הוא היה אדם מגעיל גם לפני כן, אך כעת הוא מצליח לרדת לשפלים נמוכים אפילו יותר. הוא זונח את כל שאריות האתיקה הרפואית וההגינות האנושית. הוא כמובן דורך על יודית, שהייתה פילגשו בשנה האחרונה. כל יצריו האפלים מקבלים דרור ומתפרצים בפעולות מזעזעות ורעות. אבל זה בכל זאת לא הופך לממש מעניין.
אז כמו אחרי חטיף ג'אנק, גם אחרי הספר הזה ההרגשה בעיקר סתמית. למרות עליבותו הכללית, הוא עדיין מצליח לעורר מחשבות בכמה נושאים כמו מיניות, צביעות חברתית, התמודדות עם אונס, נקמה, התבגרות. אבל הוא עושה את זה בצורה שטחית מאוד .
ניסיתי לחשוב על משלים שקוך אולי הכניס לעלילה, אך גם אם ישנם כאלה, הם לא מספיק משכנעים. גם התחכום לכאורה של הספר הוא סתמי.
העלילה מקבלת כוכב וחצי – שניים ועוד כוכב עבור היותו קריא במיוחד. סה טו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
