כשמישהו אומר להארי פוטר לרדת מהבמה, אני נעלבת באופן אישי.
במיוחד אם מי שאמור לעלות על הבמה במקום הארי היקר הוא אדם עלוב וחסר-אישיות כמו ג'ייק.
הביקורות מהללות ומשבחות כתמיד.
"רד מהבמה, הארי פוטר. הגיע זמנו של ג'ייק דג'ונס לתפוס את מרכז הבמה. כמעט מרגש מדי לקריאה לפני השינה."
"שומרי ההיסטוריה הוא מסוג הספרים שאתה מתחיל לקרוא ופשוט לא יכול להניח מידיך... ציון עשר מתוך עשר."
הגרסה המתוקנת לביקורות:
"חזור לבמה, הארי פוטר! הנף את שרביטך בגאווה ותקלל בקללת האוזניים המקפצות את עורך מגזין הטלגרף המטומטם, תוריד בבעיטה את ג'ייק המטופש, ותשאיר את אוזניו של העורך מקפצות לנצח!"
"'שומרי ההיסטוריה' שייך לסוג ההולך וגדל של ספרים שאני מתחילה לקרוא, ועוזבת לאחר שהעלילה נעשית מגעילה, דביקה, לעוסה ומשעממת. ציון אחד מתוך מאה."
טוב, לביקורת שלי.
חייו של ג'ייק דג'ונס נורמליים להפליא. הוא חי עם משפחתו בלונדון ולומד בבית ספר ממוצע. הוא איום ונורא במתמטיקה, טוב בגאוגרפיה ומצויין בכדורסל, לפי התקציר.
איפה בספר אנחנו רואים את הציונים שלו במתמטיקה? ראיתם את הציונים שלו בגאוגרפיה? את הסלים שהוא קולע בכדורסל?
כי אני לא.
עוד פרט מידע מטומטם ולגמרי חסר חשיבות שמופיע בתקציר ואפילו לא ממומש בספר.
מה שמזכיר לי את הכריכה הקדמית.
ילד בתספורת ג'סטין ביבר מכוערת להפליא, בגדים עכשווים, חרב לא מציאותית ביד, כוכבים שמפוזרים בנדיבות על כל הכריכה, שגרמו לי לחשוב שהחרב שלו פולטת כוכבים ואז יש כוכבים וחרב וקטע מדע בדיוני מקסים, אבל ברור שלא, כי למה לעשות משהו כל כך מעניין בספר כזה משמים, מגדלים ומבנים שנראים כאילו מישהו גזר אותם מאיזה ציור ופשוט הדביק בחוסר טעם מאחורי מי שאמור להיות ג'ייק, אי שיכול להיות די מעניין, בעיקר בגלל הצריחים והשעון הזה שאני חושבת שאני רואה שם, עננים ירוקים, כחולים וורודים, שמיים צהבהבים, ספינה עתיקה ומתפוררת למראה, ואז שחור למטה, ושם הספר באותיות כסופות ובולטות.
נשיפת אוויר
הילד/נער הזה לא יכול להיות ג'ייק. ג'ייק הוא מתולתל, לבוש רוב הזמן או במדי בית הספר שלו או בבגדים עתיקים. והוא לא יודע להחזיק חרב!
הדבר היחידי שתואם לספר זה שהנער על הכריכה זכר, כמו ג'ייק.
הספר הזה לא עוסק בשמירה על ההיסטוריה. הוא עוסק בתוויות, סטריאוטיפים, תיוגים ועוד קצת סטריאוטיפים.
גם אצלנו בכיתה יש תוויות. פרחות, ערסים, ערסיות, פרחים (המקבילה הזכרית לפרחות) ערסים לייט, ערסיות דיאט, ואני והחברים שלי, בתווית אחרת לגמרי, רחוקה שנות-אור משאר הכיתה.
וטוב שכך, אני אומרת -_- .
בספר הזה, לכל דמות יש סטריאוטיפ שמי שכתב את השעמום הזה, (אפילו לא ראוי להיקרא סופר) פשוט נצמד אליו.
טופז- היפיפייה המצויה.
נייתן- הברבי.
צ'רלי- החנון לובש השלייקעס. (או שרק אני חושבת ככה?)
יופיטוס, או איך שלא קוראים לו- הבן אדם שלא נחמד אל ג'ייק.
ג'ייק- הדמות הראשית החדגונית.
עד כמה שזה עצוב, כן.
כמה שאני שונאת כשהסופרים מכניסים לשטח מרי-סו. נערה מושלמת, מקסימה ויפיפייה שכל הבנים מאוהבים בה עד מעל הראש.
אז הסופר הכניס לשטח מרי-סו. ועוד איזו מרי-סו.
מרי-סו ששמה טופז, יפיפייה בלונדינית וסגולת עיניים.
(אני חייבת להעיר, שכאן יש שיפור משמעותי. מתישהו די נמאס מהבלונדיניות כחולות-העיניים שמופיעות תמיד בספרים.)
ואז, כמובן, אהבה ממבט ראשון! לבבות במקום עיניים- עד כמה שזה נורא.
וזו, יקירי, העלילה, לאורך כל הספר, בתוספת כמה גיחות להיסטוריה, דמעות וריקוד עם שלד בשם איזולדה (?), מפגש עם הוריו המתולתלים של ג'ייק, חזרה להווה בעוד טופז נחטפת, וזהו.
זהו.
קריאה מענה!
