התשובה היא כן.

אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות.


הספר מתקיים בעולם פוסט-אפוקליפטי. עולם, מאחר והציוויליזציה האנושית הגיעה אל מעבר לגבולות כדור הארץ. בעל כורחה, יש לציין. כדור הארץ נמצא שנים רבות אחרי מלחמה גרעינית, שאף אחד לא זוכר מי התחיל אותה ומי ניצח בה – אבל תוצאותיה הן חורבן כדור הארץ. כוכב הבית של בני האדם מתמלא בנשורת גרעינית ונהיה כמעט בלתי ראויה למחיה. מי שיכול מהגר, בעידוד הממשלה, אל "התנחלויות". שם כולל לספינות חלל וכוכבים אחרים שבני האדם התיישבו בהם. אבל למרות הכול יש כמה אנשים שנשארים בכדור הארץ. חלקם מכורח הנסיבות, מחוסר רצון לעזוב או שנאסר עליהם. הזיהום הגרעיני בכדור הארץ הרס את רוב מרחבי הטבע והמבנים המלאכותיים, הביא להכחדתם של רוב בעלי החיים ומרבית בני האדם שנותרו בכוכב נחלשו משמעותית. הנותרים נבחנים, אם התמזל מזלם והיכולות השכליות שלהם עדיין סבירות – מוטב להם להגר וכמה שיותר מהר, לפני שיתנוונו. אם גורלם לא שפר עליהם, נאסר עליהם להגר מאחר והם מוגדרים "מיוחדים" – מילה מכובסת למטומטמים בלתי רצויים.

מלבד מלחמה גרעינית, האנושות הביאה לעולם דבר חשוב נוסף – רובוטים, או יותר נכון, אנדרואידים. יש מגוון רחב של רובוטים, שתכליתם היא להיות תחלופה לבעלי החיים. אמנם יש ינשופים, צפרדעים וזבובים, אבל עיקר המכירות מגיע מרובוטים שמדמים חיות קטנות לגידול ביתי, דוגמת חתולים וכבשים. גידול חיית מחמד, כל יצור חי שהוא, נהיה סמל סטטוס חברתי. אבל מה עושים כשכמעט ואין בעלי חיים בחיים? מגדלים רובוט. לפעמים הם מנעימים את הזמן, או שהם קצת מעצבנים או לפעמים אפילו חולים, כלומר מתקלקלים.
עד כה החלק הקל. לאף אחד לא אכפת, לפחות לא בצורה משמעותית, מרובוטים דמויי חיות מחמד. מוקד העניין העיקרי הוא האנדרואידים. רובוטים דמויי אדם. אבל לא אנדרואידים כמו שאנחנו מכירים אותם, שמתראיינים לטלוויזיה היפנית ועוטים פאה מלאכותית לא משכנעת. אפשר להגיד שהם רובוטים גם מתוך שינה. האנדרואידים שבספר הם בהרבה מובנים זהים לבני האדם. כמה זהים? הדרך היחידה שבה ניתן להבדיל בין השניים היא מבחן אמפתיה, שמתבסס על בדיקה של התגובות הבלתי-רצוניות של העין, שנמשכות פחות מכמה שניות. מבינים? עד כדי כך זהים. האנדרואידים האלה אמינים ואינטליגנטיים מספיק אפילו בשביל לבצע פשעים.
וסביב זה סובב הסיפור. אנדרואידים מורשים להיות רק במקומות מסוימים, בטח ובטח שאסור להם להתערבב בין בני האדם או לחיות חיים עצמאיים. אבל יש אנדרואידים שמנסים. הם בורחים, טסים בצורה בלתי-חוקית אל מקומות בלתי-חוקיים, רק כדי להתערות בתוך האנושות. את האנדרואידים האלה לא רק שלא מחבבים, אלא מתעבים ממש. אנדרואיד שמתחזה לאדם זה דבר אסור בתכלית האיסור.


אבל כל זה רק רקע. העלילה מתרחשת בסן פרנסיסקו, כדור הארץ.

ריק דקארד הוא "צייד גולגולות". הוא עובד כחלק מהמשטרה ומתפרנס מלכידת אנדרואידים ו"השבתתם", משמע הריגתם. הוא חי עם אשתו, אירן. נישואים לא שמחים אבל סבירים. את רוב זמנו הוא מעביר בעבודה, שדורשת ממנו הרבה. ביתר הזמן הוא מתעניין בעיקר בהשגת בעל חיים. ריק רוצה להחליף את הכבשה החשמלית שלו בבעל חיים אמיתי, יצור חי. רק שאחד כזה עולה הון תועפות. בעבודה שלו המשכורת אמנם נמוכה, אבל על השבתת כל אנדרואיד מקבלים פרס של 1,000 דולרים. בהחלט תמריץ. בכל זאת, מדובר בעבודה עם סיכון, מה גם שכדי להשבית אנדרואיד צריך לפני כן לבחון ולגלות אותו, משימה טריקית בפני עצמה. כך או כך, ריק עסוק בעבודה הנוכחית וכנראה האחרונה שלו – השבתת 6 אנדרואידים מסוג נקסוס 6. הסוג המתקדם והחדשני ביותר, ובהתאם לכך גם דומה לבני האדם יותר מכל סוג אחר.

ג'ון ר' איזידור הוא "מיוחד". משמע מטומטם, או כמו שהוא מכנה את עצמו ואחרים מכנים אותו, "ראש-עוף". הוא חי בבניין דירות נטוש ומתפרק ולא עושה יותר מדי. הוא עובד בבית חולים וטרינרי – שמרבית מטופליו הם בכלל בעלי חיים חשמליים. בבית שלו, כלומר דירה מתפוררת ועזובה, הוא רוב הזמן צופה ב"ידידכם בסטר". ידידכם בסטר זאת תכנית טלוויזיה מפורסמת כלשהי, שבה יש שדרן מפורסם שמראיין מפורסמים אחרים. מעין תכנית בידור משונה, שבמשך הספר מספרת לצופיה שהיא הולכת לגלות להם משהו מפתיע במיוחד. איזידור לא מסתדר כ"כ עם אנשים אחרים, גם המעטים שעוד נותרו בכדור הארץ. הוא בחור חביב וקצת רגיש, אבל טיפש ולא תמיד מבין הכל.

יש דמויות נוספות, שכל פירוט עליהן יהיה ספוילר, לכן אמנע מלספר לכם.


חלק נוסף בספר הוא "תורת מרסר". לא נאמר מה היא התורה בדיוק ומה היא בעבורם, אבל מתייחסים אליה כאל מעין דת בעלת מעמד ייחודי. המאמינים מתחברים אל "קופסת אמפתיה", מעין קופסה שמאפשרת להם לחוש את החוויות אחד של השני. הם עצמם מרגישים שהם מהווים חלק ממשהו גדול מהם. בזמן החיבור לקופסת האמפתיה האנשים רואים את דמותו הממשית של מרסר. הוא אדם מזוקן שמנסה להגיע לגבעה, בזמן שכופרים זורקים עליו אבנים. תורת מרסר, שהיא כנראה מורכבת יותר מכפי שהיא מתוארת מפורשות, מבוססת על הרעיון שאמפתיה היא התכונה שמייחדת ומבדילה את בני האדם מכל השאר.
אם אתם מבולבלים, זה בסדר. תורת מרסר היא החלק המוזר ביותר בספר וגם המבלבל ביותר, ואני חושבת שלא הבנתי אותו עד הסוף - אם בכלל הבנתי. לא קלטתי בכלל מה הייתה המטרה של הדמות הגשמית של מרסר, מלבד עזרה בחלקים מסוימים בעלילה, וגם התורה עצמה הוסברה בדרכים די עקיפות.


סיימתי עם תחושה שלא בדיוק לזה ציפיתי. שחשבתי שיהיה אחר. העלילה כעלילה מעניינת, ויש בה תפניות מעניינות בזמן המתאים. זה ספר שנהניתי לקרוא, מהבחינה הזאת. הבעיה הייתה בפילוסופיה – חשבתי על כל השאלות שעולות בראש. ההבדלים בין רובוטים לבני אדם, יתרונות מול חסרונות, מה בעצם הבעיה שאנדרואידים יהיו בחברת בני האדם, האם לחיי רובוט יש ערך. ציפיתי שההתעסקות בהם תהיה הרבה יותר מעמיקה ומפורשת, מה שלא כל כך קרה. זו לא הפעם הראשונה שאני קוראת ספר מד"ב מעורבב בפילוסופיה. במקרה הזה יהיה נכון להגיד שזה מד"ב מתובל בפילוסופיה. זה שם, זה מורגש, זה חשוב אבל זה לא המרכז. אפשר להסתדר גם בלי זה, אבל זה יהיה פספוס. הספר לא ממש מנסה לענות על השאלות בכל הנוגע לרובוטים. הוא גם יוצא מנקודת הנחה שההבדלים הם מובנים מאליהם, ואז קצת מערער עליהם. היו שאלות שעלו אבל נותרו פתוחות. בסופו של דבר, בעיניי הספר משאיר את הקורא לחשוב לגמרי לבדו.

נתתי לספר שלושה כוכבים, אבל הוא ראוי בקלות לקבל ארבעה. זה עניין של טעם.

בשורה התחתונה, יצאתי עם רגשות מעורבים.

לפני קצת יותר מחודש ביקרתי במוזיאון הלאומי לאמנות קָטָלָנִית בברצלונה. מוזיאון ענק ומעניין, אבל זה לא הנושא. באחד החדרים של הציורים המודרניים, היה ציור קטן עם מסגרת גדולה. המסגרת הייתה זהובה ומגולפת בהרבה עיטורים קטנים, כלומר מסגרת שמושכת את העין. כשהתקרבתי לראות את הציור עצמו, הוא היה די משעמם. ציור אפרורי וקצת מטושטש של שדה פתוח ביום סגרירי.

אז זה הספר.

הספר מחולק לשלושה חלקים.


אישה נאנסת בביתה ע"י שני פורצים. גבר, שהוא במקרה גם בעלה, מסתכל על האונס מבלי להתערב. היא לא יודעת שהוא צפה באירוע והוא לא יודע איך לעכל אותו.

הסיפור מסופר מנקודת מבטו של הגבר. הגבר הוא מריו והאישה היא דיאנה, זוג בשנות ה-40 לחייהם. יש להם ילד בשם חוליאן, ששניהם מאוד אוהבים. החיים שלהם ממשיכים, בערך. הם יושבים לארוחת ערב משפחתית, לוקחים את הילד מבית הספר וישנים על אותה המיטה. לכאורה כל מה שזוג אחר היה עושה. בינתיים מריו טרוד כל הזמן באירועי הלילה ההוא, מתחבט אם לספר לה שהוא היה שם או שלא ותוהה על כך שהם לא מדברים על זה.


החלק הראשון הוא החלק הקצר ביותר ואז מגיע החלק השני.
החלק הארוך ביותר בספר, עמ' 39 עד עמ' 179.

הספר זורק אותנו קצת אחורה בזמן. מריו ודיאנה היו נשואים במשך שנים רבות, אבל נפרדו. בעצם זה היה מריו שנפרד ממנה. בתקופה הנוכחית, משמע החלק הראשון והשלישי, הם שבו להיות יחד. אבל אנחנו מתמקדים בחלק הזה. הפרידה מוזכרת רק לקראת סוף החלק השני, ובינתיים כל יתר הספר כבר הספיק להתפזר. מסופר על כל מני דברים, על מישהו בשם טריני, על כתיבת רומנים ותסריטים לסדרות טלוויזיה, ועל ורה. ורה היא בת הזוג הזמנית של מריו. היא צעירה ממנו ומהרושם שקיבלתי היא גם לא אהבה אותו. מערכת היחסים שלהם משונה מאוד ומלבד קיום יחסי מין היא לא מזכירה בני זוג. מערכת היחסים הזאת תפסה חלק נכבד בחלק הזה של הספר, והיא הייתה מעיקה מאוד. חוץ מזה, החלק הזה מלא באירועים קצרים, חלקם גם מעניינים. אני אתן דוגמה לקטע כזה. במשך כמה עמודים סופר על כך שמריו וורה הגיעו אל אדם שיש לו בית עם בריכה. ובבריכה יש – לא פחות ולא יותר – כריש. האדם מציע להם לשחות עם הכריש, ורה נענית להצעה ומריו מסרב מרוב חשש. זה אמנם מלחיץ, אבל בסופו של דבר ורה שוחה עם הכריש ויוצאת בשלום.

עשיתי קצת בלגן? לא נורא. הספר כתוב גם בבלגן.

צריך לגעת בבעיה העיקרית. מה משותף לכל הדמויות ולכל האירועים שכתבתי בפסקה שלמעלה? התשובה פשוטה – הם לא קשורים. הם פשוט לא קשורים בכלל לא לאונס, לא לנישואים עם דיאנה, לא לפרידה ממנה ולא לכלום. עשרות עמודים של סיפור שונה ומקרטע. כל הפרטים האלה נמצאים, כתובים שם כחלק מהספר הזה, בלי סיבה נראית לעין. הם אפילו לא יוצרים עלילה משנית. הם פשוט שם. גרוע מזה – חוץ מכמה דוגמאות, הם אפילו לא מעניינים. אפילו הדוגמאות, זה נחמד, לא? הרי זה מעניין, זה מושך. אבל איך זה קשור לסיפור, למען השם?!


בשעה טובה הגענו לחלק השלישי.

אחרי שהאונס נשכח למשך 140 עמודים, הספר סוגר מעגל. מריו ודיאנה הם זוג, הם רק חזרו זה לידי זה וקרה האונס. מריו מתכוון לקחת את הדברים לידיים. זאת אפילו לא דילמה ולא מעשה גבורה, זה פשוט מעשה שהוא עושה. הוא פוגש את אחד האנסים ומכה אותו עד זוב דם. הוא דואג שלא יקרה דבר כזה שוב ושהידיעה תגיע גם אל האנס השני.

אח"כ הוא טס עם אשתו והבן שלו בשמיים. משם מגיע שם הספר.




230 עמודים הם לא הרבה בשביל ספר. ספר ממוצע מגיע בקלות ל-300-400 עמודים. בכל זאת, כבר כשהגעתי לעמוד ה-60 התייגעתי. להוציא כמה קטעים קצרים, רוב הקריאה התלבטתי אם להניח לספר או להמשיך. יותר נכון, ברוב החלק השני, שזה בעצם גם רוב הספר. זאת הבעיה העיקרית שלו. את החלק הראשון והשני בלעתי במהירות, הם מעניינים. אבל הם קצרים, הם ההתחלה והסוף – והם פשוט לא עיקר הספר. יש סיפור אחד, שפותח את הספר וסוגר אותו. סיפור על בעל שצופה באשתו נאנסת ולא יודע מה לעשות. זה סיפור מצוין. אבל יחד איתו יש סיפור ארוך בינוני שנמצא בין הסיפור הראשון ומאלץ את הקורא לעבור את כולו בלי סיבה.

הספר קיבל רק שני כוכבים בדיוק בגלל ההקדמה כתבתי. כי הסופר רימה אותי ושלא ירמה אתכם. הוא מוכר מסגרת ספרותית יפה, זהובה ונוצצת – שממסגרת סיפור מכוער ופשוט.

בשורה התחתונה, לא משתלם לקרוא ספר של 230 עמודים אם רק 90 עמודים ממנו מעניינים.

טוב, אני אגיד את זה וזהו. בילבו בגינס מזכיר לי את עצמי בטיולים שנתיים.

שנינו יוצאים למסע עם חבורת אנשים מתלהבים, הוא עם 13 גמדים וקוסם – אני עם 32 תיכוניסטים ומורה.
שנינו לא ממש בטוחים בנוגע לסיבה שבגללה באנו, כנראה הדיבורים וההמולה שלפני היציאה עשו את שלהם.
שנינו נמנעים מלבישת פריטי לבוש די חשובים וזה לא מפריע לנו בכלל. בילבו בלי נעליים ואנוכי בלי מעילים.
שנינו מגיעים למקומות שמביאים אותנו לסכנה וסף מוות. עם תורין וחבורתו זה הגיוני ללכת אל תוך הר ששוכב בתוכו דרקון נושף-אש, בתיכון שלי זה נחשב רעיון סביר לקחת תלמידים מיוזעים לתוך מעברים צרים בגובה עשרות מטרים בהרים ללא מעקה.
וכמובן – שנינו מתלוננים כל חמש דקות. "למה יצאתי?" "היה עדיף להישאר בבית", "בבית כבר היה אפשר לאכול פעמיים".

בשורה התחתונה שנינו יוצאים למסעות שאנחנו לא בדיוק מוכנים אליהם, לא מבינים יותר מדי ולא בטוחים איך נעבור אותם, אבל בסופו של דבר – מסתדרים. אז מה ההבדל בעצם? נו, אני לא בילבו. כדי להיות בילבו צריך להיכנס לנעליים גדולות. או בעצם, להיות בלי נעליים בכלל?
גרמתי לעצמי לגלגל עיניים.

טוב, קשקשתי מספיק. עכשיו הספר.

-
זהו סיפורו של בּילְבּו בגינס. מי הוא, אתם שואלים? בילבו הוא הוביט פשוט שחי חיים פשוטים. הוא חי במאורה, לא מאורה מגעילה ומלוכלכת אלא מאורה ביתית, מהסוג שהוביטים מתגוררים בה. החיים שלו מתנהלים בנוחיות מרבית והוא מעביר את זמנו באופן שגרתי. עד שיום אחד בהיר הכול משתנה. בבוקר הוא בסך הכול פוגש קוסם והם מנהלים שיחה משונה – ובערב המאורה הנעימה שלו מתמלאת בגמדים, שמגיעים אחד אחרי השני בלי שום הסבר הגיוני. ככה, בלי הזמנה! הגמדים האלה אוכלים כל דבר, מתחילים לזמר ולנגן והחשוב מכל – מפטפטים על מסעות מסוכנים, מקומות חדשים ודרקון. לפני שההוביט שלנו מספיק להבין מה קורה הם כבר מכנים אותו "נועז" ו"שותף למזימה", ורוצים שהוא ישתתף במסע שלהם בתור "פורץ" או "צייד אוצרות מומחה", השם נתון לבחירתו. במהלך הפגישה הוא מספיק לשנות את דעתו כמה פעמים, מתנדנד בין הרצון לצאת מרוב סקרנות ולגלות את העולם שבחוץ לבין הרצון לחיות בשלווה. הוא גם נאלץ להתמודד עם התקף חרדה ולחץ חברתי קל. אחרי עוד כמה התפלפלויות שכאלה, בסופו של דבר בילבו אוזר אומץ לעשות מעשה ולצאת להרפתקה.

בצעדים הבאים הוא כבר מתחרט על זה. בעצם, כל צעד שני שהוא צועד במהלך המסע הזה מלווה בחרטה, בגעגוע לנוחיות או ברצון לחזור הביתה. או כולם יחד. למרות הכול, הוא ממשיך. זה לא מסע פשוט, בטח לא בשבילו, שמורגל לחיות ללא בעיות. הוא ישן על האדמה במקומות מלוכלכים, מתמודד עם רעב וצמא, פוגש יצורים משונים שמעוניינים למעוך אותו או לאכול אותו או סתם לרצוח אותו, להציל את עצמו ואת שאר החבורה, למלא את תפקידו כפורץ ולהתגנב ישירות אל תוך הסכנה ולהסתכל לה בעיניים, להתמודד עם קרבות קטנים וגדולים, לעזור לגמדים להשיג את מבוקשם ולנסות למנוע מלחמה. בילבו מצליח לסיים את המסע כולו – ללכת לשם ובחזרה. הנה, כבר מעכשיו אפשר לדעת את הסוף: בילבו חוזר הביתה, אל המאורה הנוחה שבפלך. הוא נאלץ להתמודד עם כמה בעיות משפטיות, אבל הוא בבית. לכאורה היה הבדל של שנתיים בלבד, והרי בילבו לא ממש השתנה בשאר שנות חייו. אבל הפעם הוא כבר הוביט אחר, עמוס בחוויות.

-
אני רוצה להתחיל ולבקר את הספר דווקא בחסרונות. קודם כל, התיאור של הגמדים פשוט בצורה מרגיזה. אני אמורה לזכור מי הוא כל גמד ולהבדיל ביניהם לפי צבע הגלימות? אפילו לא זכרתי את כל השמות עד סוף הספר. אבל ניחא, זה חסרון יחסית קטנוני. אז מה היה רע באמת? – שימו לב, כאן יש ספוילר מסוים, בפסקה הבאה אפשר להמשיך – הסוף. יותר נכון להגיד לקראת הסוף. בעצם, כמה שיותר מתקדמים לסוף. או בקיצור: הקרב הגדול. מי שקרא יודע למה הכוונה. ממה שהבנתי זה נלחם בזה, הם נלחמים באלו, על מה ולמה אני לא בטוחה. לא קרב ולא נעליים. בשלב הזה הרגשתי כאילו הספר כבר ממהר להסתיים ולהחזיר את בילבו הביתה. בילבו התעלף - ואז כשהוא קם, אוי! המלחמה נגמרה. שלושה דמויות, אחת מהן חשובה, מתו. מה לעזאזל? ככה מתארים מלחמה?! איזה מן דבר זה?

נעבור לשאר.

על בילבו אפשר להגיד את המשפט "יש טובים ממנו, יש גרועים ממנו, אבל אין עוד אחד כמוהו". לכאורה, הסיפור הזה עוסק בגיבור די פשוט. לא גיבור מיוחד, לא מהולל, אפילו לא מוצלח במיוחד. בילבו בגינס הוא סתם עוד הוביט ממוצע, להוביט הזה אין יותר כישורים או יכולות משיש כנראה לכל אדם ממוצע. ההבדל היחיד בינו לבינכם זה שאתם בני אדם, קצת יותר גבוהים ונועלים נעליים, והוא הרי הוביט. למרות זאת, למרות שהוא לא הוביט מדהים ואמיץ ובעל נפש חופשיה, בילבו הוא גיבור שאין מי שמשתווה לו. יש בו משהו. אין לי איך לתאר את זה. הוא מתלונן, מתקשה, לא תמיד מצליח לרוץ במהירות או לטפס על עצים. הוא צריך את עזרתם של אחרים, כדי שיעזרו לו לברוח מגובלינים שרודפים אחריו או כדי להשתכנע לצאת מפתח הבית. כי בלעדיהם הוא לא היה מסתדר. אבל גם הם לא היו מסתדרים בלעדיו. בילבו יודע איך להתנהג בתבונה, איך להשתמש במה שיש לו ואיך לאלתר כשצריך אותו. הוא משתנה במהלך העלילה, למרות שהשינויים האלה כמעט בלתי מורגשים. רואים אותם, הם שם, אבל הכל נראה טבעי, כאילו זה פשוט חלק של בילבו שפשוט נחשפנו אליו עכשיו.

זה ספר טוב. כמעט בכל פן של הספר, אהבתי אותו. לכל אורכו הצלחתי להרגיש את מה שהם הרגישו, בין אם זה היה מגעיל או מפחיד או מרהיב. תיארתי לעצמי את המקומות השונים שהם הלכו דרכם, בין אם הם היו יערות חשוכים או נופים יפהפיים. נכון, אמנם זאת אני שעבדה עם הדמיון ולא הספר, אבל זאת נקודת זכות לטובתו. כל הדמויות והמפגשים איתם היו מעניינים: בין אם זה הביקור אצל באורן מחליף-העור או פרק שבו הוזכר הדרקון, סמאוג. הספר השקיע הרבה בלתאר את הפגישה עם הדרקון. אהבתי מאוד את החלקים האלה. החלק המועדף עליי היה כשבילבו נכנס בפעם הראשונה לאותו ההיכל שבו שוכב הדרקון. אני זוכרת שהרגשתי את החום העצום באוויר, את המתח הנוראי ואת הלחץ עוצר הנשימה של ההוביט הזעיר. הוא אפילו הצליח להיכנס פעמיים ולהתחמק מתחת לאף של הדרקון האיום, וזה מרשים – גם אם חזר עם כוויות. וכמובן – איך אפשר שלא – גולום. בכנות, למרות שזו דמות מפורסמת, אף פעם לא שמעתי עליה לפני כן. זו הייתה פגישה מעניינת, אולי הכי מעניינת בספר. סה"כ שני יצורים שמספרים זה לזה חידות במקום חשוך, אבל זה מועבר בספר בצורה מרתקת.

בהזדמנות זו אני רוצה להחמיא למתרגמת. מישהו יודע מה פירוש המילה תְּרִיסַלוֹן? לא? מה לגבי אוֹקֶנשִילד? גם לא? גם אני לא. אפשר להניח שאלה מילים שהועברו בתרגום חופשי לעברית. המתרגמת עשתה בשכל כשתרגמה את השם צִנַּת-אַלּוֹן. חשבתי לעצמי, איך הייתי מתרגמת את זה? אולי דווקא שִׁילְדָּת-אַלּוֹן. קודם כל, כי זאת קריצה למקור האנגלי. יש דמיון בין המילים שילדה ו"שילד", זאת המילה הראשונה שעלתה לי בראש כשחשבתי על זה. דבר שני, שילדה היא דבר פשוט ובסיסי, אבל יש לה חשיבות – בדומה למגן שעשוי מעץ. טוב, זה לא תרגום מדויק בכלל, אבל גם צִינָּה לא. לא משנה. בכל מקרה, אני חושבת שהתרגום בהוצאה הזאת הוא תרגום טוב, ואם אני זוכרת נכון יש בסוף הספר גם הסברים לחלק מההחלטות. יש כאלה שיתווכחו איתי, אני מבינה למה, אבל יש עוד 2 הוצאות בעברית למי שפחות חיבב את הגרסה הזאת. אני מקווה בהזדמנות לקרוא גם את התרגומים האחרים.

-
זהו. זאת הביקורת. מפה יש רק כמה דברים אישיים שרציתי לכתוב. כן, כתבתי כבר דברים כאלה בהתחלה, אבל זה מה יש.

במסגרת הפרקים בחיי הקרויים "כיצד אכתוב ביקורת שנונה או לכל הפחות קריאה לסימניה?", ביליתי כמה שעות מול המחשב. פתחתי קובץ חדש והתחלתי לכתוב. הפעם, ביקורת על "ההוביט". כתבתי וכתבתי עד שהחלטתי לערוך, לשכתב, לכתוב שוב ולבסוף למחוק. בביקורות אחרות הצלחתי להוציא תוצאה בסופו של דבר, אבל במקרה הזה במשך ימים לא הצלחתי לכתוב משהו שמצא חן בעיניי. עד עכשיו אני לא מצליחה. אז החלטתי לעשות את המעשה הלא הגיוני אך בריא: להשתפך ולכתוב כל מה שאני רוצה בבת אחת. עכשיו, כשסיימתי, אני לא בטוחה שהכול מובן. בביקורות אחרות ערכתי בלי סוף, ובביקורת הזאת הייתי מאוד נרגשת. אני לא יודעת אם העברתי בדיוק את התחושה שלי: מדובר בספר מעולה, שפשוט צריך לקרוא. אז הנה, אני אומרת את זה במילים מפורשות לכל מי שהקדיש מזמנו וטרח לקרוא עד כאן. אם מישהו מכם עשה את הטעות שאני עשיתי ונמנע, שימהר לחנות הספרים או לספריה הקרובה ויתקן.

זאת ביקורת חגיגית לכבוד יום ההולדת שלי. מה גם שתכף מגיע ראש השנה, אז אני מאחלת לכם שנה טובה.


מי ייתן ולא תיפול שערה מבהונותיכם לעולם!

מי שקורא את שם הספר, עלול להניח ש"רופאים" הוא ספר שמדבר על רפואה. בפועל, הוא עוסק בהרבה יותר מזה.

את הספר אפשר לחלק לכמה חלקים.

העלילה מתרחשת בארה"ב ועוקבת אחרי ההתרחשויות שבה משנות ה-40 ועד לשנות ה-70. באמצעות ותוך כדי הסיפורים האישיים של הדמויות, מועבר הלך הרוח האזרחי בנושאים החשובים ביותר בחיי האמריקנים. החל ממלחמת העולם השנייה ועד ההתנגדות הציבורית למלחמת וייטנאם; מהמאבק לזכויות שחורים ועד להעברת חוק מתן הזדמנויות שוות; מהפלות בלתי-חוקיות ועד ליציאת הגלולות הראשונות לשוק.

בחלקים נרחבים בחיים הציבוריים מעורבות מערכות. המילה 'מערכות' מתפרשת גם כסדרת קרבות וגם כמערכות ממשלתיות מסואבות - שני הפירושים נכונים. לכל מערכת יש לובי חזק ועשיר שיושב בממשלה האמריקאית, מנסה להשפיע עליה ולהטות אותה לטובתו – מה שמוביל להתכתשויות על דברים שבימינו נראים מובנים מאליהם. הספר, כמו שאפשר לנחש, מתמקד במערכת הבריאות, ומעורבות גם המערכות המשפטיות והמדיניות. מסופר על המאבק הממשלתי רב-השנים של ארה"ב כנגד מערכת הבריאות שלה, במטרה להשיג ביטוח בריאות ממלכתי לכולם. מערכת הבריאות מתנגדת למהלך, שעלותו תהיה גבוהה, ומכנה אותו "סוציאליזם זוחל". זו לא מחמאה בארה"ב של אותם הימים. בפעם אחרת, חברות הסיגריות הן אלה שיוצאות כנגד מערכת הבריאות: בהתחלה בהתנגדות להגדרת הסיגריות כמסוכנות ומאוחר יותר בניסיון למנוע את חוקי איסור פרסום הסיגריות בטלוויזיה וחובת הדבקת תווית אזהרה על כל חפיסה.
מקרים מטורללים שכאלה לא קיימים רק במאבקים משפטיים בין-מערכתיים, יש גם סיפורים נקודתיים ונגועים בבירוקרטיה. מקרים הזויים, אבל קיימים. משחיתות מוצנעת של העלמת קרדיטים במחקרים ועד לטיוח מקרי רשלנות רפואית, בעיקר מקרים טרגיים שהיו ניתנים למניעה בקלות.

גם מערכת המשפט מופיעה פה, בתפקיד משני במהלך רוב הספר ובתפקיד ראשי לקראת סופו. בעיה ידועה, קיימת בישראל אבל נפוצה במיוחד בארה"ב, היא הניסיון להפוך משפט פרטי למשפט ראווה ציבורי. זה קורה בעיקר במקרים של דיון ציבורי נרחב וניסיון ליצור קביעה בחוק על נושא שנוי במחלוקת. בניגוד למשפטים הקודמים, שקרו במציאות, במקרה הזה יש משפט בדיוני על נושא שעד היום יש חילוקי דעות בנוגע אליו. לא אספר איך הוא הסתיים.

-
רפואה.

רופאים חווים בעבודתם את הקשיים הידועים. מהסוג שכולם מכירים כחלק מהידע הכללי, או שכבר ראיתם בסדרות טלוויזיה. קל לדמיין את הסטודנטים שמשננים כמויות אדירות של חומר במקצועות שונים, מה שמוביל אותם למיעוט שעות שינה וריבוי קפאין. או את המתמחים שנאלצים לעשות את כל העבודות השחורות האפשריות, להתרוצץ במשך ימים שלמים ולא לגעת בחולה אחד. או את הרופאים המקצוענים שעובדים וחושבים כל היום והלילה על החולים, בין אם כדי לתת מרשם לבית מרקחת או כדי להתערב בניתוח חירום שהסתבך.

אבל כמו שכבר אמרתי, את זה כבר ראינו ודמיינו. בואו נתעלם מערימות המידע, העבודה שלא נגמרת והתשישות. זה מאפיין הרבה מקצועות ועבודות. מה עוד יכול להקשות על חייהם של הרופאים? כסף? לא, בארה"ב הם מרוויחים סכום טוב. באופן כללי, רפואה היא מקצוע מכובד. אז למה שיעור האובדנות, דיכאונות וההתמכרויות – גבוה במיוחד אצל רופאים? גבוה פי כמה יותר מהאוכלוסייה הכללית. ידעתם את זה? אני לא ידעתי. זה לא יהיה נכון להגיד שהופתעתי. הספר מעביר בצורה פשוטה ומצמררת מצבים שבהם רפואה יכולה להוביל אנשים להשתגע. אין לי בעצמי דרך טובה להסביר איך זה קורה, אז ניקח דוגמה מהספר. תחילת לימודי רפואה כוללים, בין היתר, נתיחת גופות. לכאורה מעשה שאין מה להרחיב עליו. גופה היא גופה, היא אדם מת. לא משנה מה יקרה במהלך הנתיחה, לא תהיה לזה השפעה על המנותח. לרופא אין אחריות ואין מחיר לטעויות. אבל לא משנה מה ההיגיון והרציונל אומרים, כבר בשלב הזה של הלימודים תלמידים יתחילו לנשור. לא משנה כמה האדם מת, לא כל האנשים מסוגלים לחתוך את העור והבשר של גוף אנושי, עם פנים ושם פרטי ושם משפחה. וזה רק קצה הקרחון - הרי בשלב מסוים גם חולים אמיתיים יעברו תחת ידי המנתחים. אין לי את היכולת לגרום לאנשים להרגיש דרך הנייר (או המסך) ו להסביר קשיים נפשיים. אבל בספר, זה נראה בבירור. בעבודת הרופא, נפש היא מעמסה.

זה לא פרט חדש בספר. עוד בדפים הראשונים הנושא הזה מוזכר, הרבה לפני שהרופאים נהיים רופאים. אבל איך אפשר לזכור כל דבר בספר בן 743 עמודים? מה שכן, אקדח שיופיע במערכה הראשונה, יירה במערכה השלישית.

-
בחלק הזה יש ספוילרים מסוימים, אז אפשר לדלג על הפסקה האמצעית.

כיאה לספר באורך הזה, יש בו הרבה דמויות. חלקן נעות על הקו שבין ראשיות למשניות. המשותף לכולם: הם רוצים להיות רופאים, והם תלמידים לרפואה בהרווארד, שנת 1962. אם הם לא בכיתה הזאת, אז הם רופאים, רוצים-להיות-רופאים או רופאים לשעבר. כל אחד הולך להתמחות שונה ומביאים זווית אחרת של הרפואה. אבל, כמו שכבר ציינתי, לא רק רפואה.

ברני ליווינגסטון הוא בחור אמריקאי ממוצע. הוא בן לאב יוצא צבא שהשתתף במלחמת העולם השנייה, חובב כדורסל. לורה קסטיליאנו היא בת לאב רופא ומשפחה ספרדית שהיגרה לארה"ב, בעקבות הפשיזם הגואה בספרד. השניים מנהלים קשר מאז היום שבו הכירו ולמשך שארית חייהם, עם שינויים קלים. אפשר להגיד שזו ידידות שהתפתחה למערכת יחסים אפלטונית. השניים האלו הם הדמויות הראשיות של הספר, אבל הם לא מחזיקים אותו בעצמם. יש עוד עשרות דמויות, לכל דמות סיפור משלה וקו עלילתי משני משלה. בנט לנדסמן הוא בחור שחור, ויש לו שמות יהודיים. זה כי יש לו משפחה יהודית - למרות שהוא עצמו לא יהודי. סת' לזארוס שונא את סבלם של החולים יותר מכל דבר אחר, והוא פועל בדרכים לא קונבנציונליות בעבורם. האנק דוואיר הוא בחור קתולי חביב שעם השנים נהיה פחות קתולי ופחות חביב. רשימת הדמויות המשניות לא מסתיימת כאן, אבל היריעה קצרה מלהכיל.

בדיעבד, אני חושבת שחלק מהדמויות יכלו להיראות מושלמות כלפי חוץ. הם מתוארים כאנשים יפים, חרוצים ואינטליגנטיים. אבל לאורך כל הספר הדמויות נשברות עשרות פעמים, חוות קשיים ומשברים, נתקלות בדברים שלפעמים לא ברור להן איך להתמודד איתם. הן דמויות מאוד אנושיות, רופאים מאוד מציאותיים. זה יכול להיות מבהיל, אבל כל הדמויות נוגעות בעצבים החשופים של עצמן.

-

לקחתי את הספר לחופשה בת חמישה ימים בברצלונה. אמרתי לעצמי שאני אקרא 100 עמודים כל יום, ואסיים איכשהו. קראתי קצת בשדה התעופה, קצת בערבים. למרות העייפות והישיבה במיטה, הייתי נשאבת וקוראת 150 ו-200 עמודים. "רופאים" מחטט בנקודות הכואבות של הרופאים, והולך על קו התפר שבין סיפורים תמוהים לסיפורים שיכלו לקרוא במציאות. מעין ספר תמוהה שיכל לקרות במציאות.
זה ספר ארוך ומרתיע. זו לא יצירת מופת, ואני לא בטוחה שהסיפור מצדיק למעלה מ-700 עמודים. אבל זה לא ספר מיותר ואין בו חלקים מיותרים. יש בו חלקים משמחים, מעציבים, מבחילים, מכעיסים, מפתיעים. אם אתם נתקלים בו - תקנו, תשאילו, תקראו. שווה כל שקל וכל דקה.

זאת אולי הביקורת הפושרת והמשעממת ביותר שכתבתי לספר.

את הספר הזה קראתי, טוב, בבית הספר. הספר מתאים בצורה מושלמת לתנאים בשיעור. זה ספר בן 400 עמודים, ככה שאפשר להעביר את הזמן. בו-זמנית, הספר מחולק לסיפורים יחסית קצרים שקל לזכור, ככה שאפשר לעצור באמצע הקריאה בפתאומיות ואז להמשיך. זה יתרון משמעותי במקרים שבהם המורה קוטעת את הקריאה ונועצת מבט חשוד או שבדיוק צריך לכתוב משהו. החיסרון הוא שלמרות שהספר באורך ממוצע, בתור חפץ הוא די גדול פיזית. אבל בתיכון שלי נהוג להניח את התיק על השולחן ולהסתתר או שהמורה פשוט מעלימה עין מתלמידים משועממים.

ניגש לעניין ישירות ונשאל: איך הספר, כספר?

זאת אסופה של סיפורים. אגדות, מעשיות, סיפורי עם. כל הסיפורים הקלאסיים והמשונים מאירופה הרחוקה, בעיקר ממזרחה. כולם מכירים את האחים גרים וכולנו שמענו לפחות סיפור אחד, אם לא יותר, שהם פרסמו. זאת הייתה אחת הסיבות העיקריות שבגללן רציתי לקנות את הספר: לקרוא את הנוסח המלא של האגדות הישנות מהילדות. מהבחינה הזאת, לא התאכזבתי. אני לא זוכרת אם כל האגדות שהכרתי היו שם, אבל היו כמה מכובדות: עמי ותמי ("הנזל וגרטל", בגרסה המקורית שכתובה בספר), הדייג ודג הזהב ("הדייג ואשתו"), בת הטוחן (שיותר מוכר בשם "עוץ לי גוץ לי", ואני לא זוכרת מה היה שמו בספר הזה), כיפה אדומה, סינדרלה ועוד כל מני אגדות ידועות. אני רק אציין שעלה לי החום כשקראתי את הגרסה הזאת של "סינדרלה". נגיד את זה ככה, זכור לי מהתרגום העברי "לכלוכית" שמדובר בספר ילדים שלא עירב פגיעות גופניות.

אבל הסיפורים הידועים הם מיעוט. יש בספר 50 מעשיות, ורובן הגדול לא מוכרות לקורא הממוצע. לא כל הסיפורים מעניינים. הרבה מהם, בעיניי, היו מטופשים ולא מובנים. אין מה לפרט על זה, כי אני לא זוכרת כל סיפור וסיפור וסביר להניח שגם אחרים שיקראו לא יזכרו. על כל כמה סיפורים היה סיפור בן 20-30 עמודים שקראתי בבלבול ולא הבנתי מה קראתי ומה הייתה הנקודה. יחד איתם יש כמה סיפורים חדשים ומעניינים, שזכורים לי לטובה. לא קל לחבב את הסיפורים האלה: יש עלילה די פשוטה, היא לא מסתעפת אלא הולכת בצורת מעגל, כלומר מתחילה בבעיה מסוימת ומסתיימת איתה. זה נשמע גנרי, זה באמת כזה וזה נשמע כמו תיאור של כל אגדה ידועה אי פעם: אבל כנראה שיש סיבה שבגללה שלגייה התפרסמה והסיפורים האלה לא.

לספר הזה צריך להגיע עם ציפיות מאוד מסוימות. קודם כל, האחים גרים, שמזוהים עם ילדים וסיפורי ילדים, מקבלים גוון קצת שונה. יש פה סיפורים שמערבים מוות, דם והזנחת ילדים פושעת. כלומר זה לא אוסף של סיפורים שאפשר להקריא לילדים לפני השינה. מהצד השני, גם מבוגרים או אפילו נוער לא בהכרח ייהנו מהסיפורים האלה. אלה סיפורים פשוטים מאוד, שטחיים מאוד ודי קצרים. בהרבה מהם יש אלמנטים על-טבעיים, שלא בהכרח מוסיפים אלה רק גורמים לתחושה משונה. זה לא אחיד לכל הספר: הרי אלה סיפורים, וכל אחד מהם עומד בפני עצמו. אפשר להגיד שזה ספר מעניין ומשעמם לסירוגין.

נקודת זכות אחת כדאי לתת לפיליפ פולמן. בסיום כל סיפור יש הערות, בדר"כ באורך חצי דף או דף. בהערות יש הבהרות מסוימות, הצבעה על כל מני דברים שלא בהכרח שמים לב אליהם ומידע מעניין. זה חיובי כי זה מעניין ותוספת נהדרת, אבל זה שלילי כשמבינים שהסיפור לא מצליח להיות מובן ללא ההערות האלה.

בשורה התחתונה, מסיימים את הספר עם רגשות מעורבים. לא משתלם לקנות אותו במחיר מלא, וגם לא במחיר מבצע. אבל אם מקבלים אותו במתנה, נחמד לשמור אותו על המדף.

ההתחלה היא סיפור אישי והיא לא הכרחית. האמצע מכיל ספוילרים. ניתן לדלג לסוף.

-
את הספר הזה קיבלתי מאישה מבוגרת. אותה האישה לא בדיוק קשישה, אלא מבוגרת. אפשר להגיד שהיא עברה כמה עשורים בחיים. לשלב הזה של החיים יש סממנים מסוימים. היא מתעכבת כשהיא צריכה לקום מהכורסה, השיער שלה עדיין כהה ובכל זאת די דליל, יש לה נכדים ולא מזמן נולדה גם נינה קטנטנה. חיים סטנדרטיים בסה"כ.

הגעתי לדירה שלה. היא הכניסה אותי לבית עם אורות עמומים, שטיחים פרוסים בכל החדרים וחפצים מסודרים. היא אמרה לי שאם אני רוצה לחפש ספרים, אז הם כולם בחדר מסוים. היא הכניסה אותי לחדר ההוא, חדר בצורת מלבן – צר וארוך. כמו יתר הבית גם זה היה חדר די מיושן, שהאור בו לא מספיק בהיר והרהיטים בו בצבעים דהויים. היא עזבה אותי לבדי בחדר, ונתנה לי לקרוא את הספר הראשון. הוא היה היחיד שלא יכולתי לשאול וגם היחיד שהיא אמרה לי בעצמה לקרוא. לא, זה לא הספר הזה. זה היה דווקא היומן שלה. יומן אישי. לא מהיום ולא מאתמול, אלא מלפני הרבה שנים. אני לא יודעת בדיוק כמה שנים, אבל זה יומן שנכתב "כשהייתי בערך בגילך, וגם צעירה יותר". כבר ציינתי שמדובר במבוגרת, כן? היומן היה בבירור ישן. כריכה מרופטת, דפים צהובים, רעש של נייר כשמעלעלים בו. הכול נכתב בכתב יד מסולסל ולא מובן במיוחד. התאמצתי לקרוא, וממה שהצלחתי להבין וממה שהצלחתי לחלץ מהזיכרון, היא תיארה את חיי היום-יום. דף אחד על יום מושלג בישראל, כמה פסקאות על חפירה באדמה, כמה שורות על חברות שלה ועל אמא שלה.

בחדר הזה הייתה ספרייה. אני רוצה להתמקד בזה לרגע, כי אני אוהבת ספריות. אני אוהבת לחשוב שיש לי בחדר "ספרייה קטנה", זה לא נכון. יש לי כוורת של ארבעה תאים גדולים וכוננית של ארבעה מדפים. התאים די גדולים וכמעט מלאים, המדפים בתפוסה מלאה וכל מדף מאחסן 13 ספרים בגודל ממוצע. הכול ביחד זה בערך 200 ספרים. שזה נחמד, באמת, אבל זאת לא ספרייה. בחדר ההוא? זאת ספרייה. ארון ספרים ענקי, שרוחבו שני קירות שלמים ואורכו מהרצפה עד התקרה. כל מדף גדוש בספרים, בחלק מהמדפים היו ספרים שהונחו לרוחב מעל יתר הספרים, כי כבר לא היה מקום לדחוס אותם בין השאר. וכל זה בבית פרטי? לראות, להתפעל ולרייר. אז התיישבתי, קודם על הספה ואח"כ על הרצפה, והתחלתי במלאכה. לעבור על כל הספרים, אחד-אחד, להתרשם ולקרוא את התקציר שבכריכה האחורית, כדי שאצא משם עם ספרים מושאלים. וזה מה שעשיתי. האירוח שלי נמשך כמה שעות, למרות שרוב הזמן הייתי לבד. כמה פרטים שגיליתי. קודם כל, יש בספרייה הזאת כמות לא פרופורציונלית של ספרים שנכתבו ע"י סופר רוסי. חלק קטן מהספרים מפורסמים – "לב כלב", "מלחמה ושלום", "אנה קרנינה" – וכל היתר היו ספרים בלתי מוכרים בעליל. דבר שני, הרבה ספרים ישנים קשה להשיג. מה זה "ישנים"? ספרים שנכתבו לפני 10-15 שנים והם לא רבי-מכר, שלא נדבר על אלו שהם בני 40 ומעלה. מוזר לחשוב שזה יקרה גם לספרים הנוכחיים. דבר שלישי ואחרון, מדהים איך בהיעדר מקום אפשר לדחוס הרבה ספרים לתוך כל מני פינות מוזרות בחדר.

סיימתי לעבור על פני כל הספרייה והודעתי לאישה שמצאתי לעצמי "כמה ספרים". שתינו התיישבנו בסלון, סמוך למנורה דולקת – אני על ספה גדולה, והיא על כורסה מימיני. אני הנחתי על השולחן את ערימות הספרים בזמן שהיא הביאה פנקס ועיפרון. היא אמרה לי שצריך לעבור על כל ספר, כדי להכין רשימה מסודרת ולא יישכח ספר בטעות. אז ישבנו ודיברנו על הא ועל דא, כשהיא רשמה ותוך כדי הביעה את דעתה. זה ספר נחמד וזה דווקא לא כל כך מעניין, רק ספרים בודדים היא לא קראה או ששכחה מהם. שני ספרים שבחרתי היא נתנה לי במתנה – "דוניה פרפקטה" ו"סטונר". ומה הייתה הביקורת שלה על "סטונר"?
"לא התחברתי, השתעממתי. כתוב שזה 'רומן מושלם', אחרים אמרו לי שזה מושלם. תקראי את, תגידי לי מה את חושבת."

אירוני.
הפגישה הזאת מזכירה לי את הספר הזה.

-

ויליאם סטונר הוא אדם פשוט. הוא מתחיל את חייו כשהוא נולד כבן יחיד לזוג חקלאים, והשלושה הם משפחה כפרית ענייה. הם חיים חיי צמצום ועבודה ביתית. ויליאם מעביר את השנים בעבודה בבית, בגינה ובמשק, עד שמגיעה ההזדמנות בעבורו ללימודים באוניברסיטה עירונית. הוא נשלח להתגורר במקום אחר ולהתרכז בלימודים, והוא מגלה שהם מעניינים אותו. עם תום הלימודים, ויליאם בוחר לעבוד כמרצה לספרות אנגלית ולהישאר באוניברסיטה. האוניברסיטה נהיית חלק נרחב מהחיים שלו, אבל בין לבין ותוך כדי עובר הרבה דברים רגילים ומקרים נקודתיים. עם הזמן הוא מוצא את עצמו מחזר אחרי אישה שבסופו של דבר נישאת לו, אבל הקשר ביניהם מעכיר וחיי הנישואים לא מוצלחים. לזוג נולדת ילדה, והיחסים של שני ההורים עם הילדה די מסובכים. הילדה מתבגרת, אבל בגיל צעיר ובתוך זמן קצר היא נכנסת להיריון, מתחתנת, מתאלמנת ויולדת בן. בסדר הזה. מלחמת העולם פורצת, אבל ויליאם נשאר באוניברסיטה ושומע עליה מרחוק. הוא מזדקן, אבל הוא לא מגיע לגיל מופלג. ויליאם מגלה שהוא חולה. זה סרטן, זה סופני ופה גלגל החיים נעצר.

-

זה ספר על סיפור רגיל להפליא. גבר מופנם שפשוט חי את החיים שלו עד סופם, כל העלילה מתבססת על אדם שעוקב אחרי מה שהחיים מזמנים לו. הוא לא עושה שום דבר נועז או מפתיע, אין טוויסטים בלתי צפויים, הוא רק חי. בניגוד למה שכתוב בתקציר, לא מצאתי בספר ערכים או שליחות, ובטח שלא דבקות בערכים. אפשר ממש להרגיש את היבשושיות והאפרוריות של האדם הזה, שריתק אותי הרבה יותר מדמויות אחרות. התחושה הכללית היא שסטונר הוא אדם שלא עושה הרבה, אלא מתבונן מהצד על כל מה שקורה לו עצמו. הוא כמעט ולא מתערב – הוא פשוט ממשיך ללכת עם מה שנותנים לו. מוצא לעצמו מקצוע, פוגש אנשים ואז מתחבר אליהם ומתרחק מהם, עובר מקרים קטנים שחשובים לו וחווה השתלשלויות אירועים שמשפיעות על חייו - ובנוסף לכל זה, סוף הספר פשוט נהדר.
בכל הספר אין שום דבר מטלטל, הסיפור מושך בזה שהוא נראה כאילו הוא נטווה מעצמו, בסבלנות ובקפדנות. כל הספר מלא בתיאורים, ובכל זאת יש תחושה של מינימליזם. כבר קשה לי למצוא מחמאות פחות מוזרות מאלה שכבר נתתי, אז אסיים. זה ספר מרהיב מרוב פשטות, ואני ממליצה עליו בחום.

הייתי עסוקה בביקורת על ספר אחר, כשבדיוק שוטטתי בסימניה ונתקלתי בספר הזה. חשבתי לעצמי – "לעצור הכול!" – והתפניתי לספר הזה. נזכרתי בספר הזה ומתי בכלל קראתי אותו. כשהייתי ילדה קטנה, ממש קטנטונת, קראתי אותו. באותו הזמן הייתי תלמידת בי"ס יסודי, והרבה מהזמן הפנוי שלי העברתי בקריאת ספרים. קראתי הרבה ספרים, ובין היתר גם את הספר הזה. איך אפשר לזכור את כל הספרים? או אפילו את רובם? אי אפשר, אבל את "פצפונת ואנטון" זכרתי.

פצפונת היא בת עשירים. כיאה לעשירים הם מתגוררים בבית עצום בגודלו, לשירותם עומדות אומנת ומשרתות, ובני המשפחה די מנותקים זה מזה. קלאסי. אבל פצפונת לא מתעניינת בדברים האלה, ולא ממש משנה לה מה עושים המבוגרים או בעלי הסמכות. אותם האנשים, המבוגרים שאמורים לטפל בה, לא בדיוק עושים את עבודתם נאמנה. במקרה הטוב מתעלמים ממנה, במקרה הרע מנצלים אותה. בכל מקרה, פצפונת היא ילדונת די עצמאית ולא מצוברחת, שמתעניינת בדברים מסקרנים כמו להסתובב ברחובות או להשתעשע בתוך הדמיון שלה. בדרך כזאת או אחרת הילדה היצירתית והצבעונית תמצא את עצמה במצב לא רגיל. פצפונת לא תישאר לבדה בסיפור הזה, כי היא פוגשת את אנטון. אנטון הוא בן עניים, מקבץ נדבות ומטפל באם חולה. למרות שהוא ילד חביב, המזל לא בדיוק מאיר לו פנים. מהרגע שבו השניים מתחברים נוצרת ביניהם חברות אמת. ופצפונת, כדרכה, נוטה להתערב בצרות של אנטון ולנסות לעזור לו בדרכים שונות ומשונות.

אין יותר מדי מה להגיד. יש עוד דברים שקורים בספר, אבל חבל לעשות ספוילרים – אם זה בכלל נחשב כשמדובר בספר ילדים. זה ספר טוב, ספר מהסוג הישן שמורכב מכל הקלישאות הקיימות: מבוגרים רעים, ילדים שובבים, הרפתקאות קטנות, גישור בין מעמדות, חברות נאמנה וכלב. זה ספר ילדים לכל דבר ועניין, אבל תמיד נעים להיזכר ב"פצפונת ואנטון". ספר להתמוגג ממנו.

לספר הזה יש 2 יתרונות משמעותיים עם 2 חסרונות קצת פחות משמעותיים, אבל עדיין משמעותיים.
נתחיל ביתרונות.

1. אני אוהבת אנקדוטות. סיפורים אישיים או כל מני נקודות מבט קטנות ומרוכזות. הסיפור הכללי מספק עטיפה יפה, אנשים מפסיקים למות פתאום. ואז הם חוזרים למות – עם הודעה מראש. מעבר ליצירת המצב הכללי הביזארי הזה, הספר מציג סיפורים קטנים, מה קורה לאזרח הקטן במצב הזה. כי האינסטינקט הראשוני הוא לצאת לחגוג בשמחה וצהלה ברחובות העיר, אנשים לא מתים! ומה קורה אחרי השמחה הזאת? עוברים כמה ימים, כמה שבועות, ופתאום כל הבעיות האפשריות (שעד לא מזמן היו בלתי-אפשריות) עולות ומטרידות את הציבור. בספר הזה, המשפט "אני לא נהיה צעיר יותר", נהיה ציני להחריד. המוות נעלם, אבל אנשים זקנים נשארו. אנשים זקנים שזקוקים לבית אבות או לתמיכה מהרווחה זה סביר כשהסדר הטבעי קיים, אבל אז הם מצטברים והמספר הגדל שלהם הופך אותם למעמסה על הציבור כולו. איך ממנים את האנשים האלה? ואיך מביאים מספיק כוח אדם צעיר לטפל בהם? ומה עושים עם מי שמספקים להם את השירות המבוקש ביותר – קבורה? ממה יתפרנסו הקברנים, מה יהיה על יוצרי המצבות וארונות הקבורה? ומה עם הכנסיות, שפתאום לא עושות טקסי קבורה יותר? גם הדת נתקלת בבעיה, לא כספית אלא מהותית. פה בספר מתמקדים בדת הנוצרית, שחייבת לתת את דעתה על הסוגיה. אם המוות הוא חלק מהנצרות, היעדר המוות מערער אותה? לא רק הכמרים מתדיינים ביניהם, גם הפילוסופים מצטרפים ומתחילים בהתפלפלויות על משמעות החיים, עכשיו כשהם ברירת המחדל. אבל הדיון לא קיים רק בחוגים שמדברים על נושאים ברומו של עולם, אלא גם בקהילות מקומיות ובבית הפרטי של האיכר ומשפחתו. נניח, הבית הממוצע, שרק רצה להקל על הסבא החולה וקיווה לקום בבוקר ולראות אותו בחיים, פתאום מגלה שהסבא נשאר חי קצת יותר זמן משחשבו. קצת כמו לנצח, או לפחות עד להודעה חדשה. כמה זמן המשפחה תצטרך לחיות במצב מורט העצבים הזה? פתאום סבא נהיה עלוקה רק כי הוא חי? ומה עם הסבא, הוא בכלל רוצה לחיות חיים עד אין סוף כשהוא חולה ורק שוכב במיטה כל היום? אז המשפחה יושבת וחושבת ומגלה נקודת אור. בערך. אז מה מסתבר? כל הקונספט של אנשים שלא מתים מוגבל למדינה הספציפית הזו. גוססים? עברתם את הגבול – הלכתם לעולמכם. מן הסתם עולה השאלה המוסרית של האם ראוי או לא ראוי, אבל כמו תמיד, יש אנשים שפחות אכפת להם – ופה מרוויחה המאפיה. מאפיה של פשע חדשני, לסייע למשפחות להעביר את קרוביהן מעבר לגבול רק בשביל שימותו. המשפחות מתחבטות, המדינה מוטרדת באתיקה ובפשיעה, וגם המדינה שמעבר לגבול לא מרוצה במיוחד. זאת בטח תקרית דיפלומטית מוזרה. יש עוד ועוד בעיות מעניינות שאני לא זוכרת את כל הפרטים עליהן, אז בואו נתקדם. עברה קצת יותר מחצי שנה, המדינה עדיין מקרטעת ומנסה להסתגל למצב. ואז? אנשים חוזרים למות, ובא לציון גואל. או שלא. הפעם יש שדרוג – אתם עומדים למות? קבלו הודעה 7 ימים מראש. אם פתחתם את תיבת הדואר וראיתם מכתב בעטיפה סגולה, דעו שזה סופכם. להיות שמחים שהמוות חזר, או עצובים כי אתם ספציפית עומדים למות ואתם גם יודעים בדיוק מתי? ומה תעשו בימיכם האחרונים? הבחירה בידיכם.

מהבחינה הזאת לספר הזה יש פוטנציאל עצום. יש פה אנשים פשוטים ושרים בממשלה, בכל רמה ודרג שהוא צריך להתמודד עם אותה הבעיה והספר מעלה בפניהם את השאלות. זה קורה מהבחינה האתית והכלכלית, וזה תקף ברמה האישית, הלאומית והבין-לאומית. אפשר להעלות עוד אלף שאלות, רק אני לבדי חשבתי על כל מני בעיות שבכלל לא הוזכרו בספר. אולי גם אתם. אבל, וזה אבל חשוב, אין פה תחושה של חוסר. היו דברים שהציקו לי באופן אישי, אבל למרות שלא עלו פה אלף שאלות, עלו פה מאה – והן מעניינות וממצות.

2. הכתיבה. הכתיבה קולחת בצורה בלתי רגילה. נתקלתי בהרבה סוגים וצורות של כתיבה, אבל הכתיבה הזאת היא ראשונה ומיוחדת במינה. בידי סופר אחר, כתיבה כזאת הייתה מצריכה עבודה עדינה ויכלה למוטט את הספר. הסופר מתקמצן בסימני פיסוק – השורות ארוכות מאוד ופסקאות שלמות נכתבות בצורה שבה פסיק או נקודה בהן הם בגדר המלצה בלבד. לטעמי יש לזה השפעה גדולה על הספר, וחייבים לזקוף את זה לזכותו של הסופר. אני בספק שסגנון הכתיבה הזה היה מתאים לכולם, גם בקריאה וגם בכתיבה. לכתוב בצורה הזאת דורש כשרון ייחודי. הייתי רוצה להעביר את זה ולצטט מהספר, אבל הספר שקראתי הושאל וכבר החזרתי אותו, אז פשוט תסמכו עליי.

ועכשיו, לחסרונות.

3. היגיון פנימי לוקה בחסר. הספר מציית אחרי חוק אחד – כולם לא מתים. טוב, חוץ מהזמן שכן, אבל הבנתם את הנקודה. ההיגיון פה פשוט לא מתגלה בפנינו, אין סיבתיות. למרות שהמוות בספר הזה הוא בעצם אישיות, ואפשר ממש לשאול שאלות, זה לא קורה. בספר הזה קיימים מצבים, והם עובדה קיימת ונתונה וזהו. האנשים צריכים להתמודד עם זה. מה הוביל למצב הזה? לאורך כל הספר, השאלה "למה הדבר הזה קורה?" נענית בתשובה "ככה". הדברים קורים כי הם קורים. למה לא מתים? ככה. למה אנשים מתו במשך שנים ופתאום זה השתנה? ככה. למה דווקא במדינה הזאת ולא במקומות אחרים? ככה. אה, עכשיו חוזרים למות? למה? ככה. ולמה מודיעים על המוות דווקא במכתבים, כי "הצלצול" כבר לקחו טלפונים?

4. הסיפור, שלכאורה אמור להיות המרכזי, גם כן לא הגיוני במיוחד. הוא פשוט מוזר ולא ברור, והספר היה יכול להיבנות באותה הדרך גם בלעדיו ולהסתדר מצוין. אמנם גם הוא אנקדוטה, אבל לא טובה במיוחד. זה סיפור על המוות שלובש דמות אישה בשנות השלושים לחייה, ואדם שמסרב למות. אז המוות בא לבקר אותו, תרתי משמע. הספר מספר לנו שהוא נגן, יש לו כלב, כל מני דברים כאלה שכל קשר ביניהם לבין שאר הספר הוא מקרי בהחלט. הסיפור הזה אמור להיות מרגש? כי מעניין הוא לא, ולא הזלתי דמעה. ובכלל, מה זה "מסרב למות", מי שואל אותו בכלל? כל המדינה בוכה על מר גורלה והוא פשוט מסרב וסוגר עניין? מה קורה, מוות? You had one job! בשורה התחתונה, הסיפור הזה מכיל את המוות הכי הרבה, אבל מורגש הכי פחות.

אני לא יודעת אם אני יכולה להגיד שאני ממליצה על הספר לכל אחד, אבל אני חושבת שהוא ספר טוב. בעיקרון, בעיניי היתרונות עולים בהרבה על החסרונות. ועדיין, הוא לא בדיוק ספר רגיל, אלא יותר "עיתון החדשות עם הידיעות הכי מעניינות בעולם". אל תצפו לכלל המסגרת השלמה, לתשובה על כל שאלה – רק לאסופה של סיפורים מאוד מעניינים בעקבות מצב חדש, ספק מסקרן וספק טרגי. זה ספר שלוקח בכל הכוח את הפתגם "האדם מתכנן תכניות ואלוהים צוחק".

לפעמים, כשאני קוראת ספרים שלא מוצאים חן בעיניי, אני אומרת עליהם שהם גורמים לפריחה. אם ספרים באמת היו גורמים למחלות, הספר הזה היה מדביק אותי באבעבועות שחורות.
זה משפט שאמרתי כשקראתי את הספר הזה וכעסתי. האמת, גם כשאני רגועה, אני חושבת שזה משפט טוב. להכעיס אנשים זה קל, ולהכעיס אותי זה עוד יותר קל. לכן, אני לא מחמיאה לסופר או לספר כשאני אומרת שהקריאה בספר גרמה לי לגלגל עיניים יותר מכמה פעמים ולהגיד לעצמי אוי אַ בְּרוֹךְ, מה אני קוראת. מבלי להיכנס לדיון הפוליטי, אני אנסה להסביר את דעתי, בגדול, על הספר.
יש ספרים שנועדו "לבעוט" בקורא. שבהם הסופר מנסה לטלטל את עולמו ולערער את אמונותיו, או לפחות לגרום לו לחשוב עליהן פעמיים. קראתי ספרים כאלה בעבר, והספר הזה הוא לא אחד מהם. כשפתחתי את הספר, ציפיתי לספר עם הוגנות, שנכתב על ידי פרופסור שמתעמק בשאלת הזהות היהודית. הספר הזה נכתב על ידי פרופסור שכבר כתב בעבר, ואין לזה שום משמעות. בחיי, פשוט אין. לא בגלל שפרופסורים הם בורים או משתווים לאנשים אחרים, אלא בגלל שהספר הזה נשען על דעה. קל מאוד לזהות לאיזה צד במפה הפוליטית הכותב משתייך. וכן, הנחתי מראש שהספר ינסה לסתור את האמונות והדעות הפוליטיות שלי. אבל לזה לא ציפיתי. הספר הזה הוא לא מאמר אקדמי או ניתוח ענייני, והוא גם לא מזכיר אותם. הוא מזכיר לי שיעור אזרחות בתיכון ישראלי ממוצע, שבו רק תזרוק כמה הערות שנויות במחלוקת – ויש מהומה שלמה. הספר הזה הוא לא האקדמאי החוקר שמנסה באריכות ובסבלנות לאתגר זהויות ודעות, אלא התיכוניסט שמדבר על כיבוש ומעריץ את צ'ה גווארה. להלן מספר אמרות אפשריות, שהן בעצם קטעים מתוך הספר: "המתנחלים מאירופה", "לא לזהות את היהדות עם הציונות", "הילידים הפלסטינים במדינת המהגרים היהודים", "קולוניזציה שעל עקרונותיה נשענה הציונות החילונית", "יהודוצנטריות", "לא קיים כלל עם יהודי".
הספר הזה מכעיס, אבל כעס בפני עצמו הוא לא הישג. זה לא ספר מערער, זה לא גורם לך להתעמת עם עצמך ולא להתעמק במחקרים. הספר הזה הוא אמיר חצרוני של סטימצקי – אולי מנסה להיראות רציני, אבל זאת פרובוקציה. יכול להיות שזו הייתה הטעות שלי. יצאתי מנקודת ההנחה שהספר ינסה להוכיח את עצמו, להראות שהוא שווה משהו והדעות שבו לא נכתבו סתם ככה. כבר שמעתי דברים טובים על ספרים אחרים של אותו הסופר. אבל לא קראתי אותם, ואני מדברת רק על זה. אז אני לא יודעת מה לגבי הסופר הזה, אבל לפחות באופן אישי אני יכולה להגיד שלפני הספר הייתה יהודייה כשרה למהדרין, ואחרי הספר – עדיין כזו. זה לא ספר על זהות יהודית, לא על חילוניות, לא על דת, לא על ישראל, לא על פוליטיקה ובעצם – זה ספר על לא כלום. אם אתם רוצים לייצב לעצמכם דעה פוליטית, בין אם על ישראל או על היהדות, הספר הזה הוא לא הכתובת. תקראו ספרי היסטוריה ותחליטו בעצמכם. זה ספר שבא לשכנע את המשוכנעים. נו, שׁוֹיְן.