גילוי נאות: לא קראתי את ספרי "הארי פוטר". אפילו לא אחד מתוך השבעה. זה לא שלא היה רצון, באמת, דווקא התעניינתי הרבה פעמים. האשמה מוטלת על חנויות הספרים. כן, כן, אותן חנויות הספרים שאני מוציאה בהן מאות שקלים בשנה. לא ברורה לי פשר ההחלטה למכור ספר בודד בלמעלה מ-120 ש"ח, ואז להוסיף חטא על פשע ולעולם לא לכלול אותו במבצעים. מילא, אם זה היה ספר יחיד, או איגוד של כל הספרים כמו ב"שר הטבעות", אז לא מתקמצנים. אבל סדרה של שבעה ספרים?
טוב, סטיתי מהנושא. הנקודה שלי היא ש"הארי פוטר" היא סדרת הספרים המפורסמת ביותר בעולם (לא כולל ספרי קודש). דברי שבח והלל נשמעים עליה מכל הקוראים בעולם והסופרת התעשרה יותר מכל סופר אחר. אז אני רק מניחה, שכדי להתעלות על "הארי פוטר" צריך לפחות יצירת מופת. מה לעזאזל חשבו שם במגזין טלגרף, כשהם פרסמו את המשפט "רד מהבמה, הארי פוטר" על הספר הזה?
אם כבר כתבתי על משהו שנכתב בכריכה האחורית, אז אני אמשיך עם הקו הזה. אמנם לא שופטים ספר לפי הכריכה (המכוערת), אבל התקציר הזה גובל בהטעיית הציבור.
נתחיל במשפטים הבאים. "שום דבר בחייו הנורמליים להפליא..", "עד לאותו רגע, ג'ייק הוא ילד אנגלי רגיל לגמרי".
נו, בחייכם. תעשו לי טובה. אין דבר כזה דמות ראשית נורמלית. כל העניין בדמות ראשית זה שהיא מיוחדת, אחרת היא לא הייתה דמות ראשית. אבל אין מה להתעצבן, כי אין סיבה להתייחס לזה. ג'ייק דג'ונס הוא לא באמת ילד כל כך רגיל עם חיים מאוד רגילים. יש לו תחביבים משונים כמו ביקור במוזיאונים וקריאת ספרים (!), והמשפחה שלו לא באמת רגילה, יש לה סיפור עצוב וטרגי (!). אם יש ספק, אז כל הדברים האלה בחיים שלו באים להראות לנו שג'ייק הוא לא באמת הילד הרגיל שחשבנו שהוא, ובעצם הוא מאוד מיוחד ורגיש עם צדדים מפתיעים. כמה מקורי ובלתי-צפוי, הא? איכות במיטבה. ג'ייק הוא ילד רגיש, שזאת דרך מאוד עקיפה להגיד שהוא בכיין. בנוסף לזה, הוא אומר כל מני משפטים שאמורים להדגיש כמה הוא ייחודי ובפועל הם כלום ושום דבר.
אם זה לא זה מספיק, אז הבעיה העיקרית היא שג'ייק הוא אפילו לא הדמות הכי רדודה בסיפור.
"ביחד עם נייתן השחצן והגנדרן להחריד, עם יופיטוס קוֹל המסתורי, טופז המקסימה ורבת התושייה, צ'רלי המדען המבריק"
טוב, זה תיאור מדויק של הדברים. מדויק מדי. הדמויות של השחצן, המסתורי והמקסימה הן פשוט תבנית של אישיות סטריאוטיפית לחלוטין. הספר דובק בזה לאורך כל הספר. הסופר פשוט לקח כמה תגיות של אופי והחליט להדביק אותן על הדמויות ובזה זה נגמר, בלי לדאוג לעוד גוונים באישיות שאולי יהפכו את הדמויות לרציניות. דמויות של סרט סלפסטיק.
כדי להבהיר, אני אקח לדוגמה את טופז. טופז היא הבחורה בסיפור. לא סתם בחורה, היא ה-בחורה. בחורה מושלמת. היא מתוארת בתור זהובת-שיער, סגולת-עיניים שמדברת במבטא צרפתי. מה נגיד? אי אפשר לעמוד בפני היופי המרהיב הזה. היא גם טובה בערך בכל מה שהיא עושה. מה חשבתם, שהיא סתם בחורה מקסימה? לא ולא, היא גם כשרונית ונחמדה וחכמה ולוחמת ומעולה.
טופז, כיאה לדמות, היא אהובתו של ג'ייק. כבר ציינתי שהדמויות רדודות, וגם הסיפור רדוד. מה זה "אהובתו"? ג'ייק רואה אותה, הוא אמנם לא מכיר אותה, אין לו מושג מי זאת והוא לא ראה אותה מעולם לפני זה, אבל ג'ייק מתאהב בה בתוך שניות. איך אפשר שלא? היא הרי יפה. סיפור אהבה רומנטי מאין כמוהו. שאפילו לא מתפתח.
לא בזה זה מסתיים, כן? טופז לא לבדה בסיפור הזה, כל מה שסובב סביבה הוא פשוט מגוחך. ניקח עוד דוגמה עלובה אחת. הספר מנסה להראות שלא הכל טוב במושלמות של טופז. מול טופז יש דמות מרושעת. אני לא זוכרת איך קוראים לה, אבל היא הרעה בסיפור. אישה רעה, עם שיער שחור (אלא מה?) שאופפת אותה אווירת מסתורין ורשע. בשלב הזה של הספר כבר לא צריך לצפות למורכבויות או למניעים רציניים, חס וחלילה. לא מספרים עליה יותר מדי חוץ מזה שהיא מאוד רעה והיא תעשה דברים רעים. ואז, לקראת סוף הספר, היא חוטפת את טופז! רשעית מרושעת חוטפת את הדמות המושלמת המלאה בטוב! איזה תפנית חדה בעלילה!
אין טעם להמשיך לפרט על ערימת הקלישאות שנקראת בספר הזה "דמויות" או "עלילה", אז נגיע לציטוט האחרון.
"הוא ייקלע למשימות מסמרות שיער במרחביהם של העולם ושל ההיסטוריה - ויגלה שכל מה שחשב שידע על עצמו ועל העולם אינו תקף עוד."
הדבר היחיד שמסמר שיער זאת העובדה שיש לספר הזה ספרי המשך והם עוד נמכרים.
