אם הייתי כותבת פה על ספר שקראתי, בו התינוקות מגיעים מבית החולים ישר למוסד, מקבלים טיפול מסור ולא אישי ממטפלות ושומרות לילה, מטופלים ע"י אנשי מקצוע כמו רופאים ורופאי שינים באופן קבוצתי (11 חורים בשיניים לקבוצה בביקור הזה, נגיד). מיום היוולדם עד גיל 12 בערך הם מבקרים כאורחים בבתי הוריהם הביולוגיים (הביטוי במקור) למשך שעה וחמישים דקות בכל יום, ומגיל 12 הם מוגלים למוסד איזורי, אז הם יכולים - אם הם רוצים, לא מוכרחים - לבקר את "הביולוגיים" פעמים בשבוע לכמה דקות. כל ילד כזה חי בחדר עם עוד שלושה בני גילו, לומד אם הוא רוצה מה שמלמדים אותו, עובד מכתה ב' באופן מסודר גם אם הוא לא רוצה - אם הייתי כותבת את כל זה הייתם בודאי עושים לי פרצוף ואומרים "מדע בדיוני". ומוסיפים "קראנו יותר מקורי ב'משחק של אנדר' ". והייתם צודקים. זה נשמע מדע בדיוני במיוחד היום. אבל הכל אמת לאמיתה, הכל קרה לילדים אמיתיים ולהורים אמיתיים.

אני לא גדלתי בקיבוץ. ההורים שלי עזבו אותו כשהייתי בת שנה ובגיל ההתבגרות עשיתי להם את המוות על זה שמנעו ממני את גן העדן הזה. ידעתי מה זה כי קרובי משפחה והרבה חברים של ההורים חיו בכל מיני קיבוצים וביקרתי בהם באופן סדיר, כמובן בחופשים. אני חושבת שכבר כשמיררתי להורים שלי את החיים בנושא ידעתי ממה שראיתי שם שהם עשו לי טובה גדולה כשמילטו אותי מגן העדן השיוויוני הזה, אבל הנושא היה עסיסי מדי מכדי שאוותר עליו כנושא ניגוח.
הספר הזה כתוב בגוף ראשון רבים. נדיר מאד למצוא בו את המלה "אני" זה תמיד "הלכנו", "פחדנו", "ברחנו". ממש כאילו היא חלק בלתי נפרד מגוף המונה 16 ראשים ו32 רגליים. וכאילו היחידה הזו קשורה אורגנית לעוד יחידות כמוה בתוך הקיבוץ ובתוך קיבוצים אחרים. אין פלא שפתאום כשמצאה את עצמה מנותקת מחלקיה החיוניים היא "נסדקה" ואבדה.

נאמן כותבת סיפור (הוא בפרוש לא ספר עיון, כמו שחשבתי) שאינו בדיוק רומן ואינו בדיוק ביוגרפיה. זה ספר זיכרונות של קבוצה, של עדה ושל מדינה. היא אינה מתחשבנת עם המערכת, לא מתבכיינת ולא שופטת: לדעתי היא אינה מסוגלת לכל אלה. בתור מי שחייו נעו רק בקרב קבוצת בני גילו - לא היה לה מושג על חייהם של אחרים. קבוצת "המבוגרים" היתה זרה לה כל כך שבפעם הראשונה שראתה את אביה ישן בפיג'מה היא ברחה מהחדר בצריחות...כי אביה היה תמיד ער ולבוש כשהיא באה לבקר, ואירח אותה ואת שלושת אחיה בנימוס, בחיבה ובריחוק.
הספר הזה העלה בי כל כך הרבה זיכרונות מהחינוך שהיה משותף לכולם פה, גם לעירוניים. וכשהיא מספרת על המיתולוגיה של יחיעם שכללה - איך לא - מלחמה על הבית, שיירות, אומץ לב של יחידים, חברים שנהרגו וגם המון הרצאות של "למען המולדת" ו"תרומה" זה מזכיר המון זכרונות, לא כולם משמחים.

מה אני אגיד לכם? רותקתי. כאבתי על הבזבוז העצום של חיים ורגשות, על הניכור הניכר בכל הסיפור. על מה שהיא כתבה ובמיוחד על מה שהיא לא כתבה כי כדבריה "מלשינים לא יצאו מפה" ויש דברים שלא אומרים. לא חושבים אפילו. אני לא יודעת מה ערכו הספרותי של הספר הזה אבל לפי מה שהוא גרם לי לחשוב ולהרגיש - הוא טוב מאד.

עוד סיפור על התבגרות בקיבוץ שיתופי, לינה משותפת וכל הג'אז הזה. לא נמאס? מסתבר שלא...

האמת, יש חשיבות לספרי ההתבגרות הקיבוצית האלה, בין אם הם חצי-היסטוריים או עיוניים ("הביתה" של אסף ענברי) ובין אם כאלה, בעלי ערך ספרותי ויומרות ספרותיות, ופחות היסטוריה גרידא.
הערך שלהם הוא שהם נותנים שמות ופנים לאנשים שבמידה רבה בנו את הארץ הזו. האנשים שהקימו קיבוצים באזורים שכוחי-אל, בתקופה בה המדינה הייתה לא-פעם על בלימה, ואיפה שהיה קיבוץ היה הגבול. האנשים האלה הלכו, בידיעה ומבחירה ומתוך אידאולוגיה אלטרואיסטית כנה, לבנות את המדינה. הרי הם יכלו באותה מידה להקים בית בתל אביב או חיפה, אבל התעקשו ללכת לגבולות, למקומות המסוכנים והלא מיושבים האלה. והקיבוץ בספר הזה - יחיעם - זה חתיכת חור. קיבוץ על הר, בגובה 400 מטר, לא מיושב, מטווח על ידי האויב הערבי בתקופת העלייה על הקרקע - צריך להיות משוגע כדי לבחור לחיות שם. הסופרת (יעל נאמן) מביאה, במידה מסוימת, את סיפוריהם של המשוגעים האלה. וזה חשוב, לדעתי. שאנחנו, הציבור, נכיר וניחשף לאנשים האלה, ואולי אפילו נקבל מהם השראה, או לפחות פרופורציות.

בתור דוגמה אחת לטענתי הנ"ל, אזכיר את סיפורו של גנן הקיבוץ (הנה, עברו בערך חודשיים מאז סיימתי את הספר ואני כבר לא זוכר את שמו. אבל את סיפורו אני זוכר). אותו גנן הפך את הקיבוץ למפעל חייו, אך הוא התאבד בשנת 1953, מעט לאחר שאהובתו מתה. מי זוכר את האיש הזה? מי ידע שאי פעם חי? בזכות הספר הזה, התשובה היא: מעט יותר אנשים.

אם כן, יש לספר חשיבות רבה ויש בו גם קטעים יפים ופיוטיים, או מעוררי מחשבה. אבל הוא אינו מושלם. הכתיבה בגוף ראשון רבים (אנחנו) מעלה שאלות ותהיות. ראשית, הוא גורמת לכך שאין גיבור מובהק לסיפור, ולכן גם מידת ההזדהות עם הדמויות פוחתת. בנוסף, היא מעלה את השאלה, עד כמה הכתיבה של המחברת היא אמינה - היא מתיימרת לדבר בשם כל הקבוצה, אך האם באמת כולם חשבו/הרגישו כמוה? ראו את הדברים כמוה? היא חקרה את זה וביססה את זה?
לא במקרה, לדעתי, סוף הסיפור, כאשר המחברת מפסיקה לכתוב ברבים ועוברת לספר רק על עצמה ועל תקופתה בקומונה ברמת גן בשנת ה-י"ג ולאחר מכן תקופתה בצבא ואז החזרה לקיבוץ עד העזיבה הסופית שלו - זהו החלק המעניין ביותר בספר כי הוא סוף סוף מפגיש את המערכת הקיבוצית הגדולה מול דמות בשר ודם שאנחנו יכולים להזדהות איתה, לשוות אותה לנגד עינינו, להסכים או להתנגד לה.

לסיכום, לא ספר מושלם אבל בהחלט ספר טוב וכדאי לקרוא אותו.

כשהייתי ילדה חלמתי לגור בקיבוץ. מעולם לא ביקרתי בכזה. הידיעות שלי על הקיבוץ התבססו על שני מקורות עיקריים: ספרי "דפי תמר" של דבורה עומר שקראתי בהם שוב ושוב, וסיפורים ששמעתי מאחת הילדות בשכונה, שהיו לה קרובים בקיבוץ, ולכן נפל בחלקה המזל להתארח בקיבוץ בחופשות הקיץ. היא סיפרה לנו על בריכה שאפשר לטבול בה מתי שמתחשק, ועל קיוסק שניתן לקחת ממנו ארטיקים מבלי לשלם. בעיני הילדה שהייתי, ששיחקה בחצרות צפופות מטולאות אספלט, זה נשמע כמו חלום.
לא עברו שנים רבות לפני שהבנתי שהידיעות שלי על הקיבוץ היו מוגבלות ביותר, אבל תמיד נשארה בי סקרנות גדולה בכל הקשור לדרך החיים הזו. הספר של יעל נאמן נותן הצצה ריאליסטית וחשופה אל החיים בקיבוץ, שהיה עבורי מעבר לחומות.

נאמן מתארת בלי פאתוס, עם הרבה פרטים קטנים של יום יום אבל כמעט בלי תיאור רגשות – את החיים בקיבוץ בשנות ה -60 ו ה-70 של המאה הקודמת. הדברים מובאים כמו שהם נחוו על ידיה – כמעט בלי נימה של שיפוטיות. דווקא בשל כך הם מעוררים בקורא מחשבות ותחושות רבות. כך, למשל, מתוארים כמעט בדרך אגב מקרים מטרידים ממש – הסנדלר שהיה מכין את נעלי הילדים בקיבוץ ואגב כך מועך את ירכיהם. המטפלות שהיו מכריחות לאכול, נועצות ציפורניים בזרועות ואף מטלטלות. נאמן הבוגרת מגלה הבנה כלפי אותן מטפלות: "המטפלות היו כלואות שם ביחד איתנו בתוך אותה השיטה. ספק אסירות, ספק סוהרות. מאז ימי הקומונות הראשונות, עוד לפני הקיבוצים תמיד מצאו את עצמן החברות מסודרות ומסדרות את עצמן לעבודה במטבח, במכבסה ובבתי הילדים. לייעל את העבודה של המשק כולו, לא להפריע לגברים היצרנים בשדות".

באותו אופן מרוחק מעט מתוארות חוויות ההתבגרות: אם בגילאי הילדות חיו הילדים לצד המבוגרים, כמו בשני כוכבי לכת נפרדים, הרי שמהגיעם לגיל 12 ההפרדה הופכת קיצונית עוד יותר: הם נשלחים למוסד חינוכי (המכונה "המוסד") שנמצא סמוך לקיבוץ אחר, אבל לא בשטחו. החל מהשעה 15:00 בכל יום לא נותרים מבוגרים במוסד, והנערים מתנהלים שם לפי ראות עיניהם. אומנם המסר הוא שהם בוגרים וסומכים עליהם, אבל ברור שהם לא תמיד מתנהגים בהתאם לציפיות. בהדרגה הם גם הולכים ושומטים מעליהם את עול הלימודים. לפי התפיסה הקיבוצית הלימודים אינם חובה. למי שכל חייהם מתנהלים תחת רגש חובה כמעט מצמית, דווקא השנים במוסד מהוות הזדמנות נדירה למעט חופש ובטלה. את מצוקות הנעורים, הבלבול, שינויי מצב הרוח והאהבות הנכזבות מתארת נאמן כמעט כמו עיתונאית מסקרת - אבל הדיווח העיתונאי לא מטשטש את עוצמת הרגש והכאב.

מעל הכל מרחפת כל הזמן "השיטה" – זו שמקדשת את העבודה. אין אף רגע נתון שבו לגיטימי לא לעבוד, ואפילו הילדים יודעים בכל שעה מה תפקידם: ללמוד, לנקות, לפנות, לטפל בחיות המשק, ועוד ועוד. סדר יום עמוס מבוקר עד ליל. לרגעים שאלתי את עצמי אולי זה לא רע, הרי בילדותי לא היה לנו כמעט אויב גדול ממפלצת השעמום והריקנות, אלא שנאמן מתארת כיצד השיטה הזו גרמה לאשמה להפוך כמעט לאיבר אורגני בגופם של כל חניכיה.

במהלך הקריאה על מה שנאמן מגדירה "אחד הניסויים מרחיקי הלכת ביותר שנעשו אי פעם... בבניית עולם אחר שהצריך תפיסת משפחה אחרת ותפיסת בית אחר" חשבתי על משמעותה של ילדות עירונית בישראל בשנות ה-60 עד שנות ה -80. נוח לפעמים להשוות בין השיטה הקיבוצית שקרעה ילדים מהוריהם ואחיהם הביולוגיים לבין המשפחות ה"נורמליות" בעיר. אבל באותן שנים גם בערים ראו הורים רבים את תפקידם כמתמצה באספקת מזון, ביגוד והקפדה על זמני השינה של הילדים. הורות מיטיבה ויחסים חמים בין אחים? כל אלה לא היו מובטחים כלל.

כאמור, הספר הזה לא כולל כמעט ביקורת ישירה או הסקת מסקנות – הוא מביא את הדברים כפי שהתרחשו מנקודת המבט של המחברת – על הטוב והרע שהיה בהם, ותוך הבנה שכל חברי הקיבוצים היו חלק ממפעל גדול בהרבה מהיחיד, שהיו לו גם מחירים כבדים. בסופו של דבר מדובר בעיני במסמך אנתרופולוגי מרתק, קריא מאוד ומעורר מחשבה.

ספר מומלץ, מוכר, הנושא ידוע ומפורסם. אז על מה בעצם הספר דיבר איתי? הספר הזה הוא הקיצון של החברתיות. כולם גדלים בחברה. אנחנו שייכים למשפחה, לכיתה בבית ספר, למחזור בתיכון, לחטיבה בצבא או לקהילה שאנחנו בוחרים להיות בה, ובגדול יותר- למגזר כלשהו, לעם, לעולם. אבל כל אחד הוא אחר. כל אחד הוא מיוחד.
ואם נקצין לכיוון השייכות לחברה- נגיע לקיבוץ. יש רק קבוצה, אין אני. האני נמחק, נמחקה הייחודיות. והתוצאות- לפניכם.

לא לשכוח- לכל אחד יש מקום חברתי, מקום בחברה. אבל יש גם מקום פנימי שלא קשור לחברה, מקום אישי בנפש הפרטית. כל אחד מגיע אליו, במוקדם או במאוחר.

אבא שלי בן השמונים והאחים שלו למדו במוסדות לימודיים חרדיים ואחר כך עזבו אותם ועברו לחיים פרקטיים יותר שכוללים צבא, אוניברסיטה ועבודה. הם נותרו דתיים אבל במוסד הלימודים חוו את המעבר כסוג של בגידה. היה מי שאמר על המשפחה שלהם שלא היתה אמידה במיוחד שהם "בלי כסף לקנות חליפה ועושים מזה אידיאולוגיה". היסטוריונית שפגשתי פעם אמרה דבר דומה על הלינה המשותפת בבתי הילדים בקיבוצים - בתחילת הדרך הקיבוצים היו עניים למדי, ואם היה כסף לבנייה באבן - הוא היה מצומצם והספיק רק למבנה אחד, ובדרך מאוד הגיונית הוחלט שהמבנה הטוב ביותר יעזור לילדים. כך נוצר בית הילדים כפתרון פרקטי לבעיית חסרון כיס, ורק מאוחר יותר הפך לאידיאולוגיה התואמת את רוח השיתופיות הקיבוצית ונמשכה גם כאשר רווח יותר, ועד סוף שנות השמונים של המאה הקודמת.

זו היתה הטענה של אותה היסטוריונית, ואני לא יודעת אם היא באמת מתארת את המציאות כפי שהתרחשה. בספרים שקראתי על תקופת העלייה השנייה וערש הקבוצות והקיבוצים יש תיאורים שתומכים בדעה הזאת וגם כאלה שסותרים אותה. אמנם היה קושי כלכלי והוא זה שחייב את פועלי האדמה העבריים להתארגן בקומונות, אבל גם ערך השיתופיות ברוח האידיאולוגיה הסוציאליסטית שאיתה באו הרבה ממייסדי הקיבוצים הראשונים היתה רוח חזקה מאוד, ובתחילה היתה התנגדות לכל סוג של מבנה משפחתי באשר הוא, בהיותו נוגד את השיתופיות הכללית. זה בולט מאוד גם דור ושניים אחר כך, למשל בקריאה על קיבוצי גוש עציון בשנים שלפני קום המדינה - ההתקפות הערביות וסכנת החיים גרמו להחלטה לפנות את הילדים והאימהות ולשכן אותם במקום בטוח יותר בירושלים, בעוד הגברים נותרו בקיבוץ וקיבלו תגבור של לוחמים רווקים.

הדרך הרווחת לכתיבת ספרים היא גוף שלישי יחיד או גוף ראשון יחיד. בכתיבת סיפורי חיים ואוטוביוגרפיות הנטייה הברורה והמיידית היא לגוף ראשון יחיד. יעל נאמן כותבת אוטוביוגרפיה של עצמה על ילדותה ונערותה בקיובץ יחיעם, אבל נוקטת בגוף ראשון רבים. הבחירה היא חלק מהותי מהסיפור, כי הטענה העיקרית של נאמן היא שהיא גודלה בתוך קולקטיב ובזהות קולקטיבית של חברי שכבת הגיל שלה בקיבוץ, תוך השכחה ונטישה מכוונת של כל ביטוי של אינדיבידואליות שהתחיל לצמוח. וכן, זה כתב אישום של כותבת שהרגישה נדרסת תחת הזהות הקולקטיבית הזאת. בילדותי בשנות השבעים של המאה שעברה הרגשתי מתוך קריאת ספרי ילדים בעברית שרוב הילדים בארץ גדלים בקיבוץ, ואני יוצאת דופן. זה לא באמת היתה המציאות, רק מיעוט מילדי ישראל גדלו בקיבוצים, אבל ככה היה נדמה כשקוראים ספרים כמו שמונה בעקבות אחד או שומעים תסכיתי רדיו על קרשינדו ואני. וזה יצר רצון לגור בקביבוץ בעולם החלומי של חברת הילדים, למרות שלפחות בסיפור על קרשינדו הגיבורה חנהלה סובלת מאוד מהתעמרות הילדים בקבוצה והתעלמות המבוגרים מההתעמרות הזאת.

בעת הקריאה בספר על חוויותיה של יעל נאמן נזכרתי איך אמא שלי בחרה על כל עד ושעל בהחלטות המייצרות בידול ומוודאות אינדיבידואליות של כל אחת מבנות המשפחה - גדלנו כארבע בנות קרובות בגיל וזה לא היה פשוט לנהל ארון בגדים נפרד לכל אחת ושייכות בולטת של משחקים וציוד, אבל היא עשתה את זה. בילדותי לא אהבתי את ההתעקשות הזאת, אבל אחרי קריאת יעל נאמן והתחושות שלה שאין לה דבר פרטי או בגד או זהות, אני מכירה תודה לאמא שלי. על החלק של בית הילדים שמענו רבות לטוב ולמוטב כולל צלקות של הגדלים בו, המוסד התיכוני והווי החיים בו היה בלתי מוכר לי והחוויה חדשה. עם זאת חלק גדול מהנימה בספר נראית קצת בכיינית, וסליחה שאני שיפוטית כל כך. גם לאחר חוויות אישיות קשות, השאלה היא לא עם אילו צלקות נשארת אלא לאן הלאה תקחי את זה, ומה תפיקי לעצמך, למשפחתך, לאדם הבוגר, לחברה שאת רוצה לבנות ועוד ועוד, וזה לא קיים כאן. לכן דירגתי את הספר בשלושה כוכבים בלבד, כלומר - אפשר לקרוא, לא ספרות מופת. זו סקירה משלימה, מתוך הרשימה שבה הכנסתי ספרים שלא הספקתי לכתוב עליהם סקירה בזמן אמת, והעובדה שאני זוכרת את הספר ואת התחושות שלי עליו גם שנים אחרי הקריאה נותנת לו עוד חצי כוכב בעיני, כי זה לא ככה תמיד.

***
בקיצור: מעניין במידה, קצת מתלונן
סקירה מספר 1064
תאריך כתיבה: 10.12.2025

יעל נאמן משרטטת בקווים עדינים את ילדותה בקיבוץ יחיעם, מבית הילדים ועד אחרי השירות הצבאי, ומבקשת להיות קול לכל ילדי החינוך המשותף, שהיא מכנה אותו "ניסוי בחינוך".
הספר כתוב בגוף ראשון - רבים. אנחנו, היינו, הרגשנו, חשבנו וכו' ומוציא לאור חיים בעולם ייחודי, של ילדים בקיבוץ, שהוא נפרד מעולמם של מבוגרים, על אף נקודות ההשקה הספורות שחיברו בין העולמות הללו. היא גם מתארת את קורות קיבוץ יחיעם, מרגע הקמת הגרעין ועד עלייתם לקרקע, כולל המצור במלחמת העצמאות.
הכותבת אינה מאשימה ואינה תוקפת את כל אלה שהסכינו לשיטת החינוך הזאת, היא רק מייצרת תמונת מצב, אך מספרת אותה ממרחק הגיל והזמן, ומתוך אלה נשמעת הביקורת.
קינאתי בילדים הללו וריחמתי עליהם בו בזמן. ולו הייתי אמא, לא הייתי משתפת פעולה עם הדבר הזה, אני חושבת.
שווה קריאה.

מה חשבתם על הקיבוץ בילדותכם?
אני לא זוכרת שהרעיון של בית ילדים היה נראה לי מוזר או מזעזע.
כמו הרבה רעיונות אחרים, שבילדות אנחנו מקבלים אותם בטבעיות והשנים, במקום שיהפכו אותם להרגל, למובנים מאליהם, הופכות אותם לזרים ובלתי נתפסים.
"שמונה בעקבות אחד" הציג את הקיבוץ כקייטנה אחת גדולה, בה הילדים פטורים מנדנודיהם המיותרים של המבוגרים, מה שהשתלב בפנטזיה שמציג הספר, פנטזיה של חבורת ילדים נועזת שיוצאת לפעולות מסעירות.
גם "דפי תמר", למיטב זכרוני, לא חרץ ספקות בתמונה האידילית. ואילו "הילד משמה" קיבל את הלינה המשותפת כמובנת מאליה.
היה זה דווקא "כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי" שגרם לי לחשוב שאולי גן העדן הזה פחות קסום מכפי שהוצג לי בספרים אחרים.
ספר הילדות הזה, שהיה אהוב עלי מאוד, גרם לי להבין כבר בגיל צעיר, שלעולם לא הייתי יכולה להיות מאושרת בקיבוץ. לא הייתי יכולה להיות אחת מה"נוריתיות" או ה"יעליות" הגבוהות והיפות.
הייתי מוצאת את עצמי בתפקיד חנהל'ה. חולמנית, בוכה בקלות, אחרת. לא משתלבת.
ובלי בית לברוח אליו בסוף היום.

"עצי ובלתי קריא" הגדיר מחשבות את הספר הזה, ואני כבר הכנתי את עצמי לקריאה קשה. קריאה שבה צריך קצת להכריח את עצמי, לקרוא דף ביומיים, להתלבט אם להמשיך או לעזוב.
אלא שבפועל, נשאבתי אל הספר הזה מהרגע הראשון. שקעתי פנימה והרמתי את הראש לנשום אויר רק כעבור כמה שעות, כשסיימתי אותו.

זה ספר שקשה להגדיר אותו. קצת אוטוביוגרפי, קצת היסטורי, הרבה מטלטל.
בפתיחת הספר מתואר מבצר יחיעם, הסמוך לקיבוץ. מתוארת הצמחיה בקיבוץ, ייחודית, צבעונית, פראית.
תיאורים שמכניסים את הקורא למין אווירה מכושפת, טירות, יערות, עברנו לארץ אחרת. יקום מקביל.
ובאמת, נאמן מתארת את הילדות בקיבוץ כמעין יקום מקביל. ילדים מקיבוצים שונים חולקים את אותן חוויות, אותה ילדות, משקפים אחד לשני את קורות חייהם במעגל סגור וללא יציאה. זר לא יבין זאת.
לשון הרבים שבה כותבת נאמן, מכניסה אותנו לעולם הצפוף, נטול הפרטיות של ילדי הקיבוץ. עולם של קהות חושים. אי אפשר להבדיל בין חוויות שקרו לך לאלו שקרו לשכנך לחדר, אי אפשר לזהות את הרגשות שלך עצמך, כי בשביל רגשות - צריך להיות אדם שלם. נפרד מאחרים, דובר בגוף ראשון יחיד.
אין כאן ולו שמץ מהחוויה של "חנהל'ה חלמננל'ה" מקרשינדו. אין כאן את כאב היחיד הלא משתלב.
יש כאן את הכאב של מי שדווקא כן השתלב, כן הסתדר עם כולם, היה כמו כולם, הותך למקשה אחת עם כולם, ולא היה בטוח איך לצאת משם.

קשה שלא להשוות את הספר עם "הביתה" של אסף ענברי.
נכון, מדובר בספרים שונים מאוד.
ענברי כתב ספר אפי, ספר על ההיסטוריה של הקיבוץ מאז הקמתו עד ימינו.
אבל גם נאמן, שכתבה ספר אישי יותר, שמתמקד בהווה, לא היתה יכולה שלא לעסוק גם בהיסטוריה, בעבר ההרואי, במיתוס הקמת הקיבוץ.
נראה שבשניהם נצרבה ההיסטוריה הזו, כחלק מהסיפור של הקיבוץ ועל כן - חלק מהסיפור שלהם.
שניהם מצאו דרכים עקיפות לדבר על חוויות אישיות.
נאמן מרבה להשתמש בגוף ראשון, לשון רבים.
ענברי, בפסקאות המעטות בהן הוא מתאר חוויות אישיות, משתמש בגוף שני, לשון יחיד.
המוטיבציה שונה: ענברי בחר לספר את הסיפור הגדול, להימנע מסיפורים אישיים. נאמן רצתה ככל הנראה לבטא את צורת החיים הזו, בה היחיד אינו יכול להפריד בין עצמו ובין הקבוצה.
ועדיין, משותף לשניהם הוא החיפוש אחר דרך לשונית אחרת לספר את הסיפור האישי.
משותפת להם גם דרך הסיפור שאינה מתלוננת או מאשימה. הם מספרים את מה שהיה, כל אחד מהם בשפתו הייחודית והיפהפיה, נותנים לקורא להסיק מסקנות.

בשולי הדברים, עלה בה תוך כדי הקריאה הרהור, שמאחר ורבים מילדי הקיבוץ, כך נראה, היו דור שני לשואה - אולי חלק מהמרחק הרגשי מההורים קשור גם בחוויה הזו. הפחד מנאצים חוזר במספר מקומות לאורך הספר.
ככל שהלינה המשותפת נראית לי ניסוי הזוי ואומלל, אני לא יכולה שלא לחשוב שלחלק מהילדים האלה היתה צפויה ילדות מצולקת גם לו גדלו יחד עם הוריהם, כדור שני.

בילדותי היתה לי דודה אחת ובני דודים בני קיבוץ, ודוד שעזב את הקיבוץ עם משפחתו בלחץ אישתו וכל חיו התגעגע לשוב לשם. כך שבתות ילדותי היו רצופים בלא מעט ביקורים בשני קיבוצים שונים ורחוקים זה מזה – ראש הנקרה וגבעת חיים איחוד. אמי תיארה את הקיבוץ כגן עדן לילדים – מרחבי הדשא, פינת החי, הבתים הפתוחים תמיד, שלא כמונו העירונים הנעולים בתוך בתינו ואוסרים על ילדינו לצאת סתם כך החוצה. בני הדודים הקיבוצניקים שלי היו ילדי טבע חופשיים, בלונדיניים שזופים ויפים, מסתובבים יחפים ברחבי הקיבוץ, ואני נשרכת אחריהם בנעלי הלכה השחורות המלוקקות שלי, ואבי צועק אחרינו "לאן אתם הולכים עכשיו? תזהרי בכביש! אל תתרחקו!" ודוד שלי עונה לו "נו באמת, כאן זה קיבוץ. כאן הילדים יכולים לעשות הכל!"

זה היה גן העדן הקיבוצי. חתיכת גן עדן. גן עדן שבו הילדים יכלו לעשות הכל מלבד לחיות עם הוריהם. ביקור יומי אצל אנשים זרים כמעט, אמא ואבא, שעתיים וזהו, חוזרים לבית הילדים. עולם שבו הילדים חיו לבד, נתונים לחסדן של המטפלות, ללא נשיקת לילה טוב ויד מלטפת של אמא כשמתעוררים מסיוט באמצע הלילה. עולם ללא דקה אחת של פרטיות ואינדיבידואליות. עולם שבו אסור להתבלט בשום צורה – מחוננים, לא ולא! לא בבית ספרנו! זה נוגד את עיקרון השיוויון הקיבוצי. טפשים – גם הם מוקצים מחמת מיאוס, דמם הפקר ומותר לצחוק עליהם ולרדת לחייהם. רק שלא כמו בעיר, בקיבוץ אין לאן לברוח. לא לעבור דירה או בית ספר. "הילדה קיבלה את התעודה המצטיינת ביותר בשכבה" או "הילדה זכתה במקום הראשון בתחרות נגינה בפסנתר" היה אבי משוויץ בביקור התורן, עדיין לא מסוגל להפנים שאמירותיו אלו לא ממש רצויות במקום הזה. דודי היה מסתכל בו, מצמצם את עיניו לשני חרכים רעים ועונה "לא היה מזיק שבמקום זה היא תהיה קצת יותר חברותית, קצת יותר כמו כולם. היו אוכלים אותה כאן בלי מלח בקיבוץ, אתה יודע." אבי היה משתתק נעלב ומתכנס בעצמו, ובדרך הביתה משם מקלל את כל התנועה הקיבוצית. בתור מי שמעולם לא היתה כמו כולם הקיבוץ היה בעיני המקום שבו מלך ומלכת הכיתה שולטים באופן גורף ומוחלט, 24 שעות, לתמיד. גיהנום במסווה של גן עדן.

יעל נאמן מתארת בספר את ילדותה בקיבוץ יחיעם. זו לא ממש סיפורת, יותר כמו מסמך עיתונאי אוביקטיבי. נאמן לא שופטת, לא מתבכיינת ולא מתלוננת. היא פשוט מתארת את הדברים כהוויתם.
הספר נטול עלילה וכמעט נטול דמויות. לשון הכתיבה היא כמעט תמיד ברבים, כאילו להדגיש שגם בסיפור על קיבוץ אין מקום לאינדיבידואליות. מצד אחד זה יתרון, כי כתיבה כזו מדגישה את תכונות הקיבוץ אותן נאמן מטיבה לתאר. מצד שני חסרות לי עלילה ודמויות ונקודת מבט אישית יותר שתאפשר לי לשקוע בתוך העלילה, כמו שאני אוהבת בספר טוב.
יאמר לזכותה של נאמן שהביקורת שלה מתוארת ביד אוהבת, בהבנה, בסלחנות, ללא כעס. זהו פשוט סיפור קורותיו של אחד הניסויים החברתיים הגדולים ביותר בתולדות מדינת ישראל. אף אחד לא פעל בזדון, אף אחד לא התכוון להרע לילדים. זה רק יצא ככה. ובסופו של דבר גם המבוגרים והוגי החזון סבלו לא מעט בהגשמתו. וכאילו במקרה נאמן היתה שם כדי לספר לנו מה היה.

מומלץ פחות כספרות ויותר כמסמך הסטורי על אחד המפעלים החשובים ביותר בתולדות מדינת ישראל.

אני לא גדלתי ביחיעם. גדלתי בדימונה. הורי עזבו את יחיעם כשלוש שנים לפני שנולדתי, מרירים וכואבים. בעיקר אבי. הוא טען שהתאכזב מהמסגרת הקיבוצית -אליה הצטרף כנער יתום בן 17- המעודדת בלי להתכוון את הפרזיטיות ואינה מצליחה למגר אותה. הוא התכוון לכך, שאנשים הנוטים להתחמק ממטלותיהם יכולים לעשות זאת רק במסגרת הקיבוץ וזאת בידיעה ברורה, שמישהו כבר ימלא את מקומם ויעשה את עבודתם. ככה זה. נמאס לו להתייצב בכל בוקר להסעת הבננות של שעה 04:00 (השכמה ב-03:15 בבוקר) ולגלות שמקרב גרעין "הצעירים", הוא הופיע פחות או יותר לבד. האחד חולה, השני חולה-מדומה, השלישי נאלץ לנסוע לאנשהו...בקיצור, סחב את הכמה שנים והמשיך הלאה, לעבודה פיסית לא פחות קשה במפעל "טמפו" בירוחם, קצהה השני של הארץ, רק שכאן לפחות, עשה לביתו ולא הוטרד מחלוקת נטל הוגנת. ביחיעם נותר גרעין קשה של אנשים מדהימים, מלח הארץ במלוא מובן המילה, שהמשיך לטפח אידיאלים (מילה גסה בימינו) כמו שותפות ואחווה, כשמסביב מתרבים הקולות הטוענים כי עצם הרעיון הקיבוצי נוגד את טבע האדם.

ממה שראיתי והכרתי אני עד כה ב-39 שנותיי, סביר להניח שכמו תמיד, האמת נמצאת היכנשהו באמצע; היו וישנם כל כך הרבה דברים טובים בקיבוץ, שלמחוק את הכל במחי יד, הוא מעשה לא ראוי מבחינתי. ציניות בצד, אחרי ששכרת צימר ביחיעם מחברת הניהול החיצונית/פרטית (...) ויצאת לשוטט בסביבות המבצר הצלבני שזה מכבר נקבע כגן לאומי וגם עבור ביקור בו נגבה תשלום נאה, אינך יכול שלא לחשוב על חבורת הגיבורים שהחזיקה באומץ באתר בימי מלחמת הקוממיות -הגליל המערבי לא אמור היה להיכלל בשטחה של המדינה היהודית עפ"י ועדת החלוקה הרי- רובה שילמה על כך בחייה, כדי שטמבלים כמוני יוכלו להנות מהנוף עוצר הנשימה ומניחוחות הפריחה המרגשים... ואין זה אלא תמצית סיפורה של תחייתנו בארץ אבותנו ?...

***

יעל נאמן, ילידת קיבוץ יחיעם, עשתה מעשה שרבים מאיתנו חולמים לעשותו, אך דוחים שוב ושוב מסיבות ותירוצים שונים ומשונים, אבל בתאכלס אין לנו אומץ : היא העלתה על הכתב את כל זכרונות ילדותה וחיברה להם באופן סיסטמטי את האירועים המקבילים "בעולם הגדול", מספרי היסטוריה, גזרי עיתונים, ציטוטי שירים ועוד. תכליתו של ניסיון מעניין זה היה כנראה לחשוף לקהל הקוראים את שתי פניו של הקיבוץ - מגונן ומסתיר, שופע ומונע, מאפשר וחונק... כמו להיווכח, פעם נוספת, עד כמה קרובות זו לזו השנאה והאהבה...
נאמן מספיק 'פיירית' כדי לפרק בעדינות את האידיליה של ערש ילדותה ומגישה לנו תבשיל חדש (?) ומעניין, אותו ניתן לכנות "ציניות מלאת חמלה" : פרק "אהבת הקיבוץ לחי" מסתיים בסיפור מזעזע על השלכת בעלי חיים ממגדלים גבוהים; לתיאור חדרי הילדים בקיבוץ היא משתמשת במושגים שמעולם הכלא; "עיר החטאים", תל אביב, הופכת אצלה למקום קסום ומלא תובנות חדשות על החיים.

הדבר המרגש בספרה של נאמן הוא האפשרות של רבים מאיתנו, ילידי הארץ משנות השישים-שבעים לפחות, להזדהות עם הכתוב ולהבין 'על מה מדברים'. אני למשל, שמכיר כאמור ולכאורה בעיקר מציאות של עיר פיתוח זעיר-בורגנית, יש לי גם זכרונות נפלאים (ומנותקים לחלוטין ממלחמות ומשאר רעות חולות מסביב...) של קבלת נעליים בתקופות מוגדרות בשנה, בניית עגלות צ'וקומוקו לטוס בהן בירידות והליכות ארוכות "לקצה העולם" - בדימונה קראו לזה "ללכת להרים", סוף השטח העירוני הבנוי, למעשה.
מה שמחזיר אותי פעם נוספת לשאלת השאלות מבחינתי (וכמסתבר, גם מבחינתם של רבים ויותר טובים) : האם פעם באמת היה פה שמח ? טוב יותר ? האם ישראל דהיום היא ההגשמה המעשית של מחולליה ? האם קיבלנו אנו את מה שקיוו עבורנו וכעת כל הז"לים יכולים לנוח בשלום על משכבם ?... לגמרי לא בטוח. עוד כמה ספרים כאלה כמו "היינו העתיד" וספריו של גוטפרוינד ודומיו, ותחושה אחת בלבד תשתלט על הווייתנו : הנוסטלגיה המבאסת...

ב-נ.ב. של סקירתי וממש בשולי הנאתי מהספר, יש לי תחושה עמומה, ככה בקצה הבוהן, שמשימת ההלחמה בין המציאות הסובייקטיבית של הכותבת ובין המציאות ממש, לפחות בחלקו הראשון של הספר, יכולה הייתה לעלות מדרגה נוספת עם עורך אחר, אבל תחושות קשה להוכיח מבחינה אמפירית. עובדה שהספר ממוקם בצמרת רבי המכר זה השבוע השמיני ברציפות.

שווה קריאה ללא ספק.