אבא שלי בן השמונים והאחים שלו למדו במוסדות לימודיים חרדיים ואחר כך עזבו אותם ועברו לחיים פרקטיים יותר שכוללים צבא, אוניברסיטה ועבודה. הם נותרו דתיים אבל במוסד הלימודים חוו את המעבר כסוג של בגידה. היה מי שאמר על המשפחה שלהם שלא היתה אמידה במיוחד שהם "בלי כסף לקנות חליפה ועושים מזה אידיאולוגיה". היסטוריונית שפגשתי פעם אמרה דבר דומה על הלינה המשותפת בבתי הילדים בקיבוצים - בתחילת הדרך הקיבוצים היו עניים למדי, ואם היה כסף לבנייה באבן - הוא היה מצומצם והספיק רק למבנה אחד, ובדרך מאוד הגיונית הוחלט שהמבנה הטוב ביותר יעזור לילדים. כך נוצר בית הילדים כפתרון פרקטי לבעיית חסרון כיס, ורק מאוחר יותר הפך לאידיאולוגיה התואמת את רוח השיתופיות הקיבוצית ונמשכה גם כאשר רווח יותר, ועד סוף שנות השמונים של המאה הקודמת.
זו היתה הטענה של אותה היסטוריונית, ואני לא יודעת אם היא באמת מתארת את המציאות כפי שהתרחשה. בספרים שקראתי על תקופת העלייה השנייה וערש הקבוצות והקיבוצים יש תיאורים שתומכים בדעה הזאת וגם כאלה שסותרים אותה. אמנם היה קושי כלכלי והוא זה שחייב את פועלי האדמה העבריים להתארגן בקומונות, אבל גם ערך השיתופיות ברוח האידיאולוגיה הסוציאליסטית שאיתה באו הרבה ממייסדי הקיבוצים הראשונים היתה רוח חזקה מאוד, ובתחילה היתה התנגדות לכל סוג של מבנה משפחתי באשר הוא, בהיותו נוגד את השיתופיות הכללית. זה בולט מאוד גם דור ושניים אחר כך, למשל בקריאה על קיבוצי גוש עציון בשנים שלפני קום המדינה - ההתקפות הערביות וסכנת החיים גרמו להחלטה לפנות את הילדים והאימהות ולשכן אותם במקום בטוח יותר בירושלים, בעוד הגברים נותרו בקיבוץ וקיבלו תגבור של לוחמים רווקים.
הדרך הרווחת לכתיבת ספרים היא גוף שלישי יחיד או גוף ראשון יחיד. בכתיבת סיפורי חיים ואוטוביוגרפיות הנטייה הברורה והמיידית היא לגוף ראשון יחיד. יעל נאמן כותבת אוטוביוגרפיה של עצמה על ילדותה ונערותה בקיובץ יחיעם, אבל נוקטת בגוף ראשון רבים. הבחירה היא חלק מהותי מהסיפור, כי הטענה העיקרית של נאמן היא שהיא גודלה בתוך קולקטיב ובזהות קולקטיבית של חברי שכבת הגיל שלה בקיבוץ, תוך השכחה ונטישה מכוונת של כל ביטוי של אינדיבידואליות שהתחיל לצמוח. וכן, זה כתב אישום של כותבת שהרגישה נדרסת תחת הזהות הקולקטיבית הזאת. בילדותי בשנות השבעים של המאה שעברה הרגשתי מתוך קריאת ספרי ילדים בעברית שרוב הילדים בארץ גדלים בקיבוץ, ואני יוצאת דופן. זה לא באמת היתה המציאות, רק מיעוט מילדי ישראל גדלו בקיבוצים, אבל ככה היה נדמה כשקוראים ספרים כמו שמונה בעקבות אחד או שומעים תסכיתי רדיו על קרשינדו ואני. וזה יצר רצון לגור בקביבוץ בעולם החלומי של חברת הילדים, למרות שלפחות בסיפור על קרשינדו הגיבורה חנהלה סובלת מאוד מהתעמרות הילדים בקבוצה והתעלמות המבוגרים מההתעמרות הזאת.
בעת הקריאה בספר על חוויותיה של יעל נאמן נזכרתי איך אמא שלי בחרה על כל עד ושעל בהחלטות המייצרות בידול ומוודאות אינדיבידואליות של כל אחת מבנות המשפחה - גדלנו כארבע בנות קרובות בגיל וזה לא היה פשוט לנהל ארון בגדים נפרד לכל אחת ושייכות בולטת של משחקים וציוד, אבל היא עשתה את זה. בילדותי לא אהבתי את ההתעקשות הזאת, אבל אחרי קריאת יעל נאמן והתחושות שלה שאין לה דבר פרטי או בגד או זהות, אני מכירה תודה לאמא שלי. על החלק של בית הילדים שמענו רבות לטוב ולמוטב כולל צלקות של הגדלים בו, המוסד התיכוני והווי החיים בו היה בלתי מוכר לי והחוויה חדשה. עם זאת חלק גדול מהנימה בספר נראית קצת בכיינית, וסליחה שאני שיפוטית כל כך. גם לאחר חוויות אישיות קשות, השאלה היא לא עם אילו צלקות נשארת אלא לאן הלאה תקחי את זה, ומה תפיקי לעצמך, למשפחתך, לאדם הבוגר, לחברה שאת רוצה לבנות ועוד ועוד, וזה לא קיים כאן. לכן דירגתי את הספר בשלושה כוכבים בלבד, כלומר - אפשר לקרוא, לא ספרות מופת. זו סקירה משלימה, מתוך הרשימה שבה הכנסתי ספרים שלא הספקתי לכתוב עליהם סקירה בזמן אמת, והעובדה שאני זוכרת את הספר ואת התחושות שלי עליו גם שנים אחרי הקריאה נותנת לו עוד חצי כוכב בעיני, כי זה לא ככה תמיד.
***
בקיצור: מעניין במידה, קצת מתלונן
סקירה מספר 1064
תאריך כתיבה: 10.12.2025
